בתקופת מלחמת העולם השניה ישבו בארץ ישראל כ-300,000 יהודים. כעשירית מהם - כ-30,000 לוחמים ולוחמות - התנדבו לצבא הבריטי. לאחר שהתקבלו ביישוב העברי ידיעות על רצח יהודי אירופה, ביקשה הסוכנות היהודית להפעיל סוכנים באירופה במסגרת הצבא הבריטי לשם סיוע ליהודים הנרדפים.
250 מהמתנדבים הארץ-ישראלים לצבא הבריטי התנדבו כמועמדים להנצחה ולהחדרה לאירופה הכבושה. הם נבחרו מקרב "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית" בפלמ"ח, מקרב מתנדבי היישוב בצבא הבריטי ומקרב פעילי תנועות נוער חלוציות שזמן קצר לפני כן עלו לארץ ישראל מאחת ממדינות היעד וכך הכירו את השפה ואת הסביבה. הבריטים הכירו במוטיבציה של המתנדבים, בידיעת השפות שלהם ובהכרתם את ארצות היעד, והסכימו לשלוח אותם למשימות כאלחוטנים וכמדריכים בצמוד לקציני קישור בריטיים. 110 מהם עברו הכשרה וקורסים מבצעיים. כ-30 מהם הוצנחו ואחרים הסתננו למדינות היעד. תשעה נספו בשליחותם.
לקראת תום המלחמה גברה המודעות לחשיבות הקשר עם ניצולי השואה. כך הוקצה לצנחנים תפקיד נוסף: סיוע בארגון הניצולים כדי לחזק את קשריהם עם הציונות.
צדוק דורון (דרוגויר) היה אחד מעשרה חיילים יהודיים מארץ ישראל ששירתו ביחידות קשר של הבריטים שפעלו עם הפרטיזנים ביוגוסלביה. הוא אמור היה לעבור לרומניה, אך לאחר כניעתה של רומניה בקיץ 1943 הועבר לבארי שבאיטליה. הוא נועד לעבור לבודפשט לאחר כניעת הונגריה, עם חברו לצוות חיים יערי, אך התכנית לא התבצעה ובינואר 1945 שב לקהיר.
חיים יערי (ולדנר) יועד להגיע לבודפשט בפברואר 1945 ולסייע ביציאת יהודים מבודפשט דרך הדנובה לכיוון הים השחור ובעלייתם לארץ ישראל. כיבוש בודפשט על ידי הצבא האדום בתחילת 1945 גרם לביטול התכנית. באביב 1945 נשלח יערי לחפש סוכנים בריטיים נעדרים ולדאוג למחנות שבויים בריטיים ששומריהם הגרמנים עזבום. לאחר המלחמה סייע יערי בהכשרת אוניית מעפילים באיטליה, וביוני 1945 עזב את איטליה במסגרת פעילותו בהעפלה. לאחר הקמת המדינה היה יערי מפקד יחידה במחלקת המודיעין (לימים אגף מודיעין בצה"ל) שיועדה למבצעים בארצות האויב ומילא תפקידים בטחוניים נוספים.
אבא ברדיצ'ב נולד ברומניה. הוא היה חבר בתנועת הנוער הציוני והצטרף לחוות הכשרה חקלאית. ב-1940 העפיל, נתפס ונכלא במחנות מעצר למשך שנה וחצי. בנובמבר 1943 התנדב לצבא הבריטי ונבחר להצנחה.
ב-15 במרס 1944 צנח ברדיצ'ב ביוגוסלביה עם חנה סנש, ראובן דפני ויונה רוזן. הוא יועד לעבור לרומניה, לסייע ליהודים, לאסוף מודיעין ולפעול לחילוץ אנשי צוותי אוויר שנפלו בשבי. סיפר הצנחן חיים חרמש:
אבא התנדב לשליחות אחרי שהגיעונו הידיעות על תפיסת שני השליחים הראשונים שצנחו ברומניה. נדמה היה כי הדרך לרומניה נחסמה. הוא התנדב הראשון לנסות לסלול דרך חדשה. עם הקבוצה הארצישראלית הראשונה צנח בהרי סלובקיה. ... משם היה בדעתו לעבור להונגריה ואחר כך לרומניה. בחר בדרך ארוכה והרת-סכנות זו על מנת ללמוד היטב את דרכי ההעברה והבריחה שהיו עלולות להיפתח לפני יהדות הבלקנים. אחרי צניחתו הגיעו אלינו רק ידיעות מקוטעות אודותיו: "אבא מקיים את קשר האלחוט של המשלחת עם איטליה ועם מצרים... אבא עובר שטחים גרמניים, הוא מתקדם מזרחה בכיוון רומניה".
