הנריק רוס נולד בוורשה ב-1910. לפני המלחמה היה צלם ספורט שהועסק על ידי עיתון ספורט בוורשה. הוא עבר ללודז' ונכלא בגטו שהוקם בלודז' במאי 1940. הוא הצליח להשיג משרת צלם במחלקת הסטטיסטיקה של היודנרט בגטו לודז'. אחד מתפקידיהם של הצלמים בגטו היה לספק תצלומים שיעידו על חיוניותו של הגטו למאמץ המלחמה הגרמני וכך יאפשרו השארתם בחיים של רבים ככל האפשר מבין תושבי הגטו. את תפקיד הצלמים בגטו, בהם חברו מנדל גרוסמן ועוזרו של גרוסמן, אריה בן-מנחם, תאר רוס במשפט אייכמן:
[היינו צריכים לצלם] מה שציוותה עלינו המועצה היהודית לפי פקודות שקיבלו מהגרמנים. למשל, כל אחד שהיה בגטו צריך היה להצטלם בשביל כרטיסי זהות בחתימתו של הנס ביבוב [המנהל הגרמני של גטו לודז']. כל אחד שעבד היה חייב לשאת תעודה כזאת. בתעודה מן ההכרח שיהיה צילום. מלבד זה היינו מצלמים אנשים שהיו מתים ברחובות ולא נמצאו עליהם מסמכים, ולפי צו השלטונות הגרמניים צריכים היינו לסמן אותם בתור "אלמונים", בלי שם. מלבד זה צילמנו דוגמאות של מוצרים בבתי חרושת בשביל הצבא, כגון מדים ונעליים. כשבא צו מאת הגרמנים להרוס איזה בית או שכונה, היינו צריכים לצלם את הבית מכל הצדדים ולשלוח את הצילום לגרמנים.
תפקיד זה אפשר לרוס גישה לחומרי צילום ולאמצעי פיתוח. כך תיעד באלפי צילומים, הדפסים ותשלילים (נגטיבים) את חיי היהודים בגטו, את סבלם, את הרעב, הצפיפות והמחלות, ואת האכזריות הגרמנית. כל זאת עשה באופן מחתרתי, במקביל לעבודתו הרשמית.
בעדותו במשפט אייכמן סיפר רוס על אחד הגירושים שהיה עד להם, ב-1942:
נכנסו אז לגטו הרבה גרמנים מהאס-דה (משטרת הבטחון), עשו מבצע (אקציה), לקחו אנשים מגושי בתים, הקיפו אותם, הוציאו מהדירות ילדים וזקנים תוך כדי סלקציה, הטעינו אותם על עגלות, וגם על חשמליות, לפעמים הריצו אותם ברגל. בזמן הדפורטציה הזאת ב-1942 גירשו מהגטו למעלה מ-20,000 יהודים, חטפו ילדים מזרועות אימותיהן, איני צריך לומר שזה לא היה מרצון, ועל הצעקות והמכות איני רואה צורך לדבר כאן. ראיתי מקרה כאשר אספו ילדים בבית חולים אחד. ... באו מכוניות עם שתי נגררות. ... במכוניות האלה היו אנשים חולים, נשים וגברים. הגרמנים סברו שמעט מדי אנשים נוסעים במכוניות. אמרו שצריך להטעין עוד. אנשים שכבו חולים על הרצפה של המכוניות. באו המכוניות לפני בית החולים שבו נאספו ילדים. הגרמנים השליכו את הילדים מהקומה השנייה ומהמרפסות. הילדים היו בגיל שונה, משנה עד עשר שנים בערך. הגרמנים השליכו אותם מהמרפסות אל המכוניות הפתוחות האלה, על האנשים החולים. ילדים אחרים בכו, אבל ברובם כבר לא בכו. הילדים גירדו את הקירות בציפורניים. הילדים לא בכו עוד, הם ידעו מה צפוי להם, שמעו על כך. סנטרי הילדים רעדו מפחד. לא יכלו לבכות. בחדרים האלה התרוצצו הגרמנים, היכו וזרקו אותם מהחלונות ומהמרפסות לתוך המכוניות האלה. לא הייתי שם זמן רב, כי היה מסוכן גם בשבילי להיות שם. אבל היות והיתה לי נימה של רפורטר, של צלם, נכנסתי לשם והסתכנתי. אבל עד מהרה ברחתי משם כי המראה הזה לא נעם.
