ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות ולשטחי שלטונה במזרח אירופה. עד ספטמבר התקדמו הגרמנים למעלה מ-500 ק"מ לתוך שטח אוקראינה וכבשו את בירתה קייב. לפני הכיבוש נמלטו מזרחה יותר מ-100,000 מתוך 160,000 יהודי העיר.
ימים מעטים אחרי הכיבוש הגרמני פוצצו אנשי מחתרת סובייטים שנותרו בקייב בניינים בהם התמקמו יחידות של הממשל הצבאי ושל הצבא הגרמני. גרמנים רבים נהרגו. מפקדי העיר הגרמנים התכנסו והחליטו בתגובה לרצוח את כל יהודי קייב. המפקדים שהחליטו על הרצח היו פרידריך אברהארט, המושל הצבאי של קייב; פרידריך יקלן, מפקד האס-אס בדרום החזית המזרחית; ד"ר אמיל אוטו ראש, מפקד איינזצגרופה C; ופאול בלובל, מפקד זונדרקומנדו 4a, יחידה בתוך איינזצגרופה C. ביצוע הרציחות הוטל על יחידת זונדרקומנדו 4a, פלוגת וואפן אס-אס, יחידות משטרה ויחידות משטרת העזר האוקראינית.
ב-28 בספטמבר הצטוו יהודי קייב להתייצב למחרת בבוקר. נמסר להם שהם יועברו מקייב. היהודים הגיעו למתחם סגור בקיר ובגדר תיל, בו היו בית הקברות היהודי של קייב וכן גיא באבי יאר. על המתחם שמרו שוטרים גרמנים ואוקראינים וחיילי וואפן אס-אס. בין היהודים שהגיעו לגיא בהנחה שמשם יוסעו ליישוב אחר, היתה דינה פרוניצ'בה. סיפרה דינה:
אחר הצהריים הגיעו עד בתי העלמין. מימין היה קיר לבנים ארוך של בית העלמין היהודי עם שערים. לרוחב הרחוב היה מחסום תיל, גושי קיפוד נגד טנקים עם מעבר באמצע, ועמדו שרשרות גרמנים עם פחיות על החזה ושוטרים אוקראינים במדים שחורים ...
ההמון נהר למעבר, אך בחזרה לא יצא איש. ... הכל היה בלתי מובן עד מאד. דינה הושיבה את הזקנים בשערי בית העלמין, והיא עצמה הלכה לראות מה מתרחש מלפנים. עד כה היתה סבורה, כשם שסברו רבים אחרים, כי שם עומדת הרכבת. נשמעו אילו יריות קרובות, בשמיים הנמיך טוס אווירון, ובכלל מסביב היתה אווירה חרדה, מבוהלת.
קטעי שיחות בהמון: "זוהי מלחמה, מלחמה! מוציאים אותנו הרחק מכאן, למקום שקט יותר."
"ומדוע רק את היהודים?"
איזו סבתא השמיעה את השערתה בקול של בת סמכא: "הרי זה משום שהם עם קרוב לגרמנים, ועל כן מוציאים אותם ראשונים."
דינה הבקיעה לה בקושי מעבר בהמון, כשחרדתה גוברת והולכת, וכאן ראתה שמלפנים הכל פורקים ומניחים את החפצים, מיני מיטלטלין, צרורות ומזוודות – בערימה משמאל, כל מצרכי המזון – מימין. ... דינה נתקפה חלחלה. אין כאן שום דמיון לתחנת רכבת. עדיין לא ידעה בבירור אך חשה בכל ישותה כי אין זו הסעה. זה עלול להיות הכל, רק לא הסעה.
ביחוד מוזרות היו יריות המקלע הקרובות הללו, צרורות-צרורות. עדיין לא יכלה להעלות על דעתה כי זוהי קטילה. ראשית, המוני אדם עצומים כל כך! הרי זה לא יתכן. וגם – למה?! ...
אותו רגע נכנסו למעבר ארוך בין שתי שורות חיילים וכלבים. ... על האנשים העוברים הומטרו מכות. ... השוטרים האוקראינים אחזו באנשים בגסות, הרביצו בהם, צרחו: "להתפשט! מהר! מהר! שנל!"
מי שהתמהמה, תלשו ממנו את הבגדים בכוח, הכוהו בבעיטות, באגרופנים, באלות, שיכורי זעם, תוך איזו השתוללות סדיסטית. זה נעשה כדי שההמון לא יוכל להתאושש. הרבה אנשים ערומים טבלו בדם. ... מן המסדרון הוטלו קבוצה אחר קבוצה, אנשים מוכים ומייללים, שוטרים קיבלו אותם, הרביצו בהם, הפשיטו – וכך בלי סוף.
דינה מספרת כי אחדים צחקו צחוק היסטרי, ובמו עיניה ראתה איך אנשים אחדים, בזמן שהתפשטו ונלקחו להיירות, שערם הפך שיבה כהרף עין.