חרמש עצמו צנח ביוגוסלביה.
החלטנו יחד עם ראובן דפני לזוז מזרחה לשטח שהיה בידי הקורפוס הפרטיזני השישי. אחרי הליכה מייגעת של שני ימים ושני לילות הגענו עם דמדומי השקיעה לבית בודד ביעד, בו ישבה מפקדת הפרטיזנים של אותו אזור. שני קצינים בריטיים יצאו לקראתנו, ומה הופתענו כאשר ממולנו התייצבו אבא ויונה [רוזן].
אבא דיבר על דרכו המייגעת מהרי המערב דרך השפלה הכבושה מידי הנאצים, עד הגיעו הלום. דיבר בכאב ובצער על חלומו אשר נהרס. רצה לעבור את הונגריה בדרכו לרומניה, אך בינתיים נפלה הממשלה ההונגרית הפשרנית, וצבא היטלר חסם את דרכו.
ברדיצ'ב חזר לבארי שבאיטליה. סיפר חרמש:
פגשתיו בבארי. רומניה נכנעה. המפקדה באיטליה לא מצאה מקום בשביל אבא במשלחת הצבאית הבריטית לבוקרשט. נדמה שכל הדרכים לגולה נסתמו בשבילו, והוצע לו לחזור לארץ עם שאר השליחים שנועדו לרומניה. אבא הזדעזע למשמע הצעה זאת. ימים ולילות שוחחנו אז בבארי, והוא נשאר בשלו: "אני צריך להגיע ויהי מה... הרי בעצם לא עשיתי כלום."
ברדיצ'ב הגיע במטוס אמריקאי לבנסקה ביסטריצה, מעוז המורדים בסלובקיה. הוא הביא משדרי אלחוט וכסף לסיוע לפליטים היהודים שהתרכזו במובלעת. סיפר חרמש:
סלובקיה, שדה התעופה בקרבת בנסקה ביסטריצה, סוף ספטמבר 1944. ביום סגריר עמדנו הארבעה, חביבה רייק, צבי בן יעקב, רפאל רייס ואני, המשלחת הארצישראלית לשטח המרד בצ'כוסלובקיה, ועינינו בולשות אחרי האווירונים המגיעים מאיטליה. באחד מהם עומד להגיע קצין המחלקה הצבאית שיביא לנו מכתבים מן הבית, הוראות ומשדר. ומה גדולה היתה הפתעתנו, בראותנו שמאחד האווירונים יצא אבא. תמהנו כיצד הגיע ... השיב בבת-צחוקו האצילית: "הרי אמרתי שאגיע... שלחוני להיות מקשר ביניכם לבין הממשלה הצ'כוסלובקית המקומית".
החלו ימים של עבודה מאומצת בקרב יהדות סלובקיה, הסברה במערכות הנוער והגשת סעד לכושלים.
במכתב לארבעה מחבריו הצנחנים כתב ברדיצ'ב: "הפעם הקודמת לא הספיקו לי הרצון וההעזה. חסר היה לי המזל. מקווה אני שהפעם לפחות הוא לא יחסר לי, כיוון שהרצון וההחלטה למלא את תפקידי היהודי עודם במלואם." סיפר חרמש:
15 באוקטובר [1944] ... אבא דורש מן המפקדה הראשית של כוחות המרד עזרה בחדירה להונגריה. ... הצ'כוסלובקים מבטיחים מקום במכונית לשני האנגלים במשלחת ולאבא. בפעם האחרונה ראיתיו כאשר עלה על המכונית. בעיניו ניצתו זיקים של נצחון. הוא יוצא לבדוק את האפשרויות בגבול...
