בשנת 1937 כבשה יפן את שנחאי, עיר נמל במזרח סין, בה חיו יותר מ-4 מיליון תושבים. שנחאי הפכה לעיר מקלט לפליטים יהודים מאירופה, בעיקר מגרמניה, אוסטריה ופולין, כיוון שאליה אפשר היה להיכנס ללא ויזה. לאחר פוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הואצה הגירתם של פליטים יהודים לשנחאי ועד יוני 1939 הגיעו לשנחאי כ-15,000 פליטים יהודים מאירופה. היו בהם אינטלקטואלים, סופרים, שחקנים, מנהיגי פועלים, מנהיגים ציוניים וכן רבנים ותלמידי ישיבות, בהן ישיבת מיר. עד 1941 הגיעו כאלפיים פליטים נוספים.
בשנחאי היו עוד לפני כן שתי קהילות יהודיות: קהילה של 800-600 יהודים מבגדד שהתיישבו בשנחאי באמצע המאה ה-19 והצליחו מבחינה כלכלית וחברתית, וקהילה של 4,000-3,000 יהודים מרוסיה שהגיעו בעיקר בשני גלים: אחרי המהפכה הבולשוויקית ב-1917 ואחרי כיבוש מנצ'וריה בידי יפן ב-1932-1931. בסיוע ועדי סעד מקומיים ותרומות מהג'וינט (הארגון היהודי-אמריקאי לסיוע ליהודים במצוקה), הקימו קהילות אלה חמישה מחנות פליטים גדולים עבור יותר מ-3,000 פליטים עניים. פליטים אחרים התפרנסו בסיוע ידידים וקרובים מחוץ לסין, והיו שהקימו מפעלים לסחורות ושירותים בסגנון אירופי ללקוחות בין-לאומיים בשנחאי.
למרות קשייהם הכלכליים קיימו הפליטים היהודים בשנחאי מוסדות חברה ותרבות, תנועה ציונית משגשגת, מספר עיתונים בגרמנית, תיאטרון, בית ספר למחול וכן תחנת רדיו ופעילות מוסיקלית. הפליטים הקימו גני ילדים ושני בתי ספר יסודיים בהם התקיימו שיעורים במגוון מקצועות, כולל עברית וסינית, וכן קיימו סמינרים למסחר ולחינוך מבוגרים, כולל בית ספר מקצועי של רשת "אורט", שם נלמדה גם יפנית. בית הספר של אגודת הנוער היהודית בשנחאי (SJYA - Shanghai Jewish Youth Association School) קיים שיעורים בתחומים מגוונים, בהם הנדסה, דת, מתמטיקה, פיזיקה, עברית וסינית, ואף החזיק ספריה ופרסם כתב עת שבו כתבו גם חלק מהתלמידים.
רוב הפליטים היו יהודים ליברלים ומיעוטם אורתודוקסים. בני כל הזרמים קיימו שירותי דת. הרב טייכנר העביר את פיטר ויטינג (Witting) הצעיר את טקס בר המצווה שלו.
על הגעתה של המשפחה לשנחאי כתבה אן, אמו של פיטר:
הגענו לשנחאי ב-4 ביוני [1939] בערך בעשר בבוקר, ואחרי מספר שעות בבדיקת דרכונים וסידורי מכס נלקחנו במשאית, בשעה 4 אחרי הצהריים, עם מהגרים נוספים מהספינה, לאחד ממקלטי הפליטים. התגוררנו 35 איש בחדר. השירותים גרועים באופן בל יתואר, מנקודת מבט אירופאית.
Irene Eber (ed.), Voices from Shanghai, p. 33 ff.
בינואר 1940 הגיעה המשפחה לרובע הונגקיו (Hongkew) בשנחאי. סיפר פיטר: "כשהגענו, התאספו האנשים לצפות בנו, הזרים. זה היה אחד הבתים היחידים ברובע שהיה מחובר לביוב במלואו." דרך צ'וסאן (Chusan) בשנחאי, לב הרובע היהודי בשנחאי, נהרסה בשנת 1937 במלחמת יפן-סין, אך נבנתה מחדש על ידי הפליטים ולמען מגוריהם.
