חיים ילין נולד בווילקי שברוסיה (כיום בליטא) ב-1912 לבית דובר עברית. עקב גירוש המשפחה אלף ק"מ מזרחה לוורונז' במלחמת העולם הראשונה, התחזקה זהותה היהודית של המשפחה. ילין דיבר רוסית, יידיש, עברית וליטאית, שפת לימודיו באוניברסיטה הליטאית בקובנה. בנעוריו היה ציוני, אך לימים נטה לקומוניזם. הוא היה סופר ומחזאי, פרסם בקביעות ביקורות תאטרון ודיווחים עיתונאיים ברוח ביקורתית, לשם שיפור מצב הפועלים, ופעל בארגון ערבי תרבות בנושאי ספרות ואמנות.
לאחר סיפוח ליטא לברית המועצות ביוני 1940 זכה ילין בתפקיד בכיר במשרד הממלכתי לדפוס בעיר. עם כיבוש קובנה על ידי הגרמנים ב-24 ביוני 1941 נכלאו ילין ומשפחתו בגטו קובנה. הוא החל לפעול במחתרת קומוניסטית בגטו וניסה ליצור קשר עם הפרטיזנים ביערות כדי לאפשר שילוחם של יהודים מהגטו לשם הצטרפות לשורות הפרטיזנים. בסוף 1941 התמנה ילין למפקד איחוד הארגונים הקומוניסטים בגטו, "הארגון הלוחם האנטי פשיסטי". הארגון חיבל באתרי עבודת הכפייה של היהודים, אגר נשק, תחמושת וחומרי נפץ, ותכנן התנגדות בגטו.
בתחילת 1943 חברו חברי הארגון למחתרת ליטאית אנטי פשיסטית, אך בתחילה לא עלו יפה ניסיונות להקמת בסיס פרטיזנים ביערות קובנה. ילין יצר קשר עם פרטיזנים קומוניסטים, בהם נציגי הצבא האדום, שהה בבסיס פרטיזנים ביערות רודניקי ואף השתתף בפעילות חמושה נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. הוא הבריח לתוך הגטו נשק ואמצעי לחימה. בחורף 1944-1943 ועד אביב 1944 גייסה המחתרת בגטו קובנה תחת הנהגתו של ילין כסף, רכשה נשק, אימנה לוחמים והשיגה כלי רכב לשם הברחת שבע קבוצות ובהן עשרות לוחמים אל בסיסי הפרטיזנים ביערות רודניקי.
ב-6 באפריל 1944 נתפס ילין בידי הגסטפו ועונה. כדי למנוע פעולת עונשין נגד תושבי הגטו, סירב להסגיר את זהותו האמיתית והציג את עצמו כצנחן רוסי בשם גרמן. הוא נרצח בראשית מאי 1944. לאחר מותו עוטר בידי שלטונות ברית המועצות בעיטור לנין על פעולותיו כפרטיזן.
בשנת 1977 מסר מאיר ילין, אחיו של חיים ילין, דף עד לזכרו.
הצלם שצילם את התצלום, חיים-דוד רטנר, נהרג בשורות הפרטיזנים ביולי 1944, ערב שחרור קובנה. בשנת 1973 מסר יעקב רטנר, אחיו של חיים, דף עד לזכרו.
התמונה שרדה ברשות אברהם תורי (גולוב), אסיר הגטו ואחד מסגני מזכיר היודנרט בגטו קובנה. ביולי 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ועם הקמת הגטו בקובנה, החל תורי לכתוב יומן. במרס 1944, כארבעה חודשים לפני חיסול גטו קובנה, ברח תורי מהגטו ושרד במסתור בקרב איכרים בסביבות קובנה עד שחרור העיר והאזור. היומן הוחבא ארגזים שהוטמנו באדמה, ורק חלקו שרד – כ-700 עמודים מתוך כ-1,500 עמודים. בשנת 1988 ראה היומן אור, בספר "גטו יום יום".
לאחר השואה היה תורי משליחי המוסד לעליה ב' באירופה. ב-1947 עלה תורי לארץ ישראל. תורי נפטר ב-2002.
קובנה שוחררה ב-1 באוגוסט 1944. מבין כ-40,000 יהודי קובנה שרדו בשואה פחות מ-2,000.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 7003/154, באדיבות אברהם תורי
