במרס 1942 החל האס-אס לבנות את מחנה ההשמדה סוביבור, במסגרת "מבצע ריינהרד" להשמדת יהודי אירופה. באפריל החל רצח יהודים במחנה, ועד פירוק המחנה בסוף 1943 נרצחו בו כרבע מיליון יהודים.
במקביל לרצח ההמוני של היהודים בסוביבור, עבדו במחנה מאות אסירים יהודים, שתפקידם היה בעיקר למיין את הרכוש שהביאו עמם היהודים שנועדו להירצח, ולעבד רכוש זה בבתי מלאכה בשטח המחנה.
כל תקופת קיומו של המחנה ניסו אסירים לברוח ממנו. המעטים שברחו נתפסו על ידי הגרמנים ובעלי בריתם ונרצחו. על כל בריחה נקמו הגרמנים ברצח של עשרות מאסירי המחנה. בשל כך פחתה המוטיבציה של אסירים לברוח, אך האסירים הבינו שעדיף מרד של כלל אסירי המחנה על פני בריחה של בודדים.
באביב 1943 עמד להסתיים הרצח ההמוני במסגרת "מבצע ריינהרד" במחנות בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה. ביוני הובאו 600 אסירי בלז'ץ לסוביבור ונורו למוות בקבוצות של עשרה על הרציף. בבגדי אחד הנרצחים מצאו אסירי סוביבור פתק ובו נכתב:
עבדנו בבלז'ץ שנה. אינני יודע לאן לוקחים אותנו עכשיו. אומרים שלעבודה בגרמניה. אם כל זה שקר, דעו שהמוות צפוי גם לכם. אל תבטחו בגרמנים. נקמו את דמנו! (יצחק ארד, מבצע ריינהרד, ע' 438)
אסירי סוביבור הבינו שבתום הרצח ההמוני של היהודים שהובאו במשלוחים מכל אירופה לסוביבור, ירצחו גם הם. הם החלו לארגן מרד כללי ובריחה המונית. בקיץ 1943 התארגנה בסוביבור מחתרת בראשותו של ליאון פלדהנדלר, שהיה ראש היודנראט בעיירה ז'ולקייב במזרח גליציה. האסירים הבינו שעליהם לחסל את אנשי האס-אס הגרמנים, וקיוו שבעקבות מפלת הגרמנים במזרח והתקרבות הצבא האדום, יימנעו השומרים האוקראינים מלדכא את המרד ואולי אף יצטרפו לבורחים. האסירים ביססו את תקוותם על העובדה שחלק מהשומרים האוקראינים ברחו מהמחנה והצטרפו לפרטיזנים.
באחד מלילות הקיץ של 1943 הוצאו היהודים מצריפיהם והועמדו במסדר. הם שמעו קולות ירי מחוץ למחנה, ובבוקר נודע להם מפי חלק משומריהם האוקראינים שבסמוך למחנה התחולל קרב עם פרטיזנים. הדבר עודד את היהודים וחיזק את תכניתם למרוד.
מספר תכניות מרד או בריחה נוספות הוצעו אך לא יצאו לפועל: הצעה לפיה ירצחו הנערים השרתים ("פוצרים") את אנשי האס-אס; הצעה של אוקראינים להבריח רבים מהאסירים במשאיות אל מחוץ למחנה בתמורה לתשלום (ההצעה נפסלה מחשש שהאוקראינים מבקשים לשדוד את היהודים ואז לרצחם); הצעה של אסירים נערים לשרוף מחסנים וכך להעסיק את הגרמנים והאוקראינים בכיבוי השריפה ולאפשר לאסירים לברוח; וכן חפירת מנהרה אל מחוץ למחנה.
לפני המרד תפסו הגרמנים מספר קושרים כשברשותם בקבוקי מורפיום באמצעותם ביקשו להרעיל את הגרמנים. הגרמנים גילו עוד תכנית למרד – תכניתו של יוסף יעקובס, יהודי הולנדי במוצאו. למעלה מ-225 אסירים נרצחו כאקט של נקמה והרתעה. חלקם נרצחו לאחר עינויים שנועדו לחשוף את יתר משתתפי תכנית המרד. אך איש לא הסגיר את יתר הקושרים, ותכנית המרד הכללית לא התגלתה.
בספטמבר 1943 הובא לסוביבור משלוח של 2,000 יהודים ממינסק, בהם כמאה שבויי מלחמה סובייטיים. אחד מהם היה סגן אלכסנדר פצ'רסקי. פצ'רסקי וחלק מחבריו שבויי המלחמה היו עדים להליכתם של יהודים לתאי גזים ושמעו את צעקותיהם. הם היו עדים למקרים נוספים שבהם הבינו מגורשים נוספים שהגיעו לסוביבור שהם מיועדים להשמדה, התקוממו ונורו במקום. פצ'רסקי ועמיתיו הבינו שיש למרוד, ומהר, לפני שיבוא החורף ואז יסגירו את הבורחים טביעות רגליהם בשלג.
