אוניית המעפילים אורד וינגייט נקראה על שם צ'רלס אורד וינגייט, קצין בריטי ששירת בארץ ישראל, אהד את הרעיון הציוני, תרם להתפתחות כוח המגן של הישוב ונהרג במרס 1944 בהתרסקות מטוס, בחזית דרום-מזרח אסיה של מלחמת העולם השניה. במרס 1946, לרגל יום השנה השני למותו, נקראה האוניה על שמו. אנשי המוסד לעליה ב' באיטליה (לימים "המוסד") רכשו את הספינה והכינו אותה להעפלה, כולל בניית כמאתיים דרגשי שינה בבטן האוניה, הקמת חדר חולים והעלאת סירות הצלה. מלחי האוניה וקברניטה, צוות של כעשרה אנשים, היו איטלקים. באוניה היו כ-240 מעפילים, רובם גברים, שורדי השואה ממזרח אירופה. רובם נבחרו על ידי מפלגות ותנועות נוער ציוניות בארץ ישראל על פי מפתח מפלגתי.
אחת המעפילות היתה שורדת השואה ליבא אהובה שלוסברג (לימים הרשקוביץ) בת ה-29. בעלה נרצח בשואה. לאחר המלחמה הגיעה ליבא לאיטליה ויצרה קשר עם שני אחיה בארץ ישראל. שכנו של אחד האחים בארץ היה חייל בבריגדה היהודית ששירתה באירופה. האח כתב לו וביקש ממנו לעזור לליבא לעלות לארץ. כך צורפה ליבא למעפילים באוניה אורד וינגייט.
שמש זוהרת מגלה לפנינו בשעות הבוקר המוקדמות את ונציה במלוא יופיה והדרה. רבים מבין העומדים לצאת לדרך מנצלים הזדמנות אחרונה לטייל בסביבה ולהשקיף על נופה הקסום של עיר הנמל. הייתי נרגשת מכדי לטייל בבוקר זה, מה גם שהנסיון לימד אותי לנהוג בזהירות ולא להתנתק מן הקבוצה. אולי, כשאפנה מבט אחורנית או אציץ בכוון אחר – תעלם חלילה הקבוצה לפתע ותפליג בלעדי...
המארגנים ומנהלי הקבוצות סקרו אותנו שוב ושוב. נראה היה שבעיה קשה ללא מוצא עומדת בפניהם: כיצד יצליחו כל הממתינים כאן לעלות לאניה, על מטלטליהם? הצפיפות הרי תהיה בלתי אפשרית.
"חושבני שלא תהיה ברירה אלא להשאיר כאן את החבילות הגדולות", הביע אחד המארגנים את דעתו. "עדיף שיעלו אנשים נוספים מאשר מטען בכמויות כאלה."
ההצעה הובאה לידיעתנו והתקבלה בהבנה רבה.
כך הגיע סוף סוף היום הנכסף, היום בו ניתקות רגלינו לנצח מאדמת אירופה. אדמה שקול דמי אחינו זועקים מתוכה! אדמה שאין לנו עניין בה! אדמה ששמחנו להתרחק ממנה!
המעפילים הגיעו באישון ליל לנמל האי פלסטרינה ליד ונציה שבאיטליה והאוניה יצאה מהנמל לפני עלות השחר, ב-14 במרס 1946. האוניה עברה באיים ספיינצה (Sapientza), קיתירה (Kythira) וכרתים שביוון. לאחר סערה שעיכבה את המשך הפלגתה, המשיכה האונייה דרומה לכיוון חוף לוב, ומשם מזרחה, לכיוון פורט סעיד שבמצרים.
רב החובל ... הכין אותנו לקראת קבלת הפנים הצפויה לנו. "שלא תנחלו אכזבות. האנגלים השולטים בארץ ישראל עוינים אותנו בגלוי. ... הם עוצרים תחילה את רב החובל ואת שותפיו ל"עבירה". ... זכרו: כשנגיע, לא תכירו אותי עוד. אני אחד מאנשי הקבוצה. אינכם יודעים מיהו רב החובל. זוהי ספינת משא השטה עם הרוח... אין כלל צורך במנהיג בספינה זו. ברור לכולם?
ב-25 במרס הודיעו המעפילים מהאוניה ל"הגנה" כי מטוס בריטי גילה את האוניה בקרבת פורט סעיד. המעפילים הסתתרו מתחת לסיפון, בבטן האוניה. משחתת בריטית קרבה לאניה ונצמדה אליה במסלול הפלגתה. המעפילים קיבלו הוראה להתנגד אם יידרשו לרדת מהאוניה בכל מקום שאינו ארץ ישראל.
בלילה קראו חיילי המשחתת ל"אורד וינגייט" לעצור. חיילים בריטים קרבו אל האוניה בסירה קטנה, האירו עליה בזרקור וחזרו על הקריאה לעצור. המשחתת חסמה את האוניה וחיילים בריטים עלו על סיפונה. המעפילים הצטוו על ידי מפקדי האוניה לזרוק לים חומר אישי, כולל תמונות, כדי לא להסגיר את זהותם. הם עשו זאת בכאב לב. חלקם עלו מבטן האוניה אל הסיפון. התפתח עימות עם החיילים הבריטים. הבריטים ירו באוויר ובהגה האונייה, אך העימות לא הסלים והאוניה המשיכה בדרכה לארץ ישראל, מלווה במשחתת הבריטית.
