בשנות ה-30 כונן אנגלברט דולפוס, מנהיג המפלגה הסוציאלית-נוצרית באוסטריה, משטר פשיסטי עצמאי באוסטריה. משטרו כרת ברית עם איטליה והתנגד לנאצים. ביולי 1934 ניסו הנאצים לתפוס את השלטון באוסטריה. איטליה סייעה לאוסטריה ונסיונם של הנאצים נכשל, אך הם רצחו את דולפוס. יורשו של דולפוס, קורט שושניג, ניסה להידבר עם גרמניה הנאצית ואף ביצע מספר ויתורים להיטלר כדי למנוע פלישה גרמנית, אך היטלר המשיך לחתור לסיפוחה של אוסטריה.
באוקטובר 1936 חתמו גרמניה ואיטליה על הסכם שיצר את "ציר רומא-ברלין". מעת זו הסירה איטליה את חסותה מאוסטריה, והמשטר באוסטריה לא יכול היה לעמוד מול לחצי היטלר. ב-13 במרס 1938, בהסכמת איטליה, סיפחה גרמניה את אוסטריה ("אנשלוס"). סיפרה גרטרוד גליקליך (ווסצק), תושבת וינה:
ישבנו ואכלנו ארוחת ערב. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. הייתי בת תשע. ברדיו אמר שושניג, הקנצלר של אוסטריה, "אני מצטער, ואני מאחל לאוסטריה שאלוהים ישמור עליה." אז אמא שלי אומרת: "את מחר לא תלכי לבית הספר." אמרתי: "מה פתאום לא יהיה בית ספר?" אבל לא הלכתי. היא לא נתנה לי ללכת. יומיים אחרי זה כן הלכתי. הם כבר הצדיעו במועל יד, הייל היטלר.
תיכף הם לקחו את כל היהודים, הגברים, והכריחו אותם לנקות את הרחובות. אמי אמרה: "בעלי נכה מלחמה [ממלחמת העולם הראשונה]. אני אעשה את זה." והיא הלכה לעשות את זה. היא לא נתנה לו.
סילקו אותנו מבית הספר. התחלנו ללכת לבית ספר יהודי. היהודים לא קלטו. הם אמרו: "זה לא יחזיק מעמד, זה משהו זמני".
לחברות הקודמות שלי פתאום אסור היה לדבר איתי. הן אמרו: "אמרו לנו שאת יהודיה."
על הימים הראשונים לאחר האנשלוס כתב הסופר היהודי האוסטרי שטפן צווייג:
סבור הייתי כי חזיתי מה יקרה כשחלום השנאה של היטלר יתגשם, והוא יכבוש כמנצח את וינה, העיר שדחתה אותו בנעוריו בהיותו עני ונכשל. אך כמה מהוסס, כמה קטן, כמה עלוב התגלה דמיוני, וכל דמיון אנושי, לעומת אי-האנושיות שהתפרצה ב-13 במרס 1938, יום נפילתה של אוסטריה שלל בידי האלימות הגסה! עתה נשמטה המסכה.
לא זו בלבד ששדדו וגנבו, אלא קראו דרור לכל רגשי הנקם של יחידים. פרופסורים אולצו לשפשף בידיהם את הרחובות, יהודים אדוקים צחורי זקן נגררו לבית הכנסת ואולצו על ידי נערים מריעים לכרוע ברך ולצעוק במקהלה "הייל היטלר". עוברי אורח נתפסו ברחוב כארנבות ונלקחו לנקות את המחראות בקסרקטינים של האס-אה. כל מה שהזה דמיון השנאה החולני והמזוהם בלילות מופקרים רבים השתולל עתה לאור יום. פריצה אל דירות ותלישת עגילים מאוזניהן של נשים רועדות, מעשים כאלה כבר קרו כשנבזזו ערים לפני מאות שנים במלחמות ימי הביניים. חדשה היתה התאווה חסרת הבושה לענות אנשים בפומבי, להביא עליהם ייסורי נפש, להשפילם בהמצאות מרושעות. כל המעשים האלה נרשמו לא על ידי יחיד, אלא על ידי אלפים שהתנסו בזה.
