עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה גבר הקושי של בני נוער יהודים להתקבל להכשרות מקצועיות ולבתי ספר מקצועיים שהיו פתוחים בפני הציבור הכללי. בתגובה יזמו ארגונים יהודיים, ובהם הנציגות הארצית של יהודי גרמניה – ארגון הגג שייצג את יהודי גרמניה כלפי השלטונות הנאציים – הקמת מוסדות להכשרה מקצועית עבור צעירים יהודים. לפי הערכה, ערב המלחמה התחנכו כ-5,000 בני נוער יהודים בכמאה מוסדות הכשרה, ציוניים ולא ציוניים, בעיקר חוות הכשרה באזורים כפריים בגרמניה. ביניהם היו כ-2,000 צעירים שסיימו מדי שנה הכשרה מקצועית של תנועת "החלוץ", בעיקר בענפי החקלאות, המלאכה ומשק הבית.
אחת מחוות ההכשרה הראשונות נפתחה באפריל 1936 בגרוס ברזן (Gross Breesen), כ-150 ק"מ ממזרח לברלין. הנציגות הארצית של יהודי גרמניה חכרה חווה זו לצורך הכשרה חקלאית של בני נוער יהודים והכנתם להגירה, בעיקר לארצות אירופאיות אחרות ולאמריקה הדרומית. בתוך שבועות ספורים כבר היו בחווה כ-120 בני נוער. החיים בחווה זו התנהלו כבחוות ההכשרה של "החלוץ", אם כי האוריינטציה של החווה לא היתה ציונית. סדר היום כלל עבודה מפרכת במשק החקלאי ובסדנאות המלאכה, רמת חיים צנועה, לימוד שפות זרות, לפי ארצות היעד אליהן תכננו הצעירים להגר, ופעילות תרבותית ואמנותית ככל שהספיקו הזמן והכוחות. מנהל החווה היה קורט בונדי, עוזרו היה ארנסט קראמר, ויוזמי הפעילות היו בכירי הנהגתה של יהדות גרמניה ובהם לאו בק, יוליוס זליגסון, יוליוס ברודניץ, אוטו הירש, מקס ורבורג, לאו לוונשטיין ואוטיליה שנוואלד.
גורמים ציוניים בגרמניה מתחו ביקורת על כך שההכשרה לא מייעדת את בוגריה לארץ ישראל. על כך השיבו מנהלי ההכשרה כי נוכח בעיית יהודי גרמניה, שתובעת הגירה של יהודים רבים, צריכים להימצא פתרונות שונים ליהודים שונים. לא כל יהודי צריך להתאים להגירה דווקא לארץ ישראל, ופעילות החווה אינה סותרת את עקרונות הציונות.
במשך שש שנות פעילותה של הכשרת גרוס ברזן עברו בה כ-370 חניכים, רובם נערים ומיעוטן נערות. רובם היו במסלול הכשרה שנמשך שנתיים. לאחר כשנה של פעילות הצליחה החווה לייצר ולמכור תוצרת חקלאית בממדים שאפשרו לה להתקיים ללא תמיכתה של הנציגות הארצית של יהודי גרמניה.
בליל הבדולח, בנובמבר 1938, נאסרו מנהל החווה קורט בונדי, עוזרו ארנסט קראמר וחלק מחניכי החווה, ונכלאו במחנה הריכוז בוכנוואלד. גם שם הצליחו לשמור על קשר ביניהם ואף להמשיך באופן מוגבל את תכנית ההכשרה. לאחר כשישה שבועות שוחררו העצורים וחויבו לעזוב את גרמניה במהרה, וכך אכן עשו רובם. בתקופת השואה היה ארנסט קראמר חייל בצבא ארצות הברית והשתתף בפלישה לנורמנדי ב-1944. לאחר השואה היה קראמר עיתונאי גרמני מוערך וסגן העורך של העיתון הגרמני Die Welt.
לאחר ליל הבדולח צנח באופן חד מספר בני הנוער היהודיים במוסדות ההכשרה. רבים מהם עזבו את גרמניה ורבים ממוסדות ההכשרה נסגרו. חלק מבוגרי המחזורים הראשונים בחוות גרוס ברזן היגרו לאחר תום הכשרתם אל מעבר לים, בין היתר לארצות הברית ולברזיל, וכך ניצלו מגורלם של רוב יהודי גרמניה בשואה.
תמונה זו צולמה בספטמבר 1941 בחוות גרוס ברזן. המצולמים, בלא שידוע סדר הופעתם בתצלום, הם קורט אונגר (Kurt Unger), ורנר היינץ פיק (Werner Heinz Pick), הלמוט מאייר (Helmuth Meyer), פראנק (Frank, שם משפחה לא ידוע), דודו כהן (Dodo Cohen), גינתר מרכוזה (Guenther Marcuse), הרברט מינצר (Herbert Muenzer), ולטר וולף (Walter Wolff), גינתר ברומסאק (Guenther Brumsack), ורנר יעקב פורסט (Werner Jacob Forst).
בשנת 1942 סגר הגסטפו את חוות ההכשרה בגרוס ברזן. הצעירים היהודים וכן אנשי הצוות שעדיין התגוררו במקום נשלחו לאושוויץ, ישירות או דרך גטו טרזין, ונרצחו. לפחות שמונה מבין העשרה המצולמים כאן נרצחו בשואה. להלן קישורים למידע עליהם במאגר המקוון של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם: קורט אונגר, דודו כהן, גינתר מרכוזה, הרברט מינצר, גינתר ברומסאק, ורנר היינץ פיק, ולטר וולף וורנר יעקב פורסט.
ארכיון התצלומים של יד ושם, fa264/8
