החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), שכונתה גם "הבריגדה היהודית", הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהוקמה בספטמבר 1944 ולחמה בצפון איטליה בחודשים מרס עד מאי 1945. בחי"ל לחמו כ-5,000 מתנדבים יהודים מארץ ישראל. כ-25,000 יהודים נוספים מארץ ישראל לחמו במסגרות אחרות בשורות הצבא הבריטי. החי"ל היה הכוח היחיד שלחם במלחמת העולם השניה תחת דגל שהוכר כמייצג את העם היהודי. כ-700 ממתנדבי היישוב בצבא הבריטי נפלו במלחמת העולם השניה, מתוכם 57 ממתנדבי החי"ל.
לאחר תום הקרבות יצרו רבים מחיילי החי"ל קשר עם שורדי השואה. הם היו שותפים בארגון הבריחה ועליה ב' וכן עסקו ברכישת נשק עבור ההגנה.
חיילי הבריגדה חיפשו יהודים בכל מקום אליו הגיעו. כאשר הגיעה אחת מיחידות הבריגדה לפדובה שבצפון איטליה, נודע לחייליה שבמונסליצ'ה הקרובה נמצאים שלושה יתומים יהודים ששרדו את השואה. אחד החיילים, ארנסט שפיץ, כתב לדודם של היתומים בארץ ישראל, פאלי גלמבוש (שאול ינאי):
היינו רוצים לדעת מה כוונתך לגביהם כדודם של הילדים. לפי שעה תומכים בילדים אנשים נחמדים מאד, אבל לא על בסיס מסודר. ... לפני שאמם של הילדים מתה, הם התנצרו. אתה, כדוד שלהם, הנך האדם היחידי שיכול להחזיר את הילדים האלה ליהדות. הג'וינט וגם אנחנו, החיילים הפלשתינאים [הארץ-ישראלים], מוכנים לתת הזדמנות למטרה הזאת, כי קיימת אפשרות לשלוח את הילדים ... לפלשתינה. (שלך, סנדרו, ע' 276)
חייל אחר ביחידה זו, מרדכי שיפמן (מופיע בתמונה - למעלה, רביעי מימין), יצא למונסליצ'ה ובידו אישור מגלמבוש לקחת את הילדים. ב-1 ביולי 1945 כתב שיפמן לגלמבוש מכתב ובו מידע על שלושת הילדים – פיורנצה, ליזטה וסנדרו טוט. "הפרידה מהם קשתה מאד מאד", כתב, "כי יפים הם, אינטליגנטים ונחמדים עד בלי גבול" (ע' 278).
שיפמן כתב כי הילדים שרדו בזכות המחנכת שלהם, אידה ברונלי-לנטי (לימים חסידת אומות העולם), והשופט והכומר המקומיים, שזייפו עבורם מסמכי זיהוי ומסרו אותם למוסד חינוכי בניהול נזירות. למרות זאת, כתב שיפמן, "נראה לי כי היתה זו בשבילם תקופת סבל עצומה, כי מחוץ לחוסר בית עברו גם תקופת הפצצות של בנות הברית, הרעבה וחורבן."
מוסדות הכפר ביקשו מנציגי הקהילה היהודית לסייע בפרנסת הילדים שנותרו בודדים. הקהילה הציעה שהילדים יועברו לחיילים הבריטיים ואלה יכניסום למוסד חינוכי ברומא ולאחר מכן יעבירום לארץ ישראל, אל דודם, פאלי גלמבוש. סיפר שיפמן:
הילדים הובאו מיד למחננו. דאגנו להלבשתם ולהנעלתם. טיפלנו בהם למען יבריאו קצת מאותו סבל אשר עבר עליהם. ... הילדים ימצאו תמיד אצלנו החיילים בית חם, טיפול ודאגה למען ייטב להם.
