ביולי ובאוגוסט 1942 נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה רוב תושביו של גטו ורשה - כרבע מיליון מהם - ונרצחו. בינואר 1943, כחודש לפני צילום תמונה זו, ביקשו הגרמנים לבצע אקציה נוספת בקרב יהודי הגטו ולשלוח למחנות ההשמדה כ-8,000 יהודים, אך נתקלו בהתנגדות מזוינת של אי"ל (הארגון היהודי הלוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי).
בהתנהגותם של הגרמנים בעת האקציה חל שינוי רב. הם החלו להגיע לגטו עם טנקים, תותחי שדה, מקלעים כבדים ונשק אישי, כבשדה קרב. הם חדלו מצעקות, החלו לנוע בשקט ונרתעו מלפקוד מקומות מסתור. לאחר ארבעה ימים הפסיקו הגרמנים את האקציה בלא שהשלימו את מכסת המיועדים לגירוש. מראשיתה יועדה האקציה להיות חלקית בלבד, אך יהודים בגטו פירשו את הפסקת האקציה כאות לחולשה גרמנית וכנסיגה מפני הכוח שהפעילו היהודים. עקב כך התגייסו יהודים רבים לשורות המחתרות בגטו.
אחרי האקציה הגדולה של קיץ 1942 החלו ארגוני המחתרת להפיץ כרוזים שבישרו על נטישת העמדה הפסיבית כלפי הגרמנים. מרד ינואר 1943 הבהיר לגרמנים שמעתה ואילך לא יהיו היהודים מוכנים לצאת מהגטו בשילוחים בלא התנגדות.
לאחר מרד ינואר החלו היהודים הנצורים בגטו ורשה לחפש אפיקי תקשורת חדשים עם העולם החיצון. הם הרחיבו את הקשרים עם המחתרות הפולניות, שלחו מכתבים ליהודים בגטאות אחרים, בהם כתבו על מצבם במילות צופן, ואף התגנבו מהגטו החוצה למרות סכנת המוות. חלקם היו בעלי תפקידים בגטו, בהם אנשי שירות הסדר היהודי, חלקם היו בעלי הון וחלקם היו אישי ציבור וגם יהודים מן השורה. ראשית חיפשו מכרים מקרב הפולנים. בסוף ינואר כתב יהודי בגטו:
כל אחד נזכר במכר טוב, במכרה מימי ילדות, מבית ספר, מהמסחר, מקייטנה, ממקום הרחצה, מהרכב, מנסיעה, מתאטרון, מתספורת אצל ספר משותף, מתפירה אצל חייט או תופרת משותפת. מטלפנים, מזכירים, בוכים, מבקשים, שולחים פתקאות, משלמים סכומים עצומים עבור מסירת פתק והבאת תשובה. (חוי דרייפוס, גטו ורשה – הסוף, ע' 348)
נער יהודי בן 13 שהוריו, אחיו ואחותו נרצחו בטרבלינקה בגירוש של קיץ 1942, כתב ביומנו בפולנית:
במרס 1943 התגנבתי שוב אל הרובע הארי [אל מחוץ לגטו], מכיוון שהיה חשש לגירושים חדשים. (מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה, ע' 192)
חלק מהיהודים שהתגנבו מהגטו הצליחו לאמץ זהות בדויה, מה שסייע להם להציל יהודים אחרים – במסתור, בהברחה ובדרכים נוספות.
טוביה שיינגוט (טדק) היה מקשר נועז וכעבור זמן התמחה בהברחת נשק מהצד הארי לתוך הגטו. בימי המרד היה פעיל בארגון ההצלה. ... מראהו של טדק וניבו דימו אותו לאיש פרוורים פולני... טדק יכול היה לצאת ולבוא בקהל המבריחים, להתנהג כאחד משלהם, לכרות עסקאות, לשוטט ליד החומה. הוא היה מקלל ושופך זעמו בלשון עסיסית של בן רובע פובישלה בוורשה. טדק רכש מעמד מכובד בקהל המבריחים והמתווכים הפולנים.
