ב-15 באפריל 1945 שחררו הבריטים את מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עם השחרור היו במחנה כ-60,000 ניצולים. בשבועות הראשונים לאחר השחרור מתו ממחלות ומרעב כרבע מהם. חיל הרפואה הבריטי הקים במחנה בית חולים, וצוות האחיות והרופאים ניסו לסייע לניצולים.
חלק מהניצולים היו צעירים שהגיעו למחנה בחודשי המלחמה האחרונים, ולכן מצבם הפיזי היה פחות גרוע. כבר בימים הראשונים לאחר השחרור החלו ניצולים אלה לבטא את שאיפתם לבנות חיים חדשים. ב-26 באפריל כתב רב צבאי ראשי מיחידת הצבא הבריטי ששחררה את ברגן-בלזן:
באמצע כל הזוועה הזאת ... החיים נמשכים, והאומץ והנחישות לחיות מציתים אש חיים אצל הקרבנות הצעירים. עברית נשמעת בכל פינה. שירים עבריים. הציונים הצעירים מפולין, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, שנאבקו במשך כל תקופת סבלם לשמור על איזון, ניצלו. וכי אוכל אי פעם לשכוח ... את אותן הפגישות בצריפים כשישבנו ושוחחנו ושרנו שירים עבריים? האם יעריך העולם את הרוח העיקשת והנחושה הזו ששררה במחנה?
לפני יומיים פגשתי קבוצת ציונים צעירים מפולין. הם התגוררו באחד הצריפים המזוהמים ביותר שם, אך פינתם הייתה נקייה מרבב. ברגע שעזבו חיילי האס-אס, הם מצאו לעצמם כמה מיטות, ארונות, מפות שולחן וקומץ חפצים אחרים שיאפשרו להם לחיות חיים צנועים ... כאן נשמע קולה של ארץ ישראל, והערגה הייתה עזה. הם דיברו בעברית ושוחחו על עתידם בארץ ישראל. הצטרפתי אליהם באחד הערבים. ישבנו, דיברנו ושרנו. הם ביקשו שאמסור להם חדשות מהיישוב ואספר להם על התפתחותו ובאיזו מידה השפיעה המלחמה על הקיבוצים. דיברנו על תשוקתם לחופש אמתי. עד השעות המאוחרות של הלילה דיברנו, וכשקמנו ממקומנו שרנו את התקווה: "עוד לא אבדה תקוותנו". מילים אלה קיבלו משמעות חדשה שם. ...
אנשים מזי רעב, זקנים וצעירים, הצטופפו בין הצריפים, ואני עמדתי על שולחן ושוחחתי עמם. ציפו בשקיקה לידיעה על היום שבו יורשו לעזוב את המחנה ולצאת לחופשי. הלוואי ויכולתי לבשר להם דבר מה. מי יודע מתי יגיע היום הזה. הצעירים, שמנו כ-300 איש, ערכו לכבודי תהלוכה וצעדו לפגוש אותי. על כובעו של כל אחד ואחד היה מגן דוד, והדגל הלאומי התנופף לפניהם. וכי יכולתי אני לעשות דבר אחר אלא להזדקף בעמידת דום ולהצדיע להם, מתוך הערכה לניצולים צעירים ואיתנים אלה?
נישאו נאומים בעברית וביידיש. בפעם הראשונה פגשתי את שרידי יהדות פולין על אדמת גרמניה. השפה העברית נשמעה ונראתה בכל מקום. האחראים על הצריפים, שמינו את עצמם לוועד, זימנו אותי לישיבה. על דלת חדרם הייתה כתובת בעברית. (חגית לבסקי, לקראת חיים חדשים, ע' 57-55)
בסמוך למחנה הריכוז ברגן-בלזן היו מספר מבנים של הצבא הגרמני, בהם שיכנו הבריטים את ניצולי השואה. מבנים אלה הפכו למחנה העקורים ברגן-בלזן. במאי רוקנו הבריטים את מחנה הריכוז ברגן-בלזן מיושביו ושרפו את מבני המחנה, כדי למנוע התפשטות מחלות. כעבור חודש כבר פעלו במחנה העקורים הסמוך ברגן-בלזן בית ספר וגן ילדים. תכנית הלימודים עסקה בעיקר בלימודי ארץ ישראל והתנהלה בעברית.
ביולי החל להתפרסם במחנה העקורים עיתון ביידיש, "אונדזער שטימע" ("קולנו"), ביוזמת ניצולי שואה ששהו במחנה. בהמשך התפרסמו במחנה דברי דפוס נוספים, בין היתר בתחומי התרבות, ההיסטוריה וההנצחה. במחנה התנהלו חיים פוליטיים ותרבותיים תוססים, ופעלו בו בית חולים, מספר בתי ספר, ספריות, תיאטרון וארגוני תרבות וספורט.
