יהודים התיישבו לראשונה בעיר זיגן שבמדינת נורדריין-וסטפאליה, במערב גרמניה, בתחילת המאה ה-19. כעבור עשרות שנים עדיין היו בעיר רק משפחות יהודיות בודדות. רק בסוף המאה ה-19 החלה הקהילה לגדול והקימה בית ספר יהודי פרטי ובית קברות. בתחילת המאה ה-20 הפך בית הספר היהודי למוסד ציבורי.
בשנת 1904 הקימה הקהילה בית כנסת. בהתאם לאופיה הליברלי והמתון של הקהילה, היה זה בית כנסת עם הרמוניום (כלי נגינה). שנה לאחר מכן חולל בית הקברות היהודי, ולאחר שנים מעטות – ערב מלחמת העולם הראשונה – נסגר בית קברות זה, עקב קשיי גישה. במקום בית קברות זה קיבלה הקהילה היהודית חלקת אדמה בבית הקברות העירוני.
בין מלחמות העולם היו בזיגן פחות מ-140 יהודים. עד נובמבר 1938 עברו כל עסקיהם של היהודים בעיר לידי נוצרים, בתהליך ה"אריזציה", וכמעט מחצית מבני הקהילה עזבו את העיר. כשליש מהעוזבים עזבו לערים אחרות בגרמניה, והיתר עזבו את גרמניה.
בליל הבדולח, ליל ה-9 בנובמבר 1938, הציתו אנשי אס-אס מקומיים את בית הכנסת בעיר. חלונותיהם של בתי יהודים בעיר נופצו ואחד-עשר גברים יהודים מזיגן נשלחו למחנות ריכוז. במאי 1939 נותרו בזיגן רק 41 יהודים. בשנים 1943-1942 נשלחו רובם למחנות ההשמדה. ארבעה מיהודי העיר התאבדו זמן קצר לפני הגירושים להשמדה.
בספטמבר 1944 עדיין נותרו בעיר שבע נשים יהודיות שהיו נשואות ללא-יהודים. הן גורשו למזרח ונאלצו לעבוד בעבודת כפייה עד תום המלחמה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 9BO136