ובבוא ימים רגועים יותר, לא בזמן שלנו העייף מבחינה מוסרית, יקראו אנשים באימה וברטט מה עולל בעיר תרבותית זו במאה העשרים אדם אחד טרוף שנאה, כי זה היה ניצחונו השטני של היטלר בתוך ניצחונותיו הפוליטיים והצבאיים: עלה בידי האיש הזה להקהות כל חוש של חוקיות על ידי הפרזות בלתי פוסקות. לפני "משטר חדש" זה, היה רצח של אדם יחיד, ללא דין וסיבה, מזעזע את כל העולם. הדעת לא סבלה עינויים במאה העשרים, והפקעת רכוש עדיין נקראה במפורש שוד וגנבה. ואילו עתה, ... לאחר עינויים-עד-מוות בתאים של האס-אה ומאחורי גדרות התיל, מה ערכו של עוול יחיד, מה ערכם של ייסורים ארציים? (העולם של אתמול, ע' 319-318)
סיפר אהוד נהיר בן ה-20:
ראינו שוטרים עם צלבי קרס על הזרוע, צעקות של שיכורים, הפגנות של יחידות אס-אס, אס-אה, של ההיטלר-יוגנד, צעקות "גרמניה התעוררי, יהודה התפגרי". הגעתי הביתה. אחי עמד מאחורי תריסים סגורים והסתכל בנעשה ברחוב. ... לא היו לנו מים זורמים בבית, רק ברז אחד בפרוזדור לארבע משפחות. ... הייתי רגיל אחת לשבוע ללכת לבית מרחץ ציבורי לעשות טוש - מקלחת. וכאשר הגעתי בשבת לפני הצהרים לבית המרחץ, כבר היה שלט מודפס "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה". ... בשבוע הראשון נתנו לאותם הנאצים שנאלצו לברוח מאוסטריה [וכעת שבו אליה], יד חופשית להשתולל. ... נתנו לנו מברשת שיניים והצטרכנו לנקות את הסיסמאות של המשטר הקודם. זה היה ברור שזה היה רק בשביל לבדר את העם.
באוסטריה היו כ-185,000 יהודים - פחות מ-3% מתוך כ-6,700,000 תושבי המדינה. כ-95% מהם התגוררו בווינה, בה שררה אנטישמיות עזה. במרס 1938 קידמו הווינאים בהתלהבות את סיפוח אוסטריה לגרמניה, ורבים מתושבי העיר השתתפו ברדיפת היהודים. עם הסיפוח נסגרו משרדי ועד הקהילה וההסתדרות הציונית בווינה. חברי ועד הקהילה וההסתדרות הציונית נעצרו ונכלאו במחנה דכאו יחד עם עוד כאלפיים אינטלקטואלים יהודים מהעיר. פעילות האגודות היהודיות נאסרה והשלטונות הטילו על קהילת וינה לשלם סכומי עתק.
באוגוסט 1938 הגיע אדולף אייכמן לווינה כדי לנהל בה את "הלשכה המרכזית להגירת יהודים", וזאת כדי להביא לעזיבתם של רבים ככל האפשר מיהודי אוסטריה, באיום לאסור את אלה שלא יהגרו. ב-4 באוקטובר 1938, ערב יום הכיפורים, החלו אנשי המפלגה הנאצית האוסטרית להוציא את היהודים ברובעי העיר העשירים מדירותיהם שנחתמו ולעצרם, וזאת באיום שהם ישולחו כביכול לפולין או לארץ ישראל. כעבור יומיים, ב-6 באוקטובר, הורחב המבצע לסביבת העיר. הפעולה הופסקה בפקודתם של הגסטפו ושל הקומיסר לאיחוד אוסטריה עם גרמניה, יוזף בירקל, שכעס על פעילות המפלגה מאחורי גבו. מאמצע אוקטובר היו התנפלויות יומיומיות על חנויות ובתי ספר יהודיים, וכן חילול בתי כנסת, סגירת רחובות בשכונות היהודים ומעצר יהודים לאור יום.