סיפרה עליו אירנה אדמוביץ':
הוא היה - גם בעיני - טיפוס של פולני מהעולם התחתון, ולא אחת מוכרחה הייתי לשכנע את עצמי כי הצעיר העומד לפני רק מעמיד פנים. הוא היה מופיע במגפי עור מאובקים, כמוהו ככל המבריחים, ופונה אל חבריו למקצוע בלשון מקצועית, ובשעת הצורך לא החסיר אף קללות אנטישמיות. בקרבת חומת הגטו הכירו אותו המבריחים כולם. הם ידעו היטב מיהו יהודי בין המסתובבים בצד הארי. ממבט עיניהם ומחוש ריחם לא נעלם דבר. ואולם ביחס לטדק טעו גם הפיקחים והמשופשפים מבין המבריחים. יתרה מזו, כאשר התעורר אצלם חשד שפלוני בתוך החבורה הוא יהודי מוסווה, נהגו לבוא אל טדק לגלות לו את הסוד ולשמוע חוות דעתו. כי טדק הוא משלהם. ...
תמיד היה נושא עמו אקדח. "חי לא אפול בידיהם", היה מעיר תכופות.
טדק נהרג תוך כדי קרב, כשנפל למארב של הגסטפו בעת עסקה לקניית נשק עבור המחתרות בגטו. עמו היה קאז'יק רטהויזר (לימים שמחה רותם), שהצליח להימלט (ישראל גוטמן, מרד הנצורים, ע' 372-369).
היו יהודים שהתחמקו מהגטו תוך סיכון חייהם ושילמו הון למבריחים ולמסתירים פוטנציאליים, אך לא הצליחו למצוא מסתור ונאלצו לשוב לגטו כשהם "עשירים יותר בנסיון ופגועים יותר בכיס" (שם). היו ששבו לגטו עקב המתח המתמיד שהיה כרוך בהסתתרות בצד הארי תוך סכנה מתמדת להיחשף. ועדיין, לפי אחד האומדנים הצליחו למעלה מ-10,000 יהודים לצאת מגטו ורשה אל אזור ורשה שמחוץ לגטו בשנים 1943-1942 (נחמן בלומנטל ויוסף קרמיש, המרי והמרד בגיטו וארשא, ע' 175).
ב-19 בפברואר 1943 שרפו ארגוני המחתרת בגטו את מתקני בתי החרושת שהיו ארוזים ומוכנים למשלוח. הגרמנים לא הגיבו על פעולה זו. ב-6 במרס הציתה המחתרת את מחסני האס-אס והמשטרה בגטו. ב-13 במרס נורו בגטו שני גרמנים, אחד מהם איש אס-אס. למחרת הרגה המחתרת "ורקשוץ" אוקראיני והחרימה את נשקו של חברו. בארוע נפרד ב-13 במרס חילצו אנשי המחתרת לוחם יהודי שנתפס על ידי אנשי אס-אס והרגו שני גרמנים. כעבור שעה נכנסו כוחות אס-אס לגטו, הוציאו כ-210 יהודים מבתיהם וממחבוא שנחשף, ורצחו אותם ביריות.
למרות הטבח של 13 במרס פרסם הארגון היהודי הלוחם כרוזים הקוראים לא לציית להוראות הגרמנים ולא להגיע לנקודות האיסוף לקראת שילוח מהגטו. הארגונים היהודיים – הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי – התנקשו בחייהם של מספר גרמנים בגטו ובחייהם של יהודים ששיתפו פעולה עם הגסטפו, בהם חלק מאנשי שירות הסדר, והחרימו כספים לצרכי קניית נשק. לעתים חדרו כנופיות של שודדים פולנים אל הגטו דרך החומה, והמחתרות בגטו ניסו להילחם בהן. באחד הלילות השמיד כוח של הארגון הצבאי היהודי כנופיה פולנית שחדרה לגטו דרך אחת הפרצות בחומה.
