בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה ובין חומותיו נכלאו כ-380,000 יהודים. הם היוו כ-30 אחוזים מאוכלוסיית העיר ורשה אך עם כליאתם בגטו נאלצו להידחס לשטח של פחות מ-3.5 קילומטרים רבועים – 2.4 אחוזים משטחה של ורשה. בכל חדר בגטו הצטופפו בין שש לשבע נפשות בממוצע.
לאחר סגירת הגטו ומניעת יציאתם של יהודי ורשה מתחומיו, גורשו אל הגטו כמאה אלף יהודים נוספים מיישובים סמוכים. מצבם של פליטים אלה היה חמור ממצב יהודי ורשה שכבר היו כלואים בגטו: הם נאלצו לעבור לעתים עשרות קילומטרים עד הגעתם לגטו ורשה, ובלית ברירה הותירו מאחור את רוב רכושם. בהגיעם לוורשה כבר היו הדירות בגטו מצופפות עד אפס מקום, ולכן רבים מהם היו חסרי בית. הם חסרו מזון, ביגוד בסיסי לחורף, אמצעי מחיה ומקום עבודה.
היהודים ברחובות הגטו ניסו לגלות תושיה ולהמציא דרכים חדשות להישרד. בינואר 1941 כתב ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ביומנו על תופעה חדשה בגטו: תנורי נסורת, שההסקה בהם זולה בשיעור ניכר מההסקה בפחם. עם זאת, יוקר המחיה ודלות האמצעים הכריעו עשרות אלפים מדיירי הגטו. "פחם עולה כאן 800-700 זלוטי, ואילו שם [בצד הארי] – 400 זלוטי", כתב רינגלבלום.
רואים כיום המוני ילדים בלואי סחבות פושטים יד לנדבות. אומרים ש-80% מהילדים עטופי סמרטוטים בבתי מחסה לפליטים מקבצים נדבות ברחובות. ברחוב לשנו רואים על כל צעד ושעל אנשים קפואי קור מתגוללים בקרנות ופושטים ידם. ...
אחד מנה ... ברחוב ארבעה מקרים של חטיפת לחם מן הידיים. הרעב גובר והולך. כמעט ליד כל בית וליד כל מבוא-שער מתגוללים בני אדם על הקרקע, אנשים, נשים וטף המבקשים עזרה. ...
ראיתי ברחוב פנסקה ילדה מבקשת נדבות ושרה הפזמון העממי הידוע: "החורף הגיע, החורף כבר בא." ... בבית האסופים (מקודם וולסקה) קפא ילד למוות. (יומן ורשימות מתקופת המלחמה)
במרס 1941 כתב רינגלבלום:
מספר הנפטרים בוורשה הולך וגדל מיום ליום. לפני שבועיים מתו כ-200 יהודים בשבוע. בשבוע האחרון (ראשית מרס) – למעלה מ-400. קוברים אותם בקברי אחים. ... הקמת בית הילדים עבור 100 ילדים פושטי יד לא הועילה מאומה. קיבוץ נדבות על ידי ילדים נמשך ולא פחת. לאחרונה משמיעים הקבצנים פזמון חדש: "חסרים לו 10 גרושי [כך] ללינת לילה, הרי ברחוב אי אפשר לישון". ...
כמעט מדי יום ביומו אני רואה שניים שלושה בני אדם מתמוטטים ברחוב מרעב. ...
המראה החיצוני של האוכלוסיה היהודית עגום מאד. על כל צעד ושעל רואים אנשים חסרי לבוש, במעילים קרועים או רכוסים בסיכות בטחון, כדי לכסות על הכותונת החסרה. שאלת הביגוד נעשית טרגית ממש. היהודים מתהלכים ממש עירומים.
לאחרונה שותפויות בין קבצנים: אחד מתגולל על הקרקע, מתעלף או קרוע ובלוי וחברו פונה למענו לרחמי העוברים והשבים.
למרות מאמצי הקהילה היהודית בוורשה לסייע לפליטים, היו אלה הראשונים למות בגטו ורשה. בשנה וחצי הראשונות לקיומו של הגטו נספו בו כמאה אלף מתושביו בקור, ברעב ובמחלות. רובם המוחלט היו פליטים שהגיעו מחוץ לוורשה.