בסוף אוקטובר, לאחר חודשיים של לחימה בהרים נתפס ברדיצ'ב על ידי הגרמנים ובדצמבר 1944 הועבר למאוטהאוזן עם שבויים נוספים. בינואר 1945 הוצא להורג בירי בידי שוביו הנאצים, עם כל חברי המשלחת הבריטית שנתפסה. סיפר חרמש:
המלחמה בצבא השחרור הצ'כוסלובקי קיבלה מפנה מכריע; הגרמנים פתחו בחזית החדשה מצד הגבול ההונגרי. הקשר עם אבא נותק. צבאות גרמניה כבשו את כל השטח המשוחרר. התחילה פרשה קשה ומייגעת של חיי פרטיזנים בבונקרים וביערות. נותקתי מחברי המשלחת האחרים עקב התקפת-פתע של הגרמנים על מחננו...
חזרנו מפעולה באחד הלילות הבהירים של החורף הסלובקי. הגענו עייפים ורצוצים לבונקר הנסתר בלב היערות. שם מצאתי גליון של העתון הפשיסטי "סלובנסקה פראוודה" ובו ידיעה קצרה על שלושה-עשר קצינים בריטיים ואמריקאים שנתפסו על ידי כוחות הצבא הגרמני בחלק הצפוני של הארץ והועמדו לדין באשמת ריגול וחבלה, וביניהם היה גם אבא. לדברי העיתון נידונו כולם למוות והוצאו להורג.
***
האם הוכתרה שליחותם של הצנחנים בהצלחה או בכישלון? כתב טוביה פרילינג:
השליחים הצליחו גם במשימה שהבריטים הועידו להם וגם במשימה שהטילה עליהם הסוכנות היהודית. עד אוקטובר 1944 הם הצליחו להציל כשישים שבויים, הם הבריחו יותר מאלף יהודים אל אזורי הפרטיזנים [של המרד הסלובקי, שפרץ באוגוסט], והצליחו לארגן למענם משלוחי מזון וציוד בעזרת שותפיהם הבריטים. ... אבא ברדיצ'ב הביא עמו כסף לסיוע לכ-5,000 היהודים שהתרכזו במובלעת. בשליש האחרון של אוקטובר ארגנו הצנחנים מבצע עצמאי והוליכו כמה עשרות יהודים למקום בטוח יותר בהרים. הם קיוו להסתתר שם עד בואו של הצבא האדום.
כתב יהודה באואר:
המפעל בכללו לא זכה להצלחה המקווה: מרבית השליחים נפלו בשבי האויב, שבעה נפלו חלל ורבים לא הגיעו לכלל פעולה של ממש אלא בסמוך לכיבוש הרוסי או לאחריו. התכניות הגדולות – ארגון מחתרת יהודית אנטי-נאצית, מניעת השמדת היהודים, מלחמה פעילה בכובש הגרמני – לא יצאו אל הפועל, בעיקר בגלל מיעוט השליחים והתאחרותם, הוה אומר מגבלות אשר שורשן בשותפות עם הבריטים. הנה כי כן, ההצלחה והכשלון מקור אחד היה להם: הקשר עם מוסדות המודיעין [הבריטיים] אפשר את עצם המפעל – אבל הוא גם הכשילו. לכאורה היתה התוצאה החיובית העיקרית, אם לא היחידה, גבורת יחידים עילאית ... קצת פעולות מלחמתיות ... וזה הכל.
האמנם זה הכל?
המפעל כולו הועלה לדרגת סמל; סיפורים ואגדות נרקמו סביב למעטים שחרפו נפשם למות למען יהודי הגולה. האגדה חדרה לתודעת בני הדור, נהפכה לחוויה לאומית-חינוכית עזה, הצנחנים נהפכו לדמויות מופת. כך הצטרף מפעלם לאותה תודעת הדור ... ופִרנס את הכמיהה לקוממיות יהודית.
יציאתם של הצנחנים לאירופה העידה על כך שהיישוב לא שכח את היהודים שהיו תחת כיבוש הנאצים ומשתפי הפעולה עמם. לדבר זה, ציין חבר המחתרת החלוצית בהונגריה רפי בנשלום, "נודעה משמעות סמלית כבירה אשר לא תישכח לעד בתולדות ההגנה וההצלה היהודית."
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4922/74