את חיסול גטו לודז' ושליחת אחרוני תושביו אל מותם בקיץ 1944 תיעד רוס בסתר מצריף בתחנת הרכבת אליו הבריחו אותו חבריו. לאחר מכן הטמינו רוס ורעייתו סטפניה את סרטי הצילום בארגז וקברו את הארגז בשדה ליד הבית ברחוב יגיילונסקה (Jagielonska) 12 בשטח הגטו. במשפט אייכמן סיפר:
חלק הושמד בגלל חדירת המים, אבל הרוב ניצל. החבאתי אותן בתוך האדמה בנוכחות כמה מידידי, כדי שאם נמות ואחד יישאר בחיים, שהצילומים יישארו בשביל ההיסטוריה. למזלי נשארתי בחיים ואני הוצאתי אותן.
עם שחרורו בידי הצבא האדום שקל רוס 38 קילו. חודשים מעטים לאחר השחרור שב רוס למקום בו טמן את הארגז. הוא איתר את הארגז והוציא אותו. בהקדמה לאלבום דרכם האחרונה של יהודי לודז' מאת רוס וא' קלוגמן (1964), נכתב על אחד הימים באביב 1945:
קבוצת אנשים התאספה בחצר בית בלודז' ובשקט מתוח ניגשה לעבודה. כעבור זמן מה נשמעה נקישת ברזל בברזל. מהחור בצבץ קצהו של ארגז קטן. בזהירות הוציאו את הארגז מן האדמה, כי בתוכו טמון היה אוצר שערכו בל ישוער – כמה אלפי צילומים שעליהם הונצחו החיים והסבל של יהודי לודז'. ... חלק ניכר מהם הושחת. המים מחקו וטשטשו את התמונות.
הנריק רוס ... ניצל את כל האפשרויות – שהיו די מוגבלות – כדי לעשות צילומים "לא רשמיים" שמראים את התמונה האמיתית של החיים בגטו. במצלמה מוסתרת מתחת לחליפה, כשהוא מסתתר בעליית גג, במרתף או מאחורי פינת הרחוב, צילם רוס את סבלם של תושבי הגטו. כך למשל, התמונה של תליית יהודי בגטו צולמה מעל גג בבית שכן, והתמונות של העלאת המגורשים מהגטו לקרונות בתחנת רכבת ברדוגושץ' צילם רוס דרך חור בקיר מחסן בתחנה. לפעמים עמד מבחוץ על המשמר ידידו [נחמן] זונבנד שעזר לו בתצלומים וגם עודד אותו ברגעים קשים של יאוש.
בהתקרב קץ הגטו הסתיר רוס בעזרת זונבנד את אלפי התצלומים שעשה בתוך תיבה שהטמין באדמה, למען ישאר סימן והוכחה לפשע הנורא שפשעו הגרמנים כלפי היישוב היהודי בלודז'. אחרי שחרורה של לודז' הוציא רוס בעזרת כמה ידידים את התיבה עם הצילומים. חלק ניכר מהם הושחת. המים מחקו וטשטשו את התמונות. ...
בתצלום מופיעים הנריק רוס ואשתו סטפניה, זנון גולדרייך ורעייתו, וכן ברונקה ויעקב אורבך.
בשנת 1956 עלה רוס לישראל. הוא עבד בצינקוגרפיה – בית מלאכה להתקנת גלופות של אבץ, שבעבר היה חלק מהליך הדפסת תצלומים, מפות ומסמכים שונים.
במאי 1960 נתפס אדולף אייכמן והובא לישראל. בנובמבר התייצב הנריק רוס בלשכה 06 של המשטרה, היחידה שהוקמה לשם חקירתו של אייכמן. רוס מסר בפני פקד מיכאל גולדמן עדות על תפקידו בגטו לודז' ועל הנסיבות בהן צילם. הוא זומן להעיד במשפט אייכמן, וכך עשה, חצי שנה לאחר מכן, ב-2 במאי 1961. הוא הציג מספר תצלומים שצילם בגטו ושב ותיאר את תפקידו, את החיים בגטו לודז' ואת הנסיבות בהן פעל. בין היתר הציג רוס תצלום שצילם בעת העברת היהודים לגטו לודז באביב 1940, עוד לפני סגירת הגטו; תצלומי מתים וגוועים מרעב ברחובות הגטו; תצלום שצילם בעת הגירושים של 1942 להשמדה בחלמנו; תצלומים של פרידת מגורשים מבני משפחותיהם; תצלומים של שילוח היהודים להשמדה עם חיסול גטו לודז' באוגוסט 1944; ותצלומי מודעות שפורסמו בגטו מטעם הגרמנים באמצעות היודנרט, כדי לרמות את הנשלחים ולספר להם שהם נשלחים לעבודה ולא להשמדה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 2631/7