ב-18 במרס ארעה התנגשות בין חברי הארגון היהודי הלוחם לבין גרמנים חמושים בגטו: שוטרים אוקראינים ולטבים שנקראו "ורקשוץ" הגיעו כדי לקחת עובדים יהודים. השוטרים נהגו להכות את היהודים, וקבוצה של הארגון היהודי הלוחם ביקשה להכותם כתגמול, לשם הרתעה. כשניגשו חברי הקבוצה אל הוורקשוץ והכו אותם, לקחו הוורקשוץ בשבי אחד מאנשי הארגון היהודים הלוחם, שהיה חמוש.
העניין קיבל מפנה רציני. מרדכי [אנילביץ'] הופיע וארגן בו במקום קבוצת חברים שדלקה אחרי הוורקשוץ והשיגום קודם שהספיקו לעבור את שערי הגטו. נוצר עימות שבו נורה ורקשוץ אחד ושני נפצע קשה. כן נפצע אחד מאנשי ס"א שהתערבו בקרב. מהנותרים פורק הנשק. יהודים בהמוניהם הריעו ללוחמים שניצחו, אבל בזה לא נסתיים העניין. לאחר שעות מועטות חדרה לגטו משלחת עונשין נאצית. כדרכם, לא טרחו לחקור ולברר הרבה. הטילו הסגר על כמה בתים ברחוב מילא, הוציאו מתוכם גברים, נשים וילדים ורצחום – כמאה וחמישים נפש. תקרית חמורה זו שימשה אזהרה לארגון להימנע מפעולות שעלולות לעורר את הגרמנים ולהעירם מרבצם. (גוטמן, ע' 380-379).
אך ארועים כאלה היו נדירים. מאז מרד ינואר 1943 מיעטו הנאצים להתערב בענייני הגטו. "הם עקבו מעבר לחומות, בלי להגיב, כל עוד לא נפגעו במישרין", ציין גוטמן (ע' 387). הם הפסיקו להכניס חיילים ושוטרים לשם גירוש, והכניסו לגטו תעשיינים גרמנים כדי שאלה ישכנעו את היהודים שהכוונה היא להעבירם בדרכי שלום למפעלים במחנות פוניאטובה וטרווניקי, כדי שיעבדו. אנשיו של בעל המפעלים והתעשיין הגרמני ולטר טבנס הדביקו מודעות ברחבי הגטו ברוח זו, אך היהודים לא התייצבו להעברה. הם פרסמו כרוזי-נגד בגטו, בהם כתבו, בין היתר:
אם גזרו עלינו הגורל וההיסטוריה להישמד, נמות-נא, לפחות, במלחמה. לא מרצוננו נלך אל המוות. (מרד גטו ורשה בעיני האויב, ע' 42).
כעבור פחות משנה, בנובמבר 1943, נרצחו כל הפועלים במחנות העבודה פוניאטובה וטרווניקי - כ-43,000 יהודים - ב"מבצע חג הקציר" של האס-אס.
עוד לפני מרד ינואר פעלו המחתרות בגטו לשם הברחת נשק אל הגטו. בדצמבר נארז משלוח של אקדחים בתיבות קטנות מלאות מסמרים, ואלה הוסעו בעגלת יד, כפי שהוסעו סחורות רגילות. שני אנשי מחתרת, מיכאל ויורק, הלכו מאחורי מוביל העגלה, אקדחים בכיסיהם.