ליאון פלדהנדלר ביקש מפצ'רסקי, שהיה איש צבא מנוסה, לקבל את הפיקוד על המחתרת, ופצ'רסקי נענה. שיתוף הפעולה בין השבויים הסובייטיים לבין האסירים היה חיוני להצלחת המרד. האסירים הוותיקים החזיקו בידע לגבי סדר היום של סגל המחנה וכן מבנה המחנה, כולל מיקום המחסנים ושדות המוקשים, ואילו השבויים הסובייטיים היו אנשי צבא מנוסים, שיכלו לארגן לחימה ולהנהיגה.
השבויים החלו לחפור מנהרה אל מחוץ למחנה. גשמי זעף שירדו בתחילת אוקטובר הציפו את המנהרה. לאחר שנכשלה תכנית המנהרה, תכננה המחתרת להשיג נשק, לחסל את אנשי האס-אס, לפרוץ את הגדר במקום שהאסירים ידעו שהוא בלתי ממוקש, ולברוח מהמחנה תוך כדי קרב. לשם כך הצטיידו חברי המחתרת בחשאי בסכינים, גרזנים ואתי חפירה. הנהגת המחתרת חילקה את המורדים לקבוצות לחימה ואספה מידע מודיעיני לגבי תכניות החופשה של אנשי האס-אס. לפני יציאתם לחופשה בגרמניה, היו אנשי האס-אס נוהגים לבקר במחסנים ובבתי המלאכה ולדרוש בגדים וחפצים מיוחדים מחייטים, סנדלרים וצורפים יהודיים. מידע על ביקורים אלה הגיע למחתרת והקל על קביעת המועד למרד.
על קבוצות שונות הוטלו משימות: לנתק את קווי החשמל והטלפון המובילים אל המחנה והפועלים בתוך המחנה; לחבל במשאיות האס-אס שבמחנה; להשתלט על מחסן הנשק של האס-אס; ולחתוך את גדר התיל כדי לאפשר בריחה מצד אחר של המחנה, אם לא יהיה מספיק נשק כדי לנטרל את השומרים על השער ובמגדלי השמירה שבאזור השער.
ב-14 באוקטובר 1943, יום בו שהו חלק מחברי סגל האס-אס מחוץ למחנה, בשעה 15:30 אחרי הצהריים, זימנו המורדים את אנשי האס-אס וחלק מהמפקדים האוקראינים שנותרו במחנה למחסנים ולבתי מלאכה, בתואנות שונות - פיקוח על הייצור או קבלת בגדים מרכוש הנרצחים – ושם חיסלו אותם אחד-אחד בסכינים ובגרזנים. לאחר מכן השתלטו על מחסן הנשק וחילקו נשק למורדים.
האסירים החלו בבריחה המונית מהמחנה. האוקראינים ואנשי האס-אס הגרמנים ששרדו את החיסולים ירו בבורחים וחסמו את דרכם. האסירים פנו אל גדרות התיל והלחץ המשותף של מאות אסירים מוטט את הגדרות במספר מקומות. האסירים ברחו מהמחנה. עשרות מהם עלו על מוקשים ונהרגו, אך הבאים אחריהם יכלו לעבור שכן המוקשים התפוצצו בגל הבריחה הראשון.
300 מ-600 האסירים נהרגו ביום המרד. מאות חיילים, שוטרים, אנשי אס-אס, שומרים אוקראינים וכן מספר מטוסים של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) סרקו את היערות בחיפוש אחר הבורחים. רוב האסירים שנמלטו ליערות, נתפסו ונרצחו בידי מאות החיילים והשוטרים הנאצים שהוזעקו לאזור, ובידי פולנים ששיתפו עמם פעולה או שפעלו ממניעים אנטישמיים. בסוף 1943 נרצחו כל האסירים שעדיין נותרו במחנה סוביבור ובמחנות סמוכים, ומחנה סוביבור נסגר ופורק.
כחמישים ממורדי סוביבור שרדו את השואה. חלקם לחמו בשורות הפרטיזנים או הצבא האדום. חלקם שרדו בזהות בדויה, ארית או פולנית. לאחר המלחמה היגרו חלקם לארצות הברית ולארץ ישראל. חלקם העידו במשפטיהם של פושעי מלחמה, בהם "משפט סוביבור", משפט הרוצחים הנאצים מסוביבור שהתקיים בעיר האגן שבגרמניה ב-1966-1965. רבים מהם כתבו ספרי זכרונות ומחקר על חוויותיהם בתקופת השואה בכלל ובמחנה ההשמדה סוביבור בפרט.
משתתפי המרד בסוביבור שהגיעו לאחר השואה לארץ ישראל, עשו להם מנהג להיפגש בכל יום שנה למרד, בחודש אוקטובר.
שורה עליונה, מימין: יהודה (לאון) לרנר, אילנה שטרן-ספרן, עדה ויצחק ליכטמן, הלה וייס, דב פרייברג.
שורה אמצעית, מימין: אברהם מרגוליס, אדם שזהותו לא ידועה, אייזיק רוטנברג, שמחה ביאלוביץ, משה שקלרק-בהיר.
שורה תחתונה, מימין: מרדכי גולדפרב, יעקב ביסקוביץ.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 2co5
