חיי דת התקיימו בגטו לודז' בגלוי, תחת הגבלות שהטילו הגרמנים. ביודנרט פעל מדור לענייני דת ובראשו עמד ועד רבנים. יהודים רבים הגיעו למקומות התפילה, בעיקר בחגים. בשבת, שהוכרה כיום מנוחה, היו בתי המלאכה והמשרדים סגורים. הוקמו מטבחים כשרים והתקיימו לימודי קודש במספר מקומות. בספטמבר 1941 נרשם בכרוניקה של גטו לודז':
ביום חג ראש השנה היו משרדי הקהילה סגורים. עבדו רק בנקודות של מחלקת המזון ובמוסדות לשירות הציבור. מפאת מחלתו נבצר מהנשיא רומקובסקי להשתתף בתפילות בימים א' ו-ב'. עם החלמתו הופיע מנהיג הגטו לתפילת החג ביום ג', בבית התרבות שברח' קרבייצקה. בנאומו הביע בפני הקהל את שמחתו על כך שניתן לו להתפלל בציבור.
עם תחילת הגירושים להשמדה ב-1942 השתנה המצב. בגירוש של ספטמבר 1942 גורשו רבים מרבני הגטו, ולאחר מכן חדל ועד הרבנים להתקיים. היהודים הוכרחו לעבוד בשבתות ובחגים, מקומות התפילה נסגרו וכל פעילות דתית גלויה נפסקה. בכרוניקת הגטו נרשם:
יום הכיפורים – יום עבודה רגיל. כל מגרשי הקהילה [לחלוקת ירקות ופחם], נקודות החלוקה, רסורטים [מפעלים] ומשרדים פעלו כרגיל ביום החג, שחל היום.
אף על פי כן היו שהוסיפו לקיים אורח חיים דתי בסתר ומתוך סיכון. מניינים התכנסו בחשאי, קבוצות לימוד תורה המשיכו לפעול ו"חברה קדישא" קיימה טהרות בבתי המתים למרות האיסור. יהודים רבים הקפידו לא לאכול מבשר הסוסים שסופק לגטו, למרות הרעב. הם נאבקו כדי לשמר את אמונתם, וכך לשמר את תפיסת זהותם העצמית ולשמר את רוחם איתנה.
כרוניקת הגטו היתה מסמך שנכתב תחת השגחה גרמנית, ולכן לא יכלו הכותבים להתבטא בחופשיות. עם זאת, מבין השורות עולה המצוקה היומיומית, המודגשת על רקע הנסיון לשפר מעט יותר את התנאים בימי החגים. בספטמבר 1943 כתב אוסקר רוזנפלד בכרוניקת הגטו:
ערב יום הכיפורים 1943 חל בערב שבת. ברחובות יושבים שפופים נערים ליד דלתות, ליד שערים ובכניסות לחצרות ומוכרים "לעכט, לעכט"... [ביידיש: נרות]. אלה הם נרות חֶלב קצרים, דקים, תוצרת בית, המשמשים כנרות שבת. הפעם שימושם כפול: לבשר את בוא השבת ואת יום הכיפורים כאחד. ... בקרבת מקום מתרוצצות נשים ונערות כשהן מכינות ארוחת ערב. אמנם דלה היא, כרגיל, ומורכבת בדרך כלל מתפוחי אדמה ואי אלה ירקות, אלא שהמחשבה על תפילת כל נדרי נוסכת עליה לוויית חן. ...
החוק מחייב [לאכול] ארוחות במטבח [הציבורי] עצמו ואסור להביא משם דבר כלשהו למשפחה בבית. אולם היום התיר הנשיא [רומקובסקי] ... לקחת את הארוחות ולסעוד בחוג המשפחה. ומכיוון שארוחת ערב כזאת מורכבת ממנה גדולה של מרק מזין וקציצת בשר עם תוספת ירקות, הרי יש לסועד אשליה – או למעשה תחושה – של סעודת חג.
האנשים ממהרים מסדנאותיהם בשעה 5 או אפילו מוקדם יותר. כולם אצים-רצים. על פניהם מצטיירת מתיחות וגם נצנוץ של תקווה. זכרונות של ימים נוראים שהיו והרהורים על אלה שיבואו. אולם הרגש העמוק ביותר נתון לשעות הערב, לתפילה. מכיוון שבתפילה של היום מצטרפים כל הייסורים של השנים האחרונות אל הגעגועים לגאולה.
רק מעטים בגטו יודעים כי ראש מועצת היהודים [רומקובסקי] אפשר להם לערוך את תפילותיהם. לא קל היה לקבל את הסכמתם של השלטונות המוסמכים [הגרמנים]. "יום הכיפורים, כלומר השבת של 9 באוקטובר, הוא יום חופשי מעבודה [הדגש במקור]. לפיכך חייבים להגביר את הייצור בעשרה אחוזים ביום א', 10 באוקטובר... זהו התנאי לפיו נעשה ההסדר". ראש מועצת היהודים גילה זאת בחוג מצומצם.
