ב-27 באוקטובר 1938 החלו שלטונות גרמניה לעצור יהודים אזרחי פולין שהיגרו לגרמניה, כדי לגרשם לפולין. היתה זו תגובה לצו של משרד הפנים הפולני מתחילת אוקטובר, לפיו כל אזרח פולני השוהה מחוץ לפולין ולא יחדש את דרכונו עד 29 באוקטובר, לא יורשה לחזור לפולין.
המשטרה הגרמנית ביצעה את המעצרים באישון לילה. ליהודים העצורים לא התאפשר להיפרד מקרוביהם או להסדיר את ענייניהם. חלקם לא הספיקו לארוז. יחידים ומשפחות הובלו ברכבות וברגל לגבול הפולני ואולצו לחצות אותו. המלווים הגרמנים ירו באוויר והכו את המגורשים כדי לזרזם לעבור את הגבול. כתב אחד המגורשים, אוטו בוכהולץ:
ביום חמישי ב-9 בערב באו שניים מן המשטרה הפלילית, דרשו את דרכוני, הגישו לי לחתימה צו גירוש וציוו עלי להתלוות אליהם מיד. צילי וברנר כבר היו במיטה. אני אך זה סיימתי את עבודתי וישבתי לסעוד, אך נאלצתי להתלבש מיד וללכת אתם. מרוב התרגשות בקושי דיברתי מלה. לעולם לא אשכח רגע זה בחיי. מיד לאחר מכן הוכנסתי לבית סוהר, בדומה לפושע מסוכן. היה זה עבורי ליל בלהות.
ביום שישי ב-4 בצהריים הובלתי לתחנת הרכבת המרכזית תחת משמר כבד של המשטרה והס"ס. כל אחד מאתנו קיבל שתי כיכרות לחם עם מרגרינה, ואחר כך הועמס לקרון. זה היה מראה זוועה. נשים וילדים ממררים בבכי, מחזות קורעי לב. ואז הובלנו בקרונות סגורים אל הגבול, תחת משמר משטרתי קפדני ביותר. הגענו אל הגבול בשבת בשעה 5 בצהריים וגורשנו אל מעבר לגבול. כאן שוב נגלה לעינינו מראה זוועות. שלוש יממות שלמות עברו עלינו – 8,000 איש – ברכבת ובאולמות התחנה. נשים וילדים התעלפו או יצאו מדעתם, מקרי מוות, פנים צהובות כשעווה. בית קברות מלא גוויות. גם אני נמניתי על המתעלפים. מאומה, פרט ללחם יבש של אסירים, ובלי שום שתייה. לא ישנתי כלל. שני לילות ביליתי ברכבת ולילה אחד באולם הנוסעים, ושם התמוטטתי. לא נותר מקום לעמוד. אוויר מזוהם. נשים וילדים מתים למחצה. ביום הרביעי הגיעה סוף סוף עזרה. רופאים ואחיות עם תרופות ולחם בחמאה מאת הוועד היהודי בוורשה. ואז שוּכַּנוּ בצריפים (אורוות צבאיות) שרופדו בקש, שעליו יכולנו לשכב.
עד 31 באוקטובר הגיעו לעיירת הגבול זבונשין שבפולין כ-6,000 מגורשים יהודים. הפולנים אסרו עליהם לעזוב את העיירה, בתקווה שריכוז המגורשים בקרבת הגבול יאלץ את הגרמנים לאפשר למגורשים לשוב לבתיהם בגרמניה.
בלית ברירה התמקמו המגורשים בתחנת רכבת בזבונשין, במגרש ריק וברחובות העיירה. בעיירה קטנה זו התגוררו פחות מ-10,000 תושבים, בהם היו כמה עשרות יהודים. תושבי העיירה נענו לקריאת ראש העיר וסיפקו למגורשים מים ומעט מזון.
עמנואל רינגלבלום ויצחק גיטרמן שלחו מוורשה סיוע ולאחר מכן אף יצאו לזבונשין בעצמם. גיטרמן היה מנהל הג'וינט בפולין ולימים חבר הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. רינגלבלום היה עובד סוציאלי ודוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת ורשה, מורה וחוקר במסגרת "המכון המדעי היהודי", ייוו"א, וכן פעיל במספר ארגונים פוליטיים וחברתיים כגון פועלי ציון שמאל והג'וינט. בין היתר סייע ליהודים שגורשו מגרמניה ב-1938 ו-1939, פעילות אותה המשיך הג'וינט בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כתב רינגלבלום:
אלפי אנשים התגוללו בעיירת גבול זו תחת כיפת השמיים, ללא קורת גג וללא כף תבשיל. גיטרמן יצא מיד למקום כדי לארגן את העזרה הנדרשת ואני נתלוויתי אליו. היה צורך לארגן את חייהם המשותפים של הפליטים. בקצב מהיר קמה במקום עיירה שלמה, שהיו בה מטבחים, מחסני בגדים, משרד הגירה, מרפאה ודואר. היה הכרח לארגן את החיים המשותפים בצריפים ומבני ציבור שבהם התגוררו הפליטים. בעזרתם ובניהולם העצמי של הפליטים עצמם קמו מערכות סיוע ומפעלים חברתיים אחרים.
גיטרמן עבד 18 שעות ביממה ועמו עובדים אחדים מווארשה ומספר עסקני ציבור מפוזנן. בקריאתו לעזרת הפליטים חשמל גיטרמן את כל פולין. היו ביניהם פליטי כמה ערים גרמניות אשר גורשו משם הישר ממיטותיהם ממש, בפיג'מות ובנעלי בית לרגליהם. לקריאותיו הטלפוניות של גיטרמן נענו קיבוצי היהודים של ורשה, לודז', בנדין, קטוביץ, ביליץ, קאליש וערים אחרות. נאספו לבנים, שמיכות צמר, בגדים, כסף וכו'.