את האנשים הערומים ערכו בשרשרות לא גדולות והובילו לתוך נקודה חפורה בקיר עפר תלול. מה שמעבר לה – לא ראו, אך משם נישא קול ירי, וחזרו משם רק גרמנים ושוטרים, על מנת להביא לשם שרשרות אנשים חדשות. ...
"נו, בואו ונלך! הלכנו! קומו!" צרחו השוטרים.
האנשים קמו כשיכורים. השעה כבר היתה מאוחרת, ומשום כך, אולי, לא עמדו להפשיט קבוצה זו [בה היתה דינה] אלא הובילו כך, בבגדים, אל הנקרה.
דינה הלכה בתוך העשיריה השניה בקירוב. חלפו על פני מסדרון הנקרה החפורה. ... משמאל היה קיר, מימין בור. הזיז [עליו נאלצו האנשים ללכת], ברור היה שנחצב במיוחד לשם ירי. הוא היה צר כל כך, עד כי האנשים שפסעו עליו נלחצו אינסטינקטיבית אל קיר העפר, כדי שלא ליפול.
דינה הסתכלה למטה וראשה הסתחרר – כל כך גבוה נדמה לה הזיז. למטה היה ים של גופות מוכתמות בדם. מצד המחצבה שכנגד הספיקה להבחין במקלעים מוצבים, והיו שם כמה חיילים גרמניים. הם הדליקו מדורה ובישלו עליה, כמדומה, קפה.
כאשר דחקו את כל שרשרת האנשים לזיז, התרחק אחד הגרמנים מהמדורה, נטל את המקלע והתחיל לירות.
דינה, יותר משראתה, חשה כי מהזיז נשמטו גופות וכי תוואי הכדורים מתקרב אליה. חלף במוחה: "עכשיו אני... עכשיו..." בלא להמתין, הטילה את עצמה למטה, קומצת אגרופיה. (באבי יאר, ע' 83-76)
לאחר הירי ירדו חיילים אל הבור וירו שוב בכל מי שנראה חי. שוטרים אוקראינים כיסו את הגופות באדמה. עם חשכה יצאה דינה מתחת לעפר ונמלטה מזירת הטבח. היא שרדה עד תום המלחמה בזהות בדויה. אנטולי קוזנצוב, תושב העיר קייב, היה בן 12 בעת הכיבוש. הוא ראיין את דינה ועדותה פורסמה לאחר המלחמה בספרו "באבי יאר". בעברית פורסם הספר בשנת 1968, בהוצאת עם עובד.
בתוך יומיים נרצחו בבאבי יאר, לפי דיווחי האיינזצגרופן, 33,771 יהודים. בחודשים הבאים נרצחו בבאבי יאר מעל 10,000 יהודים נוספים. חלקם הוסגרו לגרמנים על ידי תושבים אוקראינים. בבאבי יאר נרצחו גם כ-100,000 לא יהודים, בהם צוענים ושבויי מלחמה סובייטים.
ביולי 1943 קרב הצבא הסובייטי לקייב. פאול בלובל וד"ר מקס תומס, מפקד הסיפ"ו והאס-דה באוקראינה, פיקדו על "מבצע 1005" לטשטוש הרצח ההמוני. בלובל הקים יחידות אליהן גויסו מאות אסירים, חלקם יהודים, לשם חשיפת הגופות ושריפתן. דחפור חשף את הקברים והאסירים גררו את הגוויות לעצים ספוגי דלק שהונחו על פסי מסילת ברזל. הגוויות הועלו באש והעצמות ששרדו נכתשו על מצבות שהובאו מבית הקברות היהודי הסמוך – אותו בית קברות בו רוכזו יהודי קייב לפני שהוצעדו אל גיא ההריגה.
וולולה נרצח יחד עם סבתו מרים קוצנשטיין בבאבי יאר. אביו יפים נפל בימים הראשונים של הקרבות באזור קייב. אמו, אידה קרייז (לימים פינקרט) שרדה. ב-2010 מסרה ליד ושם אחייניתה של אידה, פאינה קרוכמל דפי עד לזכר בן דודה ולוולה, סבתה מרים וקרובים נוספים.
ד"ר ארקדי זלצר מהמכון לחקר השואה ביד ושם, כתב את המאמר: "הטבח בבאבי יאר – מה ידעו בקייב ב-29 בספטמבר 1941?"
ארכיון התצלומים של יד ושם, 5027/461
![ולנטין ("ולוולה") קרייז שנרצח בבאבי-יאר ליד קייב ב-29-30 בספטמבר 1941](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/5027_461_1.jpg "ולנטין ("ולוולה") קרייז שנרצח בבאבי-יאר ליד קייב ב-29-30 בספטמבר 1941")