על יום הכיפורים בשנה זו כתב רוזנפלד:
שבת של יום הכיפורים היו בה כל הסימנים של כבוד ושל חגיגיות. האנשים נעו ברחובות בשקט, עוטים בגדי חג. כל מי שהשיגה ידו, לבש בגד משובח יותר. במיוחד בלט הדבר בחזותם של הילדים. הקבקבים נעלמו מהרחובות, לא נראו ילדים יחפים. הנערים לבשו חולצות מגוהצות, הנערות – שמלות מגוהצות. גם המבוגרים שמו דגש על הופעה חיצונית מטופחת. הואיל והאירה שמש קיץ, ניתן היה לוותר על בגד עליון.
שוב אחרי זמן רב התכנסה כל המשפחה ביחד. הורים טיילו עם ילדיהם, כשהם מחזיקים בידם – ביום זה לא הפרידה העבודה ברסורטים [במפעלים] בין בעל, אישה וילד. פה ושם ניתן היה אפילו לראות יהודי פלוני, כשהוא נושא בגלוי ספר תורה ברחובות הגטו על מנת להביאו לבית בו נערכת התפילה.
130 מניינים נרשמו אצל ראש מועצת היהודים, מבלי להביא בחשבון קבוצות קטנות אשר התלכדו ספונטנית לרגל יום הכיפורים. ... הגטו הפך ל"שטעטל" במלוא מובן המילה. ...
אלפי תחינות, מלוות אנחות וזכרונות, עלו מחדרי התפילה ומן הדירות ביום הכיפורים של שנת 1943. תפילת הזכרת נשמות העלתה את זיכרון המתים על קידוש השם בגטו. רשימתם ארוכה מדי, משנוכל לקרוא בשמות כולם. ארבע השנים האחרונות הגדילו את בית העלמין במרישין ביותר מ-30,000 גוויות ... אולם דווקא אותה אווירת יום כיפור חשפה כבמעשה קסם את היופי היהודי החבוי עדיין בקרב אחינו ואחיותינו.
... היום, ביום הכיפורים, שובתים כל המפעלים, נקודות החלוקה נעולות, ורק המקומות העוסקים בקבלת תפוחי אדמה וירקות ואלה המטפלים במשלוח מוצרים מוגמרים, משבשים מעט את התמונה של מנוחה מוחלטת. ברחובות אין תנועה ערה ובעיקר נראים בהם צעירים לבושי חג, עד כמה שהדבר עדיין אפשרי.
בדירות רבות התאספו מניינים ולפעמים מגיעים לאזניו של עובר האורח מלמולם או שירתם של המתפללים.
הנשיא [רומקובסקי] אף הוא חגג את יום הכיפורים ועבר לפני התיבה בתפילת מוסף באחד המניינים. הוא ביקר במניינים אחרים, שם השמיע מילים אחדות של נחמה ועידוד. ...
בתצלום השני נראים בני "חזית הנוער הציוני" בגטו לודז' חוגגים בשמחת תורה תש"ד (אוקטובר 1943). חזית זו נוצרה בספטמבר 1943 מאיחוד בין תנועות נוער ציוניות בגטו לודז' לשם ריכוז העזרה ההדדית והחינוך. באיחוד זה (בין "חזית דור בני מדבר" לבין "הנוער הציוני") היו למעלה מ-400 חברים והוא פעל עד ימיו האחרונים של הגטו.
סיפר יהודי בגטו לודז':
מבחוץ נראה ה"שטיבל" [בית התפילה ולימוד התורה] שלנו כצריף עזוב או כרפת הרוסה למחצה, ובפנים – שם היה גן עדן ממש. למדנו שיעורים בהתמדה רבה, והתפללנו בציבור בכוונה גדולה, ועסקנו בחסידות כמאז ומקדם. (אליעזר ברקוביץ', עמו אנכי בצרה, ע' 7)
כתב ברקוביץ':
בגטו לודז' ישבו במחבוא כמה אנשים צעירים והשתדלו לעסוק בדבר אחד בלבד – בלימוד תורה. ... אנשי הגסטפו גילו את מקום מחבואם. ... עינו אותם עינויים קשים כדי שיגלו את "סודות המחתרת". לאחר אחת מן החקירות האכזריות הללו נפגשו הבחורים בפרוזדור לרגע קצר, ואז הפליט משה ליס מפיו: "זכור, מחר מתחילים להגיד 'ותן טל ומטר'!" ... בלב המאפליה זכרו הבחורים היהודים הללו, הפצועים ושותתי דם, ... פרט קטן בתפילתם המציין את שינוי העונות. (שם, ע' 68)
סיפר ניצול מגטו לודז':
אני לא פעם מתבייש בפני עצמי. כל כך התרחקתי אפילו מן ההשגות הנעלות והנשגבות דאז... מה המושגים שלנו כיום הזה על הגטו? גיהינום! בית קברות! תהום שחורה ואפלה! והרי עבור אנשי החבריא היווה הגטו ממש כבשן אש של מסירות נפש צרופה ודבקות טהורה שאין למעלה מזה! (שם, 73)
ארכיון התצלומים של יד ושם 1878/4; 4062/300; 33co9.