אן המשיכה ותארה את קשיי החיים, מזג האוויר הקשה והלח, הטפילים, סכנת המגפות והמזון הדל שניתן בקיצוב, אך גם את האקזוטיות של הסביבה, התושבים המגוונים – יפנים וסינים כאחד – וההירתמות לעזרה הדדית בקרב הפליטים בשנחאי. במכתביה משנחאי בתקופת המלחמה התעקשה אן לכנות את עצמה ואת סובביה "מהגרים" ולא "פליטים"; היא ביקשה ליצור להם דימוי של אנשים שאף על פי שברחו ממולדתם, הם מנסים לראות הזדמנות בכל מקום אליו יגיעו ולהתייחס לחייהם באופטימיות, יצירתיות ויצרנות.
בדצמבר 1941, לאחר שיפן תקפה את ארצות הברית, אסרה ממשלת ארצות הברית העברת כספים לשטחים שבשליטת יפן, הן ממקורות אישיים והן מהג'וינט. מצב הפליטים בשנחאי הורע. כדי לסייע להם, לוו נציגי הג'וינט בשנחאי כספים והתחייבו שהג'וינט יחזיר את ההלוואות לאחר המלחמה. יהודים רבים נאלצו למכור את כל חפציהם כדי לקנות מזון והתגוררו בצמצום. רובם התגוררו במתחמי מגורים משותפים שהיו בהם מטבחים ציבוריים. על הלינה במגורים אלה סיפרו גרטרוד וזיגמונד הירשברג, זוג יהודים גרמנים שנמלטו מגרמניה במאי 1939 והגיעו לשנחאי:
בכל אולם מאותם אולמות שינה כלליים מצטופפים 38 בני אדם, גברים, נשים וילדים בערבוביה. להתפשט לעיני זרים לפני שהולכים לישון - קשה מאד לכולם. אין שולחן ואין כיסא, שום דבר להניח עליו משהו. שום דבר פרט למיטות קשות, אחת ליד השניה, וביניהן מעבר צר שבו גברים ונשים נאלצים להתפשט בערב ולהתלבש שוב בבוקר. (מברלין לשנחאי, ע' 45-44)
אן, פיטר ומשפחתם זכו להתגורר בחדר נפרד, בזכות כספים שקיבלו מקרובי משפחה בדרום אפריקה.
ב-18 בפברואר 1943, בלחץ הנאצים, הקימו היפנים גטו פתוח על פני 4 קמ"ר ברובע הונגקיו. בגטו חיו היהודים בצפיפות רבה ובתנאי מחסור. בתקופה זו החל פיטר לכתוב יומן, באנגלית ובגרמנית לסירוגין, בו תעד את קורותיו בגטו שנחאי. היומן התפרש על פני מספר פנקסים וכלל מעל 200 עמודים.
בדצמבר 1943 אישר הממשל בוושינגטון להעביר כספים לשטחים כבושים באירופה ובסין. כתוצאה מכך שב והשתפר מצב הפליטים בשנחאי.
בתום המלחמה היגרו רוב הפליטים לארץ ישראל ולמדינות מערביות. פיטר המשיך בכתיבת היומן עד 1947 ואז היגר עם משפחתו לאוסטרליה. פיטר מסר לארכיון התצלומים של יד ושם עשרות תצלומים המתעדים את חייהם של הפליטים היהודים בשנחאי.
בתחילת שנות השבעים התכתב פיטר עם פרופ' איירין איבר, ניצולת השואה וחוקרת תולדות יהודי סין בתקופת השואה, וסיפק לה מידע על קורות הפליטים היהודים בשנחאי בתקופת השואה. ב-2012 תרמה איבר ליד ושם חלקים מארכיון המחקר הנוגעים לקורות הפליטים היהודים בשנחאי ובסין בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ארכיון התצלומים של יד ושם 4648/2