בקרבת מעבר ההברחה עצר את העגלה שוטר פולני. הוא תבע רשיון להובלת הסחורה; כמה זהובים סיפקו מיד את שקדנותו של השוטר, והוא הסתלק. מיכאל ויורק נשמו לרווחה. הם דחפו את העגלה עד סמוך לחומה. מעבר לחומה, בגטו, כבר חיכו ל"סחורה" למעלה ממניין חברים של הארגון הלוחם. הודענו להם בעוד מועד מתי תיערך ההברחה. לאחר שהושמעה הססמה המוסכמת בצד הפולני, טיפס אחד החברים מאנשי הגטו במהירות על החומה, חטף את תיבות ה"מסמרים" שהוגשו לו על ידי יורק, מיכאל וסטפאן, ומסרן לידי המחכים למטה. סיפר לי מיכאל, שאילו נתפסו הלוחמים במלאכתם זו, היו משיבים אש. איש מהם לא היה מרשה כי האקדחים, שהושגו לאחר ציפיה ממושכת כל כך, ייפלו לידיים זרות. (ולאדקה-פייגל פלטל-מינדזיז'צקי, בתוך ישראל גוטמן, מרד הנצורים, ע' 339)
במקרה אחד נאסר הלוחם חיים פרימר בתוך הגטו על ידי שני שוטרים פולנים שהחרימו ממנו נשק וכסף רב של המחתרת. קבוצה מאנשי המחתרת הגיעה למקום. "כשהגיעה שעת יציאתם מהגטו חשו שני השוטרים כי חברי הארגון סוגרים עליהם וכי הם הסתבכו בעניין ביש. בלית ברירה מסרו את כל השלל ורק ביקשו שיינתן להם ליווי מצד הארגון עד שער הגטו" (גוטמן, ע' 379).
לאחר מרד ינואר נענו מחתרות פולניות בוורשה לבקשות המחתרות בגטו והבריחו נשק לגטו, וזאת לאחר תקופה ממושכת של חוסר היענות. ב-2 באפריל, למשל, השליכה המחתרת הפולנית אל מעבר לחומת הגטו חומרים לייצור מאה רימוני יד. נשק רב עבר את החומה גם מידיהם של שוטרים פולנים ואף מידי שוטרים גרמנים. חיילים גרמנים ששבו מהחזית המזרחית שפופי רוח עקב תבוסת סטלינגרד, מכרו נשק בוורשה, וחלק מנשק זה הגיע אף הוא לגטו.
למרד ינואר הייתה השפעה רבה על ההכנות למרד אפריל 1943. מרד זה הבהיר לתושבי הגטו שהם לא חסרי אונים; שהם יכולים להשיב מלחמה שערה. על כן החלו יהודים רבים בגטו לנטות לטובת המחתרת. ב-5 באפריל, פחות משבועיים לפני פרוץ מרד גטו ורשה, הבריחו בני נוער יהודים מכתב מהגטו. במכתב כתבו, בין היתר, כך:
אנו נתונים במאבק מתמיד. כל יום מביא לנו נסיון רב ערך. גרמני החודר לתוך תחומי הגטו יודע שמאחורי כל קרן רחוב ומכל שקע בתוך החומה, מכל דירה נטושה, אורב לו כדור מידי לוחם. לעולם אין אנו נפרדים מנשקנו. הפרידה מהנשק עולה לנו בחיינו. (המרי והמרד בגיטו וארשא, ע' 193, 199, 200).
בארכיון "עונג שבת" השתמר תעתיק שיחה שקיים אחד מאנשי המחתרת - אולי היה זה מרדכי אנילביץ' - עם אחד מתושבי הגטו – אדם שכלל לא הכיר, ושאף לא היה קשור למחתרת. אמר אלמוני זה:
מה שהיה לא יחזור עוד, לא יובילונו עוד כצאן לטבח. ... הייתי מקבץ את כל חברי, היינו נוטלים קרדומות, מוטות, פטישים. היינו יורדים למרתף או שהיינו מתבצרים בדירה: שיבואו, שירביצו מן המקלע על ימין ועל שמאל – מה יעשו לי כשאהיה מוסתר מאחורי הדלת? אבל אם אחד מהם יכניס את ראשו לחדר, כי אז שלי יהיה. עשרה אהרוג בקרדומי; אולי אני אהיה האחד-עשר, אבל כך לפחות יש טעם למות. לא ולא! לא יקחו אותנו עוד כמו קודם. (גוטמן, ע' 385)
ארכיון התצלומים של יד ושם, 953, FA159/B481
