במרס 1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה (ה"אנשלוס"). ממשלת פולין חששה שיהודים אוסטרים בעלי אזרחות פולנית יברחו אל פולין מאוסטריה המסופחת. על כן העביר ה"סיים" (בית המחוקקים) הפולני חקיקה שאפשרה ביטול אזרחותם הפולנית של פולנים ששהו חמש שנים מחוץ לפולין. החקיקה נועדה להיכנס לתוקף עד סוף אותה שנה. עם כניסת החקיקה לתוקף היו הופכים כ-56,000 יהודים פולנים שגרו בגרמניה ללא אזרחות גרמנית, לחסרי אזרחות פולנית. מרגע שיהודים אלה היו הופכים לחסרי אזרחות פולנית – ולמעשה לחסרי אזרחות – לא היה תוקף חוקי לדרישתה של גרמניה מפולין לקלוט יהודים אלה. על כן מיהרה גרמניה הנאצית לפעול נגד יהודים אלה.
ב-27 באוקטובר 1938 החלו שוטרים גרמנים לעצור יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ולגרש אותם לפולין. בגל המעצרים הזה נעצרו כ-17,000 יהודים: משפחות שלמות, בהן משפחות שהתגוררו בגרמניה עשרות שנים. ילדיהן של משפחות אלה, שנולדו בגרמניה, לא ידעו שפה אחרת מלבד גרמנית אך לא קיבלו אזרחות גרמנית ובלית ברירה היו אזרחי פולין – מדינה שאת שפתה ותרבותה לא הכירו, ועל אדמתה מעולם לא דרכו.
היהודים גורשו בלא שניתנה להם שהות לאסוף חפצים בסיסיים – לבוש או מזון, קל וחומר מזכרות אישיות מחיים שלמים. הם נשאו תיקי יד בלבד, נדחסו בקרונות רכבת והועברו לפולין במזג אוויר סגרירי. החזרה לגרמניה נאסרה עליהם. בגירוש זה הועברו לפולין כ-17,000 יהודים מתוך כ-56,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ב-1938. רוב המשפחות התרכזו בעיר הגבול הפולנית זבונשין, תחת כיפת השמיים, בתנאי מחיה קשים.
בין המשפחות המגורשות היתה משפחת גרינשפן מהמבורג. בעת הגירוש היה צעיר בני המשפחה, הרשל גרינשפן, מזה שנתיים בפריז. הרשל גרינשפן שמע על הגירוש במכתב שקיבל מאחותו ברתה, וכן קרא בעיתונות על הגירוש ועל תנאי חייהם של המגורשים. ביאושו התנקש גרינשפן בחייו של עובד השגרירות הגרמנית בפריז. ההתנקשות היוותה עילה לשלטונות גרמניה הנאצית להתחיל בפרעות ליל הבדולח ביהודים, בנובמבר 1938.
הרשויות הפולניות שיכנו את היהודים בעיירת הגבול זבונשין ואסרו עליהם לעזוב, בתקווה שמספרם הגדול של היהודים בקרבת הגבול יהווה לחץ על הגרמנים ויאלץ אותם לאפשר ליהודים אלו לשוב לגרמניה. בתגובה התירה גרמניה לחלק מהמגורשים לחזור לגרמניה לפרק זמן קצר, בקבוצות קטנות, לשם הסדרת ענייניהם האישיים וחיסול עסקיהם. הכסף שהושג ממכירת עסקי היהודים הופקד בחשבונות בנק חסומים, מהם לא יכלו היהודים למשוך כסף. לאחר מכן שבה והחזירה גרמניה את המגורשים לפולין.
נציגות הג'וינט בפולין שלחה משלחת לאזור בו שהו המגורשים. את המשלחת הנהיגו יצחק גיטרמן, מנהל סניף הג'וינט בפולין, ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון ופעיל ציבור, ושלמה גינזברג. אלה היו גם חברי "הוועד הכללי לסיוע לפליטים יהודים מגרמניה בפולין", בראשות הרב פרופ' משה שור, ועד שעבד בשיתוף פעולה עם הצלב האדום הפולני. חברי המשלחת, וכן חברי ארגונים יהודים נוספים, ניסו לסייע בשיפור תנאי המגורים של המגורשים, לדאוג לתעסוקתם ולהשיג להם סיוע בבגדים ומזון. אנשי ארגון "החלוץ" מוורשה סייעו למגורשים בהכוונה למרכזי הכשרה מקצועית ובחיפוש דרכים להגר מפולין - בין היתר לארץ ישראל.
במקביל לכך, ביקשו המסייעים לאפשר למגורשים לסייע לעצמם: מגורשים קיבלו תפקידי ניהול וביצוע באזור בו שהו. כתב רינגלבלום לחברו, ההיסטוריון רפאל מאהלר:
אנחנו (כלומר גיטרמן, גינסברג ואני) הקימונו עיירה שלמה עם מחלקות לאספקה, אשפוז, סדנות נגרים, חייטים, סנדלרים, ספרים, מחלקה משפטית, מחלקת הגירה ודואר עצמי (עם 53 מועסקים), משרד סעד ... שירות ניקיון, שירות סניטרי מסועף וכו'. נוסף על 10-15 האנשים מפולין מועסקים כמעט 500 פליטים מגרמניה ...
החשוב הוא שאין כאן הרגשה של מקבלים ונותנים. הפליטים רואים בנו אחים החשים לעזרה בשעה של מצוקה ואסון. כמעט בכל התפקידים האחראים נושאים הפליטים. בינינו ובין הפליטים שוררים היחסים הלבביים והידידותיים ביותר... פותחה כאן פעולה תרבותית. הדבר הראשון שהנהגנו אותו הוא הדיבור ביידיש. זה הפך במחנה ממש לאופנה. ארגנו קורסים לפולנית, שבהם משתתפים כמעט 200 איש. מוקמים גם קורסים אחרים. יש כמה אולמי קריאה, ספרייה; האלמנטים הדתיים ארגנו תלמוד תורה, יש קונצרטים ופעילה מקהלה.
ציבור היהודים המגורשים בזבונשין, שבאוקטובר 1938 היה עקור וחסר ישע, הפך בתוך חודשים מעטים לציבור פעיל המסוגל לעמוד בתנאים הקשים. עד ינואר 1939 כבר נקלטו חלק מהיהודים שגורשו לזבונשין בקרב בני משפחה וחברים בפולין. אחרים התיישבו בערים שונות בפולין, בהן ורשה הבירה, וחלקו עם יהודי ערים אלה את גורלם עם הכיבוש הנאצי של מערב פולין בספטמבר 1939 ועם הכיבוש הנאצי של מזרח פולין ביוני 1941.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 27A159FA