גיטרמן חולל תנועת עזרה לפליטים הללו ובמשך השבועות האחדים ששהה בזבונשין הדביק את הכל במסירותו. בזכותו ניצלו אלפים ממצוקתם ואלפים יצאו בזכות סיוע הג'וינט לחוץ לארץ. (כתבים אחרונים, ע' 58)
הפעילים יזמו בזבונשין קורסים בפולנית וביידיש, למען יהודים מגורשים שהתגוררו בגרמניה מילדותם ולכן לא ידעו שפות אלה. מאות מגורשים השתתפו בקורסים אלה. הג'וינט סייע להקמת ועד עזרה ומחנה בו שוכנו המגורשים במבנים של הצבא ובמבנים של טחנת קמח. גם הארגון היהודי-אמריקאי "היאס", לסיוע בהגירה, ניסה לסייע למגורשי זבונשין להגר מפולין. רינגלבלום שלח מכתבים מהאזור בו התכנסו המגורשים. כחודשיים לאחר הגירוש כתב:
הקימונו עיירה שלימה עם מחלקות לאספקה, אשפוז, סדנות נגרים, חייטים, סנדלרים, ספרים, מחלקה משפטית, מחלקת הגירה ודואר עצמי (עם 53 מועסקים) משרד סעד, בית דין של בוררים, ועדת סדר, שירות בקרה גלוי וחשאי, שירות ניקיון, שירות סניטרי מסועף וכו'. נוסף על 15-10 האנשים מפולין מועסקים כמעט 500 פליטים מגרמניה בכל הסעיפים הללו, שמניתי אותם לעיל. החשוב הוא, שאין כאן הרגשה של מקבלים ונותנים. הפליטים רואים בנו אחים החשים לעזרה בשעה של מצוקה ואסון. כמעט בכל התפקידים האחראים נושאים הפליטים. בינינו ובין הפליטים שוררים היחסים הלבביים והידידותיים ביותר. ...
פותחה כאן פעולה תרבותית. הדבר הראשון שהנהגנו אותו הוא הדיבור ביידיש. זה הפך במחנה ממש לאופנה. ארגנו קורסים לפולנית, שבהם משתתפים כמעט 200 איש, מוקמים גם קורסים אחרים. יש במה, אולמי קריאה, ספרייה; האלמנטים הדתיים ארגנו תלמוד תורה. יש קונצרטים ופעילה מקהלה. (השואה בתיעוד, ע' 102-101.)
גברים השאירו את נשותיהם וילדיהם בגרמניה וכעת קיבלו ידיעות איומות מבתיהם. מרוב מחשבות האנשים יוצאים מדעתם מה צפוי להם בפולין, אחרי שישחק להם המזל ויזכו לעזוב את המחנה.
בדצמבר כתב רינגלבלום:
אני משתומם מדוע שותקים בעולם. לוקחים אזרחים שלנו, לא זרים, בעלי דרכונים [פולניים] כשרים ומחזיקים אותם בגבול במשך חודשים. את אחזקתם מטילים על הציבוריות היהודית. ... כמה זמן יוכלו לעמוד בזה? ... כל הפעילויות הציבוריות האחרות משותקות בשל כך. (כתבים אחרונים, ע' 306).
משהתארך המשא ומתן עם הגרמנים החלו שלטונות פולין לתת למגורשים אישורי יציאה מזבונשין. חלק מהמגורשים קיבלו עזרה מבני משפחה וקהילות יהודיות ברחבי פולין. היו שאספו כסף למען המגורשים. היו שארגנו דיור ותעסוקה למגורשים. בני קהילת בנדין סייעו לכ-200 מגורשים בכסף, במטבח ציבורי ובקורסים מקצועיים וקלטו את בני המגורשים בבתי הספר בעירם. בני קהילת פרושקוב הסמוכה לוורשה קלטו משפחות מגורשים וקיימו אותן על חשבון הקהילה המקומית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. חלק מבני הנוער שגורשו פנו למחנות הכשרה של תנועת החלוץ בפולין. חלק מהמגורשים הצליחו להגר מפולין, וחלקם נספו בהפצצות על ורשה עם הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939. ב-30 בספטמבר 1941 כתבה רחל אוירבך ביומנה על אחד מהם, אברהם ברקסמאייר, ששרד את ההפצצות אבל נספה ברעב בגטו:
ביום שישי שעבר הודיעו לנו למטבח [מטבח הרחוב שבו פעלה אוירבך] שאברהם ברקסמאייר, אחד האורחים הוותיקים שלנו, מת לפתע. מוצאו היה מקרלסבד והוא הצטיין במבנה גוף של גברתן, היה בעבר ספורטאי ידוע... בעת ההפסקה האחרונה שחלה בפעולת המטבח התנפח ברקסמאייר וגורלו נחרץ. התרוצצתי למענו במוסדות העזרה הסוציאלית היהודית כדי להשיג תמיכה כספית וחבילת מזונות יבשים... אך הוא עצמו הזניח את העניין באדישות האפיינית לנפוחי הכפן, חלה בשבוע שעבר במחלת קיבה קלה ומיד – חסל. ... הוא היה כבר אחד האחרונים מבין "אנשי זבונשין." (בחוצות ורשה, ע' 26-25)
היהודים שנותרו בזבונשין עד ספטמבר 1939, מועד הפלישה הגרמנית לפולין, גורשו למחנות עבודה ומאוחר יותר למחנות השמדה.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 2656/104
