עוד במהלך המלחמה החלו בחלק ממחנות הריכוז התארגנויות של אסירים יהודים. ההנהגה היהודית החשאית שפעלה במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה התמקדה בהצלה ובחינוך של 500 ילדים יהודים שהיו כלואים במחנה. יחזקאל תידור ואליהו גרינבאום הקימו עבור ילדים אלה מסגרת ובה קבוצת אסירים מבוגרים שדאגו לילדים לתוספות מזון, להגנה ולהכשרה מקצועית.
בסתיו 1942 גורש תידור לאושוויץ וגרינבאום החליפו בהנהגה. בינואר 1945 שרד תידור את צעדת המוות מאושוויץ והצליח לחזור לבוכנוואלד. עמו הגיע ארתור פוזננסקי, מוותיקי "החלוץ" בגרמניה, שהדריך הכשרה חלוצית בגרמניה בתקופת המלחמה, עד 1943. גרינבאום, תידור ופוזננסקי הנהיגו את המחתרת הציונית בבוכנוואלד, מחתרת שביקשה להגן על היהודים האסירים במחנה ולהכינם לתקופה שלאחר השחרור.
עוד בעת המלחמה, בשלבים האחרונים של השלטון הנאצי, החל להתגבש קיבוץ ההכשרה הראשון בבוכנוואלד. עם השחרור הקימה ההנהגה הציונית בבוכנוואלד ועד יהודי לעזרה עצמית. בבוכנוואלד הוקם בית חולים ארעי, והוועד היהודי טיפל בילדים וסייע לשורדי השואה במחנה להשיג מזון ושיכון. כשהגיעו לבוכנוואלד נציגי הג'וינט והאוז"ה (ארגון יהודי שפעל במהלך המלחמה להצלת ילדים יהודים) כדי לארגן העברת ילדים ניצולים לשוויץ, דיווח נציג האוז"ה שהוועד היהודי מטפל ביעילות בעניינים היהודיים, בברכתם של השלטונות הצבאיים האמריקאיים. בפרסום ביידיש בבוכנוואלד בשם "תחיית המתים" במאי 1945, כתבו השורדים:
אנו מודעים היטב לכך שקשיים גופניים ופסיכולוגיים שונים נעשו חלק מאתנו בתקופה הקשה במחנה ... איבדנו קשר עם החיים הנורמליים ומטרתנו הנחרצת היא לשוב ולמצאו! ... שאיפתנו היא לחזור לחיינו החדשים כאנשים בריאים ונורמליים.
במאבק הזה, כתבו השורדים, הדבר החשוב אותו למדו בשנות האימה הוא
עקשנות. מנוי וגמור אתנו לעמוד איתן, להחזיק מעמד, כדי שנוכל להתחיל הכל מחדש ולייחד את כל מאמצינו, שכם אחד, לשיקום חיינו ועולמנו. (מנקוביץ, ע' 35)
יהודים רבים לא רצו לשוב לביתם, שכן חששו מעוינות השכנים ומהזכרונות הרעים:
איך אוכל לחזור לארץ שבה כל אבן רוויה זכרונות ומזכירה לי את דם אחי ואחותי ... רוחם של יקירי תשוב ותופיע לנגד עיני ותשאל: מדוע, מדוע חזרת כדי להקים את החופה שלך על קברינו?
פעילי הוועד היהודי לעזרה עצמית וראשי קבוצות הנוער בבוכנוואלד הסתייעו ברב הצבאי האמריקאי הרשל שכטר לשם איתור חווה חקלאית בה ביקשו להקים קיבוץ הכשרה. בסוף מאי החרימו שלטונות הכיבוש האמריקאים בגרמניה חווה ליד אגנדורף (Eggendorf), כ-35 ק"מ מבוכנוואלד, והעבירו אותה לידי צעירי בוכנוואלד. ב-3 ביוני עברו 16 חלוצים מבוכנוואלד לחווה זו וייסדו בה קיבוץ הכשרה. הייתה זו ההכשרה הראשונה שנוסדה על אדמת גרמניה אחרי השחרור. היו צעירים שהתלבטו לגבי הסוגייה הערכית של הקמת משק על אדמת גרמניה, אך הוחלט להתייחס לעניין בפרגמטיות. כתב אברהם גוטליב, מקבוצת הצעירים:
אין זו מטרתנו לעבוד את אדמת גרמניה, אלא שאין לנו, לפי שעה, בית לשוב אליו. ... ומכיוון שאין אנו יכולים לנסוע ל...ארץ ישראל – נמצא לנו בינתיים מקום כלשהו, נקים קולקטיב ... ונצפה ליום. ובינתיים נעבוד, נהיה פרודוקטיביים. היצלח מפעלנו?
בתחילה הסתייעו החלוצים בפועלים ובפועלות גרמניים מקומיים, ובמזון מהצבא האמריקאי ומאונרר"א, סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם. על פי רוח הסוציאליזם, הנהיגו החלוצים קומונה עם חדר אוכל מרכזי ותורנויות עבודה.
