ערב השואה חיו בעיירה איוויה שבפולין (כיום בשטח בלרוס), בין וילנה ומינסק, כ-3,000 יהודים, רובם סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי בתי חרושת. באיוויה פעלו מפלגות ותנועות נוער יהודיות, מוסדות דת ומוסדות חינוך יהודיים, ובהם בית הספר "תרבות" ובית ספר יידישאי.
איוויה נפלה בידי הגרמנים כשבוע לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941. באוגוסט גרשו הגרמנים 224 יהודים ממשכילי איוויה, ובהם רבנים ומורים, ליער סמוך לאיוויה.
סיפר תושב העיירה, הצעיר ברוך קופולד:
הודיעו שכל הגברים צריכים להתייצב בכיכר השוק. אבא שלי התחבא בעליית הגג ולא יצא. מאה ועשרים איש, בייחוד מורים, רבנים, כל האינטליגנציה וכל האנשים שיכולים להיות מנהיגים, הוציאו אותם לסטונוביץ' [סטנייוויצ'ה], זה יער בסביבות שלושה קילומטר מאיוויה, ושמה הרגו אותם. חפרו בורות וירו בהם.
סיפר יצחק לוין, שהיה אז בן 14:
באה מכונת משא [משאית], נכנסה, הייתי ילד, אבל היו עוד ילדים כמוני. בא אוטו משא עם גרמנים ועם ליטאים, והם אמרו שהם צריכים את כל המורים ואת הרבנים ואת כל האינטליגנציה שיתייצבו בשוק. אמרתי: "אבא, אתה לא הולך." לא ידעתי למה אני אומר את זה, אבל אחרי שעה ידעתי. הם העמיסו את הרב, והמורה, ועוד אנשים כאלו, גם פולנים, על מכונית משא, והם התחילו לנסוע.
אני ועוד ילדים רצנו אחרי האוטו משא. הוא לא נסע מהר.
בעיירה הוקם גטו אליו גורשו עד אפריל 1942 מאות יהודים מיישובים בסביבה. ב-12 במאי 1942 רוכזו אלפי יהודים מהגטו בכיכר השוק ולאחר סלקציה הובלו רובם – כ-2,300 איש ובהם נשים ותינוקות רבים – לאותו אתר רצח ביער. סיפר הצעיר ברוך קופולד:
לקחו את כל אנשי העיר [היהודים] והובילו אותם למטה דרך הרחוב הראשי שמה, לכיוון היער לסטונוביץ'. אני הייתי יחד [איתם], ובאמצע הדרך עמד הבורגרמייסטר [ראש העיר] היהודי וראש העיר של איוויה הפולני, ועשו סלקציה. מי לשמאל, וימינה – זה נשארו בחיים. סלקציה עשו הפולנים יחד עם הגרמנים. הבורגרמייסטר הציל את המשפחה שלנו והוא שלח אותנו ימינה לחיים.
בעיר ידעו ששלחו אנשים לחפור בורות, שעומד לקרות משהו לא טוב. פחד היה כבר. אנשים סיפרו שהם חפרו בורות. הם חזרו חזרה לעיר וסיפרו.
כולם היו צמודים למשפחה. כולם הלכו משפחות-משפחות, אז קצת קשה להיפרד, לברוח מהמשפחה, לחשוב דברים כאלה.
כל היהודים שהובלו באותו יום ליער נרצחו. לדברי ברוך, היו בודדים שברחו בסוף הרצח. יהודים תושבי העיירה - בהם ברוך קופולד, שמאוחר יותר ברח והצטרף לפרטיזנים - אולצו לקבור את הנרצחים. עד ספטמבר 1943 גורשו יתר יהודי הגטו למחנות עבודה או השמדה ונרצחו.
עם שחרור האזור בידי הצבא האדום שב ברוך לעיירה אך גילה שאיש מבני משפחתו לא שרד:
חזרתי לאיוויה. היה עצוב מאד, לראות כמה אנשים מכל ה-4,000 יהודים שהיו באיוויה, נשארו. נשארו מאה בערך. פרטיזנים. כבר ידעתי בספטמבר 1943 מה שקרה למשפחה שלי. סיפרו אלה שברחו מ[גטו] לידה. חיסלו את הגטו ואת בית הסוהר, איפה שהיו ההורים שלי, ולקחו את כולם למיידנק.ואז ידענו שאין לנו למה לצפות.
האנשים באיוויה קיבלו אותנו לא בשמחה רבה: "אתה עוד חי?" הבית שלנו כבר לא היה קיים. היה הרוס לגמרי. (עדותו של ברוך בארכיון יד ושם, 7655725)
יד ושם, ארכיון התצלומים, 7374/6