את התצלום צילם ג'ו היידקר. היידקר היה צלם וסופר גרמני אנטי-נאצי. אחיו מנישואיה הקודמים של אמו היה יהודי למחצה, עקב מוצאו של האב. לפני המלחמה טייל היידקר בפולין וזכר לטובה את הכנסת האורחים שקיבל מיהודים, למרות שאלה ידעו על מוצאו הגרמני. את השבועות שבהם בילה בוורשה הגדיר "מהשבועות המאושרים בחיי". זכרונותיו מוורשה סייעו לו למצוא את דרכו בגטו ורשה, כששב אל העיר בתחילת 1941 ונכנס לגטו באופן לא חוקי כדי לצלם את מראות הגטו.
בסוף אוגוסט 1939 גויס היידקר לצבא הגרמני וסופח ליחידת התעמולה הצבאית 689 PK. הוא צילם למעלה מ-1,000 תמונות מחיי הצבא הגרמני במזרח ובמערב. במהלך 1940 הוצב בצרפת הכבושה ובתחילת 1941 הצטווה להגיע לוורשה כדי להצטרף לפלוגת תעמולה. בשנות השבעים כתב היידקר:
הארטילריה הגרמנית הפכה את הפכה את המטרופולין השוקק מלפני המלחמה לערמת ענק של חורבות. ... קירות עומדים ללא תמיכה, שרידיהן של קומות עליונות, חלונות ריקים. ... אנשים נראים אפורים וחסרי תקווה. ... סביב הבניינים בהם התגוררו צוותי הכיבוש נאספו המוני אנשים קופאים, ילדים מתחננים. שוב ושוב חזרו על המשפט היחיד שידעו בגרמנית: "בבקשה, אדון, פרוסת לחם." ("Behind the Warsaw Ghetto wall", Holocaust and Genocide Studies, 1986, p. 71)
בוורשה נאסר על היידקר לצלם; הוא עבד במעבדות הצילום של יחידתו. למרות זאת צילם בחשאי את חיי היהודים בגטו. בינואר 1941 צילם היידקר בשער גטו ורשה ובפברואר נכנס לגטו וצילם בתוכו, בלי אישור ותוך סיכון עצמי, תמונות שתיעדו את התנאים האיומים בגטו. שניים מחבריו, טכנאי מעבדת צילום בפלוגתו, וכן אשתו, עזרו לו להסתיר תמונות אלה תוך סיכון חייהם. הגסטפו אף ערך סריקות בביתם של היידקר ואשתו, אך התמונות לא התגלו.
היידקר תיעד את יהודי גטו ורשה באוסף גדול של תצלומים שמבטאים אמפתיה למצולמים. בתצלומיו נראים רחובות גטו ורשה בחורף של תחילת 1941, ובהם בעיקר דמויות נשים, ילדים וגברים, מראות רחוב של עוני, קבצנים ורוכלים, שוטרים יהודים וגרמנים סמוך לכניסות ולחומות הגטו.
צילמתי על דעת עצמי, וקיבלתי עלי את הסיכון שהיה כרוך בכך, למרבה המזל, בלי שכל גורם רשמי ידע על כך. הרגשתי שאני נקרע בו בזמן בין רגשות של בושה, שנאה וחוסר אונים... צילמתי כדי שלא לתת לבושה להישכח. כדי לשמור את הזעקה שרציתי להביע ולהשמיע לעולם.
זו אשמתי. עמדתי שם וצילמתי תמונות במקום לעשות משהו. (שם, ע' 72)
בסוף 1941 הוצב היידקר באזור פוטסדאם שליד ברלין, בתפקיד משרדי. באוגוסט 1944 הוצב בחזית הוויסלה, בתפקיד קרבי, ובינואר 1945 הוצב בבית חולים צבאי ליד ברלין. באפריל 1945, עם כניסת הצבא האדום לברלין, שוחרר היידקר משירותו הצבאי. הוא נמלט מערבה ונפל בשבי הכוחות האמריקאיים. כשהראה לאחד המפקדים האמריקאים חלק מהתצלומים שברשותו, שוחרר והורשה להגיע למקום בו אכסן את סרטי הצילום.
בנובמבר 1945 ביקש קצין אמריקאי מהיידקר לדווח ברדיו לתושבי גרמניה על המראות שראה בגטו ורשה. לאחר מכן נשלח היידקר לסקר את משפטי נירנברג בתור כתב רדיו. הוא התפרנס מכתיבה ספרותית ועיתונאית. בשנת 1960 עבר עם משפחתו לברזיל.
היידקר פרסם רבים מתצלומיו בספרו "אי הבל אחיך? תמונות תיעודיות מגטו ורשה". הספר יצא לאור בסאו פאולו שבברזיל ב-1981 ובמינכן ב-1983. בשנת 1981 הציג היידקר בסאו פאולו תערוכה ובה תמונות שצילם בגטו ורשה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1014/5/70