הילד הצעיר מבין השלושה, סנדרו בן התשע, נקרא להתייצב בפני הנזירה הראשית במוסד החינוכי בו התגורר. סיפר סנדרו לימים:
עצם הזימון היה מפתיע ואפילו מדאיג, שהרי עד לאותו בוקר לא ראיתיה ואף את שמה לא ידעתי. כשנכנסתי למשרד היא עמדה ליד לוח קיר שחור ולצדה שני חיילים בריטים במדים. היא סימנה לי להתקרב ואמרה שהחיילים באו לקחת אותי לדוד שלי בפלשתינה. אחר כך פרשה מפה גאוגרפית על הלוח והצביעה בעזרת שרביט על כתם ורוד בחוף המזרחי של הים התיכון. היא לא ביקשה את הסכמתי להפליג לאותו כתם, ואם היתה מבקשת, ממילא לא הייתי יודע מה להשיב לה. איש לא שאל את פי גם בהחלטות הקודמות: אבא עזב את הבית ללא הסכמתי, אמא מתה בלי לשאול לדעתי, אידה הביאה אותי למונסליצ'ה בלי להתייעץ אתי, עכשיו שני החיילים האלה עומדים לקחת אותי לפלשתינה, אלא שהפעם התקשיתי להסתיר את דאגתי. המפה היתה בקנה מידה מאד גדול, והכתם הוורוד שעליו הצביעה הנזירה הראשית היה ממש זעיר, לא מספיק אפילו למדרך של שתי רגליים. הבנתי שלכשאגיע לפלשתינה איאלץ לעמוד על רגע אחת לסירוגין כדי לא להרטיב את רגלי השניה בים. לימים גילה לי שיפמן כי למראה הופעתי העלובה, בגלימה אפורה ובראש מגולח, גמלה בלבו ההחלטה להוציא אותי משם לאלתר. מאחר שלא החזקתי חפצים אישיים בסולריום [מקום שהותו], יצאנו ממשרדה של הנזירה הראשית היישר למכונית הצבאית שהמתינה לנו בחוץ.
החיים עם אידה במחנה צבאי של הבריגדה בפרברי פדובה האירו לנו פנים מהרגע הראשון. החיילים קידמו את פנינו בחיוכים ובחיבוקים. היתה תחושה של חגיגה מתמשכת. כבר ביום השני קלקלתי את קיבתי מאכילה יתרה של שוקולד. התקשיתי להאמין ששפע כזה של ממתקים אפשרי – ועוד בחינם. בתוך יומיים תפרו לי מכנסיים קצרים וחולצה ממדי חאקי צבאיים, קנו לי נעליים ואף העניקו לי כומתה צבאית שאותה חבשתי בגאווה רבה. ...
[חיילי הבריגדה היהודית] לא ניסו לערער את אמונתנו הנוצרית, אף ששיפמן בא מבית מסורתי ומראה הצלב שענדה פיורנצה על צווארה ודאי לא נעם לו. ... חיילי הבריגדה התעלמו ממנהגינו הזרים וניסו להנעים את זמנו ככל שיכלו. הם הסיעו אותנו לשיט מענג בגונדולות של ונציה והרבו לטייל אתנו בפדובה ובסביבתה (ע' 282-281).
באחד ממחנות הבריגדה קיבל סנדרו טוט קיבל את השם "צבי". הוא נפרד מחיילי הבריגדה ברומא, וביולי 1945 עלה לארץ ישראל עם אחיותיו הגדולות על סיפון אוניית העולים מטרואה. בארץ ישראל אימץ סנדרו-צבי את שם המשפחה "ינאי", כשמו המאומץ-המעוברת של דודו, שאול ינאי. לימים היה צבי ינאי סופר, הוגה דעות ומנכ"ל משרד המדע.
בקיץ 1946 פורקה החי"ל, חייליה שוחררו וכמעט כולם הועברו לארץ ישראל.
מרדכי שיפמן התגורר בכפר מרדכי ונפטר בשנת 2014 בגיל 95.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4922/107
![מחלקה של החי"ל באיטליה, מרס 1945](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/13--4922_107.jpg "מחלקה של החי"ל באיטליה, מרס 1945")
