ערב מלחמת העולם השניה חיו בוויניצה שבמערב אוקראינה מעל 33,000 יהודים – מעל שליש מאוכלוסיית העיר. עם פלישת גרמניה למערב פולין, בספטמבר 1939, הגיעו לוויניצה אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין. ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות ובשבוע השלישי של יולי כבשה את ויניצה. לפני כן הצליחו מעל מחצית מיהודי העיר לברוח מזרחה לעומק ברית המועצות עם הצבא האדום הנסוג.
הגרמנים מינו מועצה יהודית וציוו על היהודים לענוד סרט זרוע ועליון מגן דוד, לשם זיהוים. רכושם של היהודים שנותרו בעיר הוחרם, הם רוכזו במספר מקומות בעיר והוטלו עליהם עבודות כפיה. בסוף יולי החל רצח המוני של יהודי ויניצה. עד אמצע ספטמבר נרצחו כאלף מהיהודים שהיו בעיר. הרוב מבין 15,000 היהודים שנותרו בוויניצה נרצחו בשני גלי רצח גדולים, האחד באמצע ספטמבר והשני באמצע אפריל 1942. כאלף יהודים בעלי מקצוע נותרו בחיים. הם הועברו למחנות לעבודת כפיה בוויניצה ובז'יטומיר, ורובם נרצחו באביב-קיץ 1942. מעטים מהם שרדו כעובדי כפיה עד שחרור ויניצה במרס 1944.
ברבים משטחי ברית המועצות פונו גברים רבים לתוככי ברית המועצות על ידי הצבא האדום לפני כיבוש האזור על ידי הנאצים, ואחרים גויסו לצבא האדום. על כן מראש היה מצומצם מספר הגברים שיכלו לברוח ליערות ולפעול שם כפרטיזנים.
היערות סביב ויניצה היו מעטים. רוב יושביהם האוקראינים היו אנטישמים, לכדו יהודים שברחו מהגטאות, הסגירו אותם לידי הגרמנים, ולעתים אף הרגו יהודים בעצמם. ביערות פעלו יחידות אוקראיניות לאומניות שנהגו לרצוח כל יהודי שתפסו.
באזורים מסוימים באירופה הכבושה בידי הנאצים, קיבלו המחתרות היהודיות נשק ממחתרות מקומיות לא יהודיות. לא זה היה המצב במערב אוקראינה. שם נאלצו הפרטיזנים היהודים לייצר נשק בעצמם, לקנות נשק מתושבים מקומיים או לגנוב נשק ממחסני נשק גרמניים.
עקב נתוני הפתיחה הדלים והתנאים הקשים, פעלו ביערות אזור ויניצה מאות פרטיזנים יהודים בלבד. זאת בהשוואה לאלפי פרטיזנים ביתר יערות מזרח אירופה הכבושה בידי הנאצים. רבים מהפרטיזנים היו גברים ונשים שברחו מוויניצה ומיישובים אחרים בסביבה, לאחר גל הרצח שהתחולל ביישובים ובגטאות אלה במחצית השניה של 1941. פרטיזנים אלה התמקדו בעיקר בפעילות הגנתית ומטרתם היתה לשרוד. חלק מהם נהרגו בלחימה. דוד שור, המופיע בתמונה (שני מימין), היה ככל הנראה אחד מהם. כשנה לאחר צילום התמונה, בשנת 1944, נהרג שור בעת הלחימה בנאצים. עוד מופיעים בתמונה: משמאל - משה שניידר. שני משמאל - יעקב טליס. מימין - לדיז'נסקי.
רוב היהודים שברחו מגטאות וממחנות הצטרפו ליחידות פרטיזנים לא-יהודים באזורם ולא הקימו יחידות משל עצמם. אזור ויניצה היה אחד היחידים שבו הקימו הפרטיזנים היהודים גוף פרטיזני עצמאי ("אוטריאד"). במקביל לחמו מאות יהודים בשורות אוטריאדים שפעלו ביערות באזור גייסין (Haisyn) ואילינצי (Illintsi), מדרום מזרח לוויניצה. חלקם הסתירו את זהותם היהודית ביחידות שבשורותיהן לחמו, וזאת עקב האנטישמיות שבה נתקלו. לעתים היו הפרטיזנים הלא-יהודים ביחידה מסלקים את הפרטיזנים היהודים מהיחידה, לוקחים את נשקם ואף זונחים אותם בעת מצוד גרמני ומסתלקים.
סיפרה הפרטיזנית זינאידה מודריק:
אנו הצעירים, 15 גברים ושלוש נשים, נדדנו ביערות, חיפשנו פרטיזנים. לבסוף נתקלנו בסיור פרטיזני ביער שבליאנסק (Shabeliansk), שבו שכנו האוטריאדים של חטיבה מס' 2 על שם סטלין. הפרטיזנים הראו לנו היכן להתמקם והתחלנו להקים את המחנה הפרטיזני היהודי. למחרת הביאו לנו מצרכי מזון ואמרו שנשק אין באפשרותם לספק. "ברצונכם להיות פרטיזנים, תצטיידו בנשק ככל יכולתכם", אמר לנו ראש המטה. לילה לילה יצאנו לפעולות, שכבנו במארבים, פירקנו מנשקם גרמנים ושוטרים ששמרו על בתי חרושת לסוכר באזור, מיקשנו רכבות וכך בהדרגה הצטיידנו בנשק. אספנו אלינו את הזקנים, הנשים והילדים שהסתרנו אצל משפחות אוקראיניות לאחר צאתנו מהגטו. בשלהי 1942 כבר היו באוטריאד היהודי שלנו כ-250 אנשים. לכולם היה מה לעשות: הזקנים שמרו על המחנה, הילדים רעו את בעלי החיים ביער, נשים מבוגרות בישלו את האוכל, כיבסו, אפו לחם. קשים במיוחד היו הקרבות שהתחוללו בסוף החורף של 1944-1943. הגרמנים סרקו את היער. זכור לי הקרב האחרון הקשה עם הפשיסטים, ערב המפגש שלנו עם הצבא הסובייטי. בקרב זה נפלו רבים מלוחמינו, רבים גם נפצעו.
עם שחרור אזור ויניצה באביב 1944, התחברו הפרטיזנים אל הצבא האדום.
מקורות עיקריים:
יצחק ארד, בצל הדגל האדום: יהודי ברית המועצות בלחימה נגד גרמניה הנאצית (יד ושם, 2008), ע' 291 ואילך; ע' 384 ואילך.
יצחק ארד, תולדות השואה: ברית המועצות (יד ושם, 2004)
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4613/964