מדי יום הצטרפו לקבוצה חברים חדשים ממחנה הריכוז המשוחרר בוכנוואלד וממחנות סמוכים. היו בהם חלוצים ותיקים, צעירים שהצטרפו לציונות רק לאחר המלחמה, וצעירים שלא חשו קשר לרעיון החלוצי ורק ביקשו מסגרת יהודית לאומית וכן דרך לעזוב את אירופה. הניצולים הצעירים קראו למקום "קיבוץ בוכנוואלד" וקבעו כי הקיבוץ לא יגביל את המצטרפים אליו על רקע פוליטי או דתי, אלא יפתח את שעריו לכל שורד השואה שיבקש להצטרף.
ב-19 ביוני נסע לבוכנוואלד עקיבא סקידל, חייל יהודי בצבא האמריקאי, בתקוות שווא למצוא בני משפחה ששרדו את השואה. ביומנו כתב:
קבוצת אנשים יצאה את בוכנוואלד והקימה חוות הכשרה בקרבת מקום, ויש עוד הרוצים להצטרף אליהם, אך יש בעיות: לפי הידיעות האחרונות תוכלל תורינגיה (החבל שבו נמצא המחנה) באזור הרוסי, ואנשי החווה מעוניינים להסתלק מהאזור ולעבור מערבה. יש תכנית לעבור למקום מתאים, שהיה פעם – בימים שלפני היטלר – חוות הכשרה חלוצית.
מבוכנוואלד המשיך סקידל אל חוות ההכשרה.
כל ציפיותי התמלאו ואפילו יותר: החל מהדגל העברי על הגג, במקום שלא מזמן התנוסס דגל נאצי, וכלה ברוחם של 47 חברי הקבוצה, ובמראה הכוח שבשריריהם. ...
החווה נמצאת כ-25 ק"מ דרומית לוויימאר, בתוך סביבה מלאה עיירות נופש, על יד בלאנקהיים, בתוך כפר ששמו אגנדורף. היא שוכנת בתוך הבית הראשון בכפר, כשמגיעים אליו מכיוון ויימאר. הבית איננו ליד הכביש, אלא קצת בפנים, מוסתר על ידי עצים, וכמעט שעברנו עליו מבלי להבחין בו, לולא הסימן שעליו סופר לי בבוכנוואלד: על הבית מתנוסס דגל כחול-לבן!
נכנסנו. החבריה בדיוק עמדו להתיישב לארוחת ערב על יד שולחן ארוך וצר, בחדר מקושט פה ושם בדגלים לבנים וכחולים, ובכמה תמונות. התברר שערב לפני כן היתה מסיבה קטנה, מעין חנוכת הבית, בנוכחות כמה אורחים – שני רבנים צבאיים, [רוברט] מרקוס ו[הרשל] שכטר, נציגת הג'וינט בוויימאר וכמה מאנשי בוכנוואלד. ...
החברים רובם צעירים, רעננים, במצב רוח מרומם. כמה מהירה ההתאוששות! ... איך הגיעו לכאן? בעיקר ביוזמה עצמית. ... החווה היתה חווה ממשלתית, והיא הוחרמה על ידי האמריקאים. במקום שמתנופף הדגל העברי היה עד לפני זמן מה דגל נאצי. זאת חווה גדולה, ויש כאן משק מצוין: 750 אקרים (3000 דונאם) אדמה, חציה מעובדת וחציה מרעה, יש 300 כבשים, 20 פרות חולבות, פר, 9 שורי-עבודה, 5 סוסים, 400 תרנגולות, 200 יונים. יש רפתות ואורוות במצב תקין, שני טרקטורים, מכונת דייש, מכונית, מספר עגלות, שני אופנועים, מספר זוגות אופניים, ובכלל כל מה שנחוץ להפעלת חווה כזו. כשהגיעו היה הכל מוזנח, כי לאחרונה היה מחסור בכוח אדם, וברגע שהגיעו האמריקאים ברחו כל עובדי הכפייה. אך כעת המצב בשדות תקין. עובדים קשה, אך יש מספיק ידיים לעבודות שעומדים לבצע: עושים רק את ההכרחי, כי חושבים לצאת מכאן בעתיד הקרוב, מערבה, הרחק מהרוסים. ...
בין האנשים יש אחדים בעלי נסיון בניהול קיבוצי הכשרה חלוציים, כך שיכלו למלא את התפקידים הכלכליים המרכזיים בלי קושי. הוא הדין לגבי לימוד הפעולה התרבותית, כולל לימוד העברית: רבים יודעים עברית, והאחרים לומדים. האיש שנראה לי כאחראי, אליהו גרינבוים שמו, דיבר חלק ניכר מהזמן, אך הוא לא היה היחידי – כולם השתתפו בשיחה באופן פעיל. מקורם בקבוצות שונות, אך ... פעמים אחדות הם חזרו על האמירה: "צרותינו איחדו אותנו ופנינו רק לעתיד." אין זאת רק שביתת נשק ממריבות העבר, אלא התחלה חדשה. ...