ההגנה הכינה חוף להורדת המעפילים באזור תל אביב. עשר סירות נועדו להוריד את המעפילים אל החוף, וההגנה תכננה לפזר אותם בארבעה אוטובוסים לבתי מגורים. אנשי ההגנה, מארגני הפיזור, החזיקו מאות כתובות מוכנות של תושבי תל אביב שהיו מוכנים לסייע למעפילים. אלפי תושבים בתל אביב התפרסו כדי למנוע מכוחות בריטיים להגיע לחוף הנחיתה המתוכנן. ביניהם היו אנשי הגנה, פלמ"ח, חי"ש (חיל שדה, חיל הרגלים של ההגנה), גדנ"ע (גדודי הנוער של ההגנה), ואזרחים מהשורה. כוחות בריטיים הגיעו לאזור, ובקרב נגדם ברחובות תל אביב נהרגה לוחמת הפלמ"ח ברכה פולד. על שמה נקראה אוניית המעפילים "ברכה פולד" שהפליגה כעבור כחצי שנה, ב-9 באוקטובר 1946.
הבריטים אילצו את האוניה אורד וינגייט להגיע לחיפה. המעפילים ירדו מהאוניה. חלקם נישקו את האדמה. חלקם היו עייפים מכדי לעשות זאת. לאחר מכן הועלו המעפילים על אוטובוסים. סיפרה ליבא:
לפני התזוזה חילק הנהג פיסות נייר לנוסעים כדי שירשמו עליהן את שמם וימסרו אותן לעיתונאי שהמתין למטה. כיוון שעליתי מבין האחרונים, לא נשארה פיסת נייר עבורי.
"תן לי מה שיש לך", ביקשתי מהנהג, "אפילו משומש או קרוע, לא חשוב!"
"מצטער, לא נשאר!" בכל זאת חיטט וחיפש, והנה שלף מאיזה כיס נייר דק ומקומט מן הסוג שבו נהגו בזמנו לעטוף תפוזים.
"חבל", התנצל, "עטיפה דקה ומשומשת של תפוז ודאי לא תועיל לך."
"הו, זה מצוין! תן לי את הנייר, מהר, שעוד אספיק לרשום לאחים... "שלוסברג, [שכונת] 'המקשר' [כיום חלק מקריית משה], ירושלים: אחותכם ליבא בארץ ישראל."
הנהג התבונן שוב ושוב דרך המראה באישה הששה אלי נייר כה עלוב, וממהרת להשליכו דרך החלון החוצה.
אנשי הבריגדה סייעו באיסוף כל הפתקאות. יהודים נרגשים אחרים שהתקבצו ובאו לקבל את פנינו, שלחו לנו ב"דואר חוזר" ופלים וקוביות שוקולד. ראינו את עיניהם הדומעות. ...
היינו כה עייפים שלא טרחנו לשאול לאן מובילים אותנו. דבר אחד היה ברור – כרגע איננו חופשיים עדיין. מראה המשמר הכבד סביבנו היטיב להבהיר את הצפוי לנו בימים הקרובים.
המעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית:
בניין גבוה, חלונותיו מסורגים, עשוי לבנים אפורות גדולות המשרות דיכאון על כל המביט בהן. חצר שוממה, מוקפת גדרות תיל מכל כיוון. במרחק מטרים ספורים – גדרות נוספים של תיל דוקרני. ... עם כל זה ניתן היה לחוש, כמעט למשש, את האושר הגואה בתוך תוכנו פנימה: אנחנו כאן, בארץ ישראל! (ליבא הרשקוביץ, מלבת א"ש, ע' 153-145)
פרטיה של ליבא התפרסמו בעתונות העברית. כך נודע לאחיה אברהם על כך ששרדה את השואה והגיעה לארץ. הוא מיהר לעתלית לפגשה, וזכה לראותה דרך גדרות התיל.
חלק מהמעפילים שוחררו אחרי שבוע, וחלקם – אחרי שבועיים. הם קיבלו מהבריטים סרטיפיקט על חשבון מכסת הסרטיפיקטים של הסוכנות ונקלטו ביישוב העברי בארץ ישראל. ליבא שוחררה לאחר עשרה ימים ונסעה לירושלים, לאחיה.
האונייה "אורד וינגייט" נשארה בנמל חיפה תחת שליטה בריטית, אך בתקופת מלחמת העצמאות עברה לשליטה ישראלית.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1095/8
![אוניית המעפילים "וינגייט" בנמל חיפה לאחר לכידתה, מרס 1946](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/15--1095_8.jpg "אוניית המעפילים "וינגייט" בנמל חיפה לאחר לכידתה, מרס 1946")
