במקביל להתגייסותם של אלפי יהודים מארץ ישראל לצבא הבריטי מתחילת מלחמת העולם השנייה, הציע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, לממשלת בריטניה שיתוף פעולה מלא מצד היישוב היהודי במאמצי המלחמה, והחל במשא ומתן על הקמת כוח יהודי לוחם במסגרת הצבא הבריטי. תחילה לא נטו הבריטים להיענות להצעה, אך בקיץ 1940 שינו את דעתם וקיוו שהקמת כוח יהודי תגדיל את התמיכה בדעת הקהל האמריקנית בנוגע לסיוע לבריטניה, העומדת לבדה במערכה.
בספטמבר 1940 הוקמו מספר גדודים מקרב יהודים ארץ-ישראליים. הבריטים נענו לדרישת היהודים והקימו פלוגות חיל רגלים וסוללות נגד מטוסים וכלי שייט, אשר הבריטים הבטיחו שישרתו כחלק מחיל המצב הבריטי בארץ ישראל.
באוקטובר 1940 החליט קבינט המלחמה להקים כוח לוחם, שהורכב בתחילה מחטיבה (דיביזיה) אחת. היישוב היהודי בארץ ישראל היה אמור לספק לאותה חטיבה גרעין של סגל פיקוד, כדי לשמור על אופייה הלאומי-ציוני של החטיבה. באפריל 1941 נפלו כ-1,500 מיהודים אלו בשבי הגרמני, במהלך הקרב על יוון.
רעיון הקמתה של חטיבה יהודית לוחמת הוקפא, ואף בוטל, עם התקרבות הקרבות למזרח התיכון. זאת עקב חששם של הבריטים מהתגובה הערבית הצפויה נוכח הקמת חטיבה יהודית לוחמת. רק לקראת סוף 1944 עלה שוב הרעיון, ואז הוקמה "החטיבה היהודית הלוחמת – חי"ל", הידועה בשם "הבריגדה היהודית", בה לחמו כ-5,000 יהודים מארץ ישראל. בסך הכל, התגייסו לצבא הבריטי כשלושים אלף מיהודי ארץ ישראל, ביניהם יהודים שברחו מאירופה בשלהי שנות השלושים בשל האיום הנאצי. מאות מהלוחמים היהודים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי נהרגו בלחימה מול גרמניה ובעלות בריתה, בחזיתות השונות.
ארכיון התצלומים של יד ושם 4922/6