כשהגיע תורי לדבר נשאלתי הרבה שאלות. ... אין להם כמעט כל ידיעה על שהתרחש בעולם מאז 1939. התפלאו לשמוע על ההתיישבות החדשה בעמק החולה ובנגב. הגרמנים סיפרו להם שמהיישוב היהודי בארץ ישראל לא נותר דבר – הערבים התקוממו וחיסלו את כולם. לסיפור הזה לא האמינו, אף כי הוא חזר מפי הגרמנים פעם אחר פעם. הם נפעמו לשמוע על התקדמות היישוב. ואז שאלו על אמריקה, בעיקר על יהודי אמריקה. לפני המלחמה, הם אמרו, הם ידעו מעט מאד עליהם וגם לא התעניינו בהם, אך כיום המצב שונה – זה כמעט כל מה שנותר לנו. ...
ואז באה השאלה מפי אחדים בבת אחת: האם ידעו יהודי ארצות הברית ב-1942 מה מתרחש עם יהדות אירופה, ואם כן – מה עשו? ... ניסיתי להסביר שיש הבדל בין לדעת לבין להאמין שהדברים אמנם קורים, שכמעט שאין לאדם כוח דמיון לתאר לעצמו מרחוק את הדברים כפי שקרו. כן, הם מבינים זאת – הם עצמם מתקשים לפעמים להאמין שכל מה שעבר עליהם באמת קרה במציאות, ולא היה רק חלום בלהות. כמה שבועות של עבודה קשה, אוויר צח, אוכל טוב, סביבה נעימה באווירה טובה ומחשבות על העתיד ועל העתיד בלבד – והנה כל העבר כאילו לא היה. היו אלה הדברים המעודדים ביותר ששמעתי במשך כל הערב. שומעים הרבה על האנשים השבורים שיצאו ממחנות הריכוז. ... אך יכולת האדם להתאושש, מבחינה פיסית ונפשית, אין לה כנראה שיעור, בתנאי שיש מטרה שבגללה כדאי להתאושש, וקיבוץ בוכנוואלד יוכיח. ...
הוצאתי מהתיק את ספר התנ"ך. התנ"ך התקבל ממש בהתלהבות. ... נאלצתי לרשום הקדשה וגם לכתוב מספר מילים ביומן הקיבוץ – אותו התחילו לערוך מהיום הראשון שיצאו לחווה.
כשנודע שהאזור עומד לעבור לשליטת הסובייטים, עבר הקיבוץ לגרינגסהוף באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. לפני המלחמה היה גרינגסהוף מרכז הכשרה חלוצית שפעילותו נקטעה בפתאומיות ובאכזריות. צוואתם של אחרוני המשק בגרינגסהוף נכתבה על קיר במשק: "אנחנו עוד נשוב". כתב חיים-מאיר גוטליב ביומן הרשמי של הקיבוץ:
24 ביוני: הגענו, 53 חברים וחברות, אחרי מסע באוטובוס אחד ובשתי משאיות, במשך שעות ארוכות בדרך הרים ובקעות, לגרינגסהוף שליד פולדה. ... מיד ניגשנו לעבודה. בשדה, ברפת, באורווה ובחצר כבר עוסקות ידי ישראל. ... בערבים נערכות שיחות.
באוגוסט שב לאזור עקיבא סקידל וביקר בהכשרה בגרינגסהוף:
המקום החדש שונה לגמרי מקודמו. התנאים הפיסיים פחות טובים משהיו באגנדורף: הבית קטן יותר וצפוף מאד – הם 110 איש במקום, ויחד עם אורחים מספרם מגיע ל-140. מתוכם 80 שייכים לקבוצה הקבועה, הוותיקה, והם עומדים לצאת בימים הקרובים. הם עמדו לצאת לפני ימים אחדים, אך האוניה במארסיי התעכבה. בקבוצה של 80 נמצא כל אחד מה-47 שפגשתי באגנדורף! ...
הקבוצה התגבשה מאז ביקורי הקודם. יש הנהגה מסודרת, יש ועד לסידור עבודה, כל שבוע מתקיים עונג שבת, יש שיעורי עברית ברמות שונות – שומעים הרבה עברית בין החברים – ומורגש הגיבוש החברתי. הם ממשיכים להימנע מלעסוק בהבדלים אידאולוגיים, ובכוונתם להקים קיבוץ אחד במשותף, כסמל לתחייה ולאחדות שחושלה בתלאות שעברו עליהם.
בספטמבר עלתה קבוצה ראשונה מקיבוץ בוכנוואלד לארץ ישראל. חלק מחברי קיבוץ בוכנוואלד היו ממייסדי קיבוץ נצר סרני.
ארכיון התצלומים של יד ושם 6735/18