היהודים העקורים יוצאי פולין ששהו באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה חששו לשוב לפולין, אך הוזהרו שאם לא ישובו לפולין, יאבדו את אזרחותם הפולנית. הדילמה גרמה להם להתארגן במסגרת לאומית. ב-8 ביולי קיימו יהודים אלה ועידה במחנה העקורים ברגן-בלזן, בהשתתפות נציגי הניצולים ממחנות ריכוז וממחנות עקורים באזור הבריטי ובאזור האמריקאי. הנציגים בחרו ועדה מייצגת והסמיכו אותה לתבוע הגירה ללא מגבלות עבור יהודים שסירבו לחזור לארץ מוצאם, וכן הקמת מרכזי תרבות, חינוך והכשרה מקצועית במחנות העקורים.
ב-16 ביולי התקיים כנס נוסף לשם דיון בשאלת ייצוגם של העקורים מול שלטונות הכיבוש האמריקאיים והבריטיים במערב גרמניה. ב-25 ביולי התכנסה במינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי אספה של מנהיגי העקורים היהודים באזור זה. מנהיגי העקורים היהודים בברגן-בלזן ביקשו לקיים קונגרס דומה, אך הבריטים אסרו על כך.
ב-17 בספטמבר נפתח בלינבורג (Lüneburg) "משפט בלזן", בו נשפטו מפקדים ובעלי תפקידים במחנות ברגן-בלזן ואושוויץ. מנהיגים יהודיים ועיתונאים מחוץ לגרמניה הגיעו כדי לצפות במשפט. מנהיגי העקורים היהודים בברגן-בלזן ביקשו להפגיש את יושבי ברגן-בלזן עם מנהיגים ועיתונאים אלה, ולשם כך קיימו ב-27-25 בספטמבר קונגרס בברגן-בלזן, בלא שהשיגו אישור מהבריטים. בקונגרס התכנסו 210 נציגים של 40,000 עקורים מ-42 מחנות וקהילות.
הקונגרס נפתח בשירת "התקווה". ניצולים צעירים, לבושים במדי כחול-לבן ונושאים דגלי כחול-לבן, צעדו לעבר קברי האחים באזור בו פעל מחנה הריכוז ברגן-בלזן. על השלט שנשאו בראש התהלוכה (בתצלום) נכתב: "אנו דורשים מדינה עברית", בעברית ובאנגלית. הדגל שצויר על השלט דמה לתג "הבריגדה היהודית" , השם בו נודעה "החטיבה היהודית הלוחמת" (החי"ל) בצבא הבריטי. הבריגדה הוקמה בספטמבר 1944 ושירתו בה כ-5,000 יהודים מארץ ישראל. לאחר המלחמה חיפשו חיילי הבריגדה ניצולי שואה ברחבי אירופה, סייעו להם חומרית ונפשית, וסייעו להם לחצות גבולות לכיוון ארץ ישראל, בנתיבי "הבריחה". עדויות רבות של ניצולי שואה מדגישות את חשיבותו של המפגש עם הבריגדה עבורם (למשל עדותה של נחמה ברוכסון). זמן קצר לפני הכנס הגיעו לאזור ברגן-בלזן חיילי הבריגדה הראשונים. הם היו הראשונים מהעולם היהודי שמחוץ לגרמניה שהיו בקשר עם העקורים בברגן-בלזן. הם השתלבו בפעילות התרבותית והחינוכית במחנה והחלו להדריך את העקורים.
הנואמים בקונגרס הדגישו את הצורך בעלייה חופשית ובמדינה עברית. בקונגרס הועלתה הצגת הבכורה של תאטרון היידיש "קצט" (תיאטרון אסירי מחנות הריכוז). יוסף רוזנזפט, ראש הוועד היהודי במחנה העקורים ברגן-בלזן, יוצא בנדין שבפולין וניצול אושוויץ, נעל את הקונגרס בדברים הבאים:
אנו עומדים עכשיו בפתחה של תקופה שבה ניאלץ להילחם על זכויותינו. היינו עבדים, אך עתה אנחנו בני חורין, בנים לאומה חופשית. ... מי ייתן ונכנס את הקונגרס הזה בפעם הבאה בארץ ישראל.
כתבה חגית לבסקי: "הקונגרס ... הניח את היסודות לפעילות לאומית מאורגנת שהציגה חזית אחידה בתביעתה לעלייה חופשית לארץ ישראל." (ע' 68-67)
מחנה העקורים ברגן-בלזן פעל עד 1951.
ארכיון התצלומים של יד ושם, FA185/165
