הרעב היה אחת הבעיות הקשות ביותר בגטו קובנה. הגרמנים הרשו להכניס לגטו מזון מועט ודל בלבד, והנהגת הגטו חיפשה ללא הרף שיטות להקל על הרעב. בתחילת 1942 חייבה הנהגת הגטו את כל תושבי הגטו לעבד את השדות ליד בתיהם לשם גידול ירקות. עם הצלחת התכנית החקלאית נוצרה בעיה חדשה: בגלל הרעב הקשה החלו תושבים רבים לקטוף את הירקות לפני שאלה הבשילו.
ממדי הרעב בגטו הובלטו בצורה מחרידה על ידי שוד גינות הירק שבתחום הגטו. היו אלה גינות שנזרעו בידי העיריה או בידי בעליהן הפרטיים, נוצרים, עוד לפני הקמת הגטו. מזעזע היה מראה מאות האנשים, מבוגרים וילדים, אחוזי הרעב, המסתערים – למרות כל האיסורים החמורים של הגרמנים – על גינה, עוקרים מן האדמה תפוחי אדמה ומלפפונים לא בשלים וחוטפים אותם תוך קטטות וצעקות אחד מידי חברו. היה זה מעשה של יום יום. (ספר הזיכרון ליהדות ליטא, ע' 74)
בתגובה יזמו ד"ר חיים נחמן שפירא, מנהל מחלקת החינוך בגטו קובנה, ויצחק שפירא, ראש "ארגון ברית ציון" (אב"צ), את הקמתו של אש"ל – ארגון שמירה לגנים. לארגון גויסו נערים ונערות בני 12 עד 14, ששמרו מפני גניבה על חלקות הירקות שנשתלו בגטו, ופיקחו על הקטיף ועל חלוקה שוויונית של היבול. אש"ל היה מקור לגיוס חברים חדשים לאב"צ. אב"צ הפיץ את התרבות העברית בגטו, ניהל את הספריה וסייע בהפיכתו ההדרגתית של בית הספר למלאכה - גם למרכז תרבות. סיפר מנחם גנוני (מנדל סדובסקי), מנהל בית הספר למלאכה:
הפעולה שנעשתה שמה היתה לעקוף את הגזרות של הגרמנים ולקיים אילו שהן מסגרות לצרכי החיים של האוכלוסיה בגטו, מתוך היבט אפילו לעתיד. אם מישהו יישאר בין החיים, שיהיה לו מקצוע וידיעות כלליות. (עדות 3547299; ניתנה ב-1957 ביד ושם)
העבודה בגנים, ועמה פעילותם של נערי אש"ל, נמשכה עד חיסול הגטו. ביולי 1944 חיסלו הגרמנים את גטו קובנה וגירשו את שרידי התושבים למחנות ריכוז. אחד התושבים, שהיה אחראי על קבוצת ילדים באש"ל, כתב בעברית, בהיותו במחנות הריכוז, זכרונות מימיו באש"ל:
השעה היא שבע בבוקר. המשמרות הראשונים כבר עומדים בפרוזדור ומחכים ליציאה אל המשמר.
שלושת המַניינים [האחראים על קבוצה של עשרה ילדים, מניין] והפלוגה באים באיחור זמן. אבל סוף כל סוף, אחרי המִפקד, בשבע וחצי, כל מַניין יוצא עם מניינו לרבע שלו להעמיד את השומרים על הגנים. אחרי כלותו את עבודתו זו, המניין שב אל המעון להירשם במזכירות.
קשה מאד לקום למשמרת הראשונה. אמנם כבר אמצע האביב, אבל בכל זאת היציאה מהמיטה החמה החוצה היא קשה מאד. החלונות עוד מכוסים כפור, האוויר מלא רטיבות, אבל למרות הכל הנני קם, כי שרותי מחכה לי.
בבואי אל המעון אני מוצא את הילדים, השומרים שלנו, עומדים ומחכים בפרוזדור ושיניהם נוקשות מהקור. בהביטי עליהם חושב הנני בלבי, שהשמירה שלנו היא הכשרה לשמירה האמתית, והקטנים האלה המה יהיו השומרים על בנין המולדת. ואמנם אני, בנותני את הפיקוד מרגיש גם כן את עצמי כאיזה ראש צבא המפקד על חילותיו.
בהעמידי את ה"שומרים" על המשמר, אני נותן להם אינסטרוקציות [הוראות] קצרות. למשל: "הבית הזה חשוד. לשמור עליו בשבע עיניים", או "בייחוד לשמור על העגבניות" וכד'. הקטנים שומעים בפעור פה, ובהבינם נשארים עומדים על מקום משמרתם.
כל משמרת עומדת שתי שעות. במשך הזמן הזה בא הפלוגר [מפקד הפלוגה] ולפעמים גם מישהו מהמפקדה לביקור. אחרי שתי השעות, באה המשמרת השניה לחילוף. (מנקוביץ, 130-129)
גם במחנות הריכוז והעבודה אליהם גורשו שרידיהם של חניכי אב"צ לאחר חורבן גטו קובנה, ניסו הנערים והמדריכים לשמור על מסגרת הפעולה המקורית שלהם. הם הדפיסו והפיצו עיתון מחתרתי בשם "הניצוץ". כתב חיים כהן ב"הניצוץ":
הנוער המשיך בעבודתו עד היום האחרון של הגטו; מובן שבחודשים האחרונים תפסה חלק גדול של העבודה התרבותית ההכנה ההגנתית וחיפוש דרכי הצלה שונות. (מנקוביץ, 264)
כאמור, נערי אש"ל היוו מאגר כח אדם ממנו בנו אנשי אב"צ יחידות חדשות. מקרב נערי אש"ל נבנה גדוד "המעפילים", ואנשי גדוד זה שימרו את ההיסטוריה של גטו קובנה - הן בעיצומה של המלחמה, בעיתונם "הניצוץ", והן בזיכרונות שחלקו לאחר השואה. עותקים של "הניצוץ" שרדו ופורסמו בספר היכון לקראת חירות! שערך זאב מנקוביץ. הזיכרונות מובאים כאן בעיבוד לשוני קל.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 7003/120