בפוגרום "ליל הבדולח" ב-9 בנובמבר 1938 נהרסו בווינה 49 בתי כנסת ועוד בתי מדרש ("קלויזים") חסידיים, וכ-3,600 יהודים גורשו למחנות הריכוז דכאו ולבוכנוואלד. הם שוחררו רק כשהציגו קרוביהם תעודות הגירה. בפוגרום השתתפו חברי המפלגה הנאצית בווינה בהנהגת אודילו גלובוצניק, הגאולייטר (מפקד המחוז) של וינה ולימים הממונה מטעם האס-אס על "מבצע ריינהרד" להשמדת יהודי פולין הכבושה. לאחר הפוגרום הואצה החרמת דירות יהודיות והעברתן ללא-יהודים. לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939 עברו האוסטרים מכפיית הגירה על היהודים לגירושם הפעיל.
על ההחמרה במצב היהודים הגיבה הקהילה היהודית בחיפוש עבודה למשכילים, בסיוע בהגירה ובהכשרה מקצועית לשם הקלה על ההגירה. ב-2 במאי 1938 התאפשרה פתיחתה מחדש של הקהילה. בעזרת ה"ג'וינט" סייעו יהודי העיר לנזקקים על ידי הקמת בתי תמחוי וסיוע בהגירה מאוסטריה. ביוני פתח ועד הקהילה קורסים להכשרה ולהסבה מקצועית שנועדו להכשיר יהודים לקראת הגירה. בתוך שנה למדו מעל 25,000 גברים ונשים בלמעלה מאלף קורסים. יוזף לוונהרץ, ראש הקהילה היהודית בווינה, ביקש את שחרורם של אמנים שנעצרו בפוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938 בנימוק שהם דרושים לקיום הקורסים, ובאמצעות קורסים אלה יעזבו היהודים את אוסטריה. באותו נימוק הצליח לוונהרץ למנוע את החרמת המכשור המקצועי שנדרש לקורסים אלה. בהמשך הביא לביטול האיסור בעלי מלאכה יהודים לעבוד במקצועם, איסור שהוטל בינואר 1939. הקורסים מילאו תפקיד חשוב במתן תעסוקה ליהודים שנותרו באוסטריה - יהודים שגילם הממוצע הלך ועלה, שכן הצעירים היגרו - וכן בתיקון בגדים ונעליים קרועים, רהיטים שבורים ואף מכשירי רפואה. הקהילה קיימה קורסים להכשרת עובדים סוציאליים ואחיות סיעודיות. עד לסגירת הקורסים ב-3 בפברואר 1941 למדו בהם מעל 45,000 חניכים. קורסים לשפות נמשכו עד יולי 1941.
כתב שטפן צווייג:
בשנת 1938, לאחר אוסטריה, התרגל עולמנו לאי אנושיות, לפריעת חוק ולברוטאליות כפי שלא התרגל זה מאות שנים. דברים שאירעו בעיר האומללה וינה בלבד, שבעבר היה די בהם לעורר נידוי בינלאומי, התקבלו במצפונו של העולם בשנת 1938 בשתיקה, או ברטינה קלה לפני ששכח וסלח.
הימים ההם, כשעלו מהמולדת זעקות לעזרה, כשידעתי שידידים קרובים נחטפו, עונו והושפלו, כשרעדתי חסר אונים לגורלם של כל אחד מהאהובים עלי, הם מהימים הנוראים בחיי. ואני מתבייש להודות – הזמן כה השחית את לבנו – שלא נבהלתי, לא קוננתי, כשהגיעה הידיעה על מות אמי הזקנה שהשארנו אותה בווינה. יתרה מזו, הרגשתי מעין רוגע על שעכשיו היא מוגנת מכל הייסורים הסכנות. בת שמונים וארבע היתה, כמעט חירשת, הוסיפה לגור בדירה בבית המשפחה שלנו, ולפי החוקים האריים החדשים לא היתה חייבת לעקור לפי שעה, ואנו קיווינו שכעבור זמן נוכל להביאה איכשהו לחוץ לארץ.
שטפן צווייג הצליח לברוח מאוסטריה והגיע לברזיל, אך ב-22 בפברואר 1942 התאבד, ביאושו על חורבן העולם והתרבות שהכיר.
מבין 185,000 יהודי אוסטריה עזבו לפני השואה כשני שלישים. רובם היגרו לארץ ישראל ומדינות אמריקה, ושרדו את השואה. רוב היהודים שלא הצליחו לצאת מאוסטריה, נרצחו בשואה.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 4500_9
