ערב מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-200 בתי יתומים יהודים ובהם מצאו מקלט מעל 15,000 ילדים. חלקם היו יתומי פרעות שהתרחשו בפולין. חלקם היו יתומי פרעות הנאצים בגרמניה, יתומים שגורשו לפולין או הגיעו אליה מיוזמתם ומצאו בה מקלט. ביניהם היו יתומי "גירוש זבונשין". בוורשה עצמה היו מאות ילדים יהודים בבתי יתומים.
שלטונות ורשה חייבו את הקהילה היהודית לדאוג לרווחתם של יהודי העיר, ובהם הילדים היתומים. לשם כך הקימה הקהילה היהודית מספר חברות. חברת "עזרה לילדים עניים ויתומים" בוורשה שנוסדה בשנת 1910 הקימה בית ספר, ספריה וקורסים, וסיפקה לילדים הלבשה ושלוש ארוחות ביום. חברת "עזרה" נוסדה בשנת 1902 על ידי איש חסידות גור ובין היתר סייעה לילדות יהודיות יתומות. חברת "אחיעזר – עזרת אחים הדדית" סייעה ליתומים יהודים ו"החברה להגנת האישה" שנוסדה ב-1901 סייעה ליתומות יהודיות בין תחומי פעילותה.
בנוסף היו בוורשה מוסדות שהוקדשו בלעדית לסיוע ליתומים. בית היתומים "עזרת יתומים", בניין בן ארבע קומות, נוסד בסוף המאה ה-19. הוא נחשב לאחד המודרניים באירופה ושימש מופת למוסדות דומים רבים בפולין. בסוף דרכו, עד 1942, ניהל אותו הרופא, הסופר, המחנך ושדרן הרדיו הנריק גולדשמידט שנודע בשם העט יאנוש קורצ'אק. בית יתומים עירוני נוסד ב-1840 כבית מחסה לזקנים יהודים והורחב כדי לכלול יתומים ונכים. ערב המלחמה היו בו ארבעה בניינים וכמעט 600 יתומים. בית מחסה ליתומים נוסד ב-1917 לשם קליטת יתומי מלחמת העולם הראשונה בגילים 14-5, שבסוף המלחמה התגוללו בחוצות העיר. עם הזמן הפך בית יתומים זה למוסד להכשרה מקצועית. רוב היתומים למדו בו מלאכה, וחלקם למדו מסחר ומקצועות חופשיים. עוד פעלו בוורשה שני בתי יתומות יהודיות, שהכשירו את היתומות במקצועות שונים, בעיקר מקצועות כפיים.
הגרמנים פלשו לפולין ב-1 בספטמבר 1939 וכבר בשבוע הראשון של המלחמה שלטו בשמי ורשה. ב-7 בספטמבר החלה בריחה המונית מוורשה מזרחה. למחרת עמדו הגרמנים בשערי ורשה. בשבוע השני לקרבות נוספה על ההפצצה האווירית גם הפגזה מתותחים גרמניים שהיו סביב העיר. בזכרונותיו כתב אפולינרי הרטגלס, מבכירי ההסתדרות הציונית בפולין לפני המלחמה:
עמודי עשן על הבניינים הבוערים, ענני אבק של הבתים המתפרקים ונופלים, התרוממו על פני ורשה כמו ענן כבד שקרני השמש לא יכלו לחדור בעדו. (ישראל גוטמן, יהודי ורשה, 1945-1939, ע' 37)
תוך ימים מספר עזבה הממשלה הפולנית את ורשה אך הפולנים בוורשה סרבו להיכנע. בתגובה הגבירו הגרמנים את הפצצותיהם על העיר. בתים שלמים התמוטטו וקברו את יושביהם. בין תושבי ורשה היו שהסתתרו במרתפים אך במהרה חדלו מכך כי הבינו שעם התמוטטות בית, הופך המרתף לקבר המוני. התנועה בעיר שותקה כמעט לגמרי, ולכן לא התאפשר להגיש עזרה רפואית לפצועים או לחלץ את הלכודים בהריסות. תשתיות המים בעיר נפגעו. האוכלוסיה החלה לסבול ממחסור במי שתיה ומהיעדר מים לכיבוי השרפות. כרבע מהבתים בוורשה נהרסו וכ-50,000 מתושבי העיר נהרגו ונפצעו.
כנסיות הניפו דגלי צלב ובתי חולים הניפו דגלי צלב אדום בהנחה שהגרמנים יחוסו עליהם, אבל הגרמנים היו מעוניינים לבדוק את כוח ההרס של חיל האוויר שלהם ואת השפעת ההפגזות על יכולת העמידה של התושבים, ולכן הרבו להפציץ דווקא מטרות אלה. באמצע ספטמבר, בראש השנה ת"ש וביום כיפור, הפציצו הגרמנים באופן מסיבי את האזורים היהודיים בעיר. לא ידוע אם בכוונה בחרו הגרמנים מועדים יהודיים אלה לשם ההפצצות.
גם בעיצומה של ההפצצה לא אפשרו הפולנים ליהודים להשתתף כאזרחים שווי זכויות בכוחות המגן של העיר. היהודים ארגנו ועד תיאום בין ארגוני הסיוע היהודיים טו"ז, צנטוס, אורט וארגונים נוספים. הוועד ארגן עזרה לפליטים ולחסרי הבית. הוקמו בתי תמחוי שחילקו מזון, ופליטים שוכנו במוסדות ציבור, בהם בתי ספר ובתי כנסת, שהוסבו בחיפזון למקומות אכסון. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שהיה בעל ניסיון בסיוע לפליטים עוד מימי גירוש זבונשין, שנה קודם לכן, היה מהראשונים שהצטרפו לוועד ומונה לתפקיד מזכיר הוועד. הג'וינט סייע לוועד בכספים ובתמיכה מדינית.
ב-28 בספטמבר נכנעה ורשה נוכח מצבה הקשה של האוכלוסייה האזרחית ודלדול מלאי המזון. בתחילה שלט הצבא הגרמני בעיר, ובסוף אוקטובר העביר את השליטה בעיר לרשויות גרמניות אזרחיות.
את התמונה צילם צלם החדשות של סוכנות הידיעות הבריטית "פלאנט", אריק קאלקראפט, שנפצע בעת הצילום עקב הפצצות הגרמנים. קאלקראפט דיווח שמספר ילדים נהרגו בהפצצה. הוא טען שהוא יכול לכוון את שעונו לפי התזמון של הגעת המפציצים הגרמניים.
תצלום זה נמצא באוסף הצלם ניצול השואה אלכסנדר בן ברנפס. באוספו נמצאו גם תצלומים מימי הנסיגה הגרמנית כעבור חמש שנים, ב-1944, וכן תצלומים המעידים על מורשת יהדות פולין וחורבנה בשואה, תצלומים שצולמו לאחר המלחמה, חלקם בלובלין. במשך עשרות שנים לאחר השואה אסף ברנפס תצלומים המנציחים את יהדות אירופה. חלק מהתצלומים נמצאים בארכיון יד ושם.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 152EO5
