באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז ברגן-בלזן שבצפון גרמניה על ידי הצבא הבריטי. במאי שרפו הבריטים את מבני מחנה הריכוז, כדי למנוע התפשטות מחלות. שורדי מחנה הריכוז הועברו, לשם שיקום, אל מבנים סמוכים שבתקופת המשטר הנאצי שימשו את הצבא הגרמני. מבנים אלה הפכו למחנה העקורים ברגן-בלזן.
על ראשיתו של התאטרון במחנה העקורים ברגן-בלזן כתב ניצול השואה נורברט הורוביץ:
לאחר השחרור נפגשים חברים מוכי טיפוס וחלושי גוף; הם בקושי מצליחים להישאר בחיים, ועם זאת הם נמשכים לתאטרון יידיש. כך נפגשים מורה לשירה, מומחה לריקוד, שחקנים חובבים ומוזיקאים חובבים או מקצועיים – וכמו בכישוף נוצר תאטרון היידיש. לצורך מלאכה זו לא היה להם דבר: לא איפור, לא תלבושות, לא צבע לתפאורות, ואף לא מילה אחת מודפסת ביידיש. הזיכרון הוא שהכתיב את הטקסטים שהוצגו על הבמה, וכעבור שש שנים של סבל לא אנושי, צופים שוב יהודים שנמלטו מאחיזת המוות בבמה יהודית ושומעים שוב מילה יהודית, שיר יהודי. תאטרון הקצט מילא (במעשיו) חובה קדושה. (אלה פלורסהיים, תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים, ע' 187)
מקים "תאטרון הקצט" (KZ, קיצור של "מחנה ריכוז" בגרמנית, Konzentrationslager) ובמאי הבית של התאטרון היה זאמי (סמי) פדר, ששרד 12 מחנות ריכוז. חברי להקת התאטרון היו שורדי ברגן -בלזן, ורק לחלקם היה עבר בימתי. ב-26 בספטמבר 1945, כחמישה חודשים וחצי אחרי השחרור, העלתה קבוצת תאטרון הקצט את הצגתה הראשונה. ההצגה כללה קטעי משחק ושירה שעסקו בחיי היהודים בגטאות ובמחנות. ההצגה הועלתה בתנאי מחסור אך זכתה להצלחה. היתה זו הראשונה מבין הצגות רבות של להקת התאטרון קבוצה זו היתה אחת מבין מספר קבוצות תאטרון שפעלו במחנה העקורים ברגן-בלזן.
על אחת ההצגות כתב א' קניג בעיתון "אונדזער שטימע" (קולנו), עיתון שורדי השואה שיצא לאור במחנה העקורים ברגן-בלזן ביידיש:
כל ההצגה היתה ברמה אמנותית ראויה. אם עוד נוסיף לכך (את המחשבה על) אילו חומרי גלם ובאילו קשיים היו צריכים הבמאי והלהקה להיאבק למען הדבר הקטן ביותר, רק אז נבין את גודלה של המתנה שהעניקה הלהקה לאוכלוסייה היהודית בברגן־בלזן. (פלורסהיים, 191)
בגליון השלישי של "אונדזער שטימע" נכתב:
מטרתם של האמנים הצעירים היא ליצור "תאטרון מחנה" יהודי שיעלה יצירות מחנה ולא ייתן לשכוח את עידן המחנות הנורא.
הבמאי זאמי (סמי) פדר תיאר את ההצגה הראשונה:
לא היו לנו ספרים ולא פסנתר ולא תווים... אך הרגשנו צורך לשחק... הצגת הבכורה הייתה חוויה בלתי נשכחת. האולם, על אלף מקומותיו, היה מלא שעות אחדות לפני הפתיחה. משטרת המחנה לא יכלה לעצור את הסתערותם של אנשים שלא השיגו מקומות... לפני הרמת המסך בא מישהו במרוצה והודיע כי רוצים לשוחח עם הבמאי... קבוצת קצינים יהודים מהצבא האדום... הם באו לתיאטרון אך לא הצליחו להשיג מקומות. הסברתי להם ברוסית כי אין מקומות פנויים... הם לא שעו לכל הסברי, אחד מהם החל לדבר ביידיש: "נסענו מאתיים מילין [300 ק"מ] כדי לראות את ההצגה שלכם...". הכנסתי אותם אל מאחורי הקלעים והם חזו בהצגה משם... מעולם לא שיחקתי בפני קהל נלהב ונסער כל כך. הצופים מחאו כף, צחקו ובכו. כאשר בא תור... שיר הגטו [שיר הפרטיזנים] "אל נא תאמר זוהי דרכי האחרונה", קמו אלף האנשים שבאולם על רגליהם ושרו יחד איתנו... הצגתנו הראשונה לאחר השחרור תישאר חרותה בלבי כגדולה שבחוויותיי. (פלורסהיים, 209-208)
קבוצת התאטרון "קצט" העלתה מחזות שהיו מוכרים עוד לפני המלחמה, אם כי לפחות את סופו של אחד המחזות שינה פדר. למחזה "החייט המכושף" מאת שלום עליכם, הוסיף פדר סוף שמח. כתבה העיתונאית מרים גולד בעיתון "אונדזער שטימע":
העיקר שלא להיכנע, ולצחוק. לצחוק על הכול. ואם כבר לצחוק - אז עד הסוף. כי "אם הסוף טוב, הכול טוב", את זה בוודאי הבין החבר פדר. מדוע שלא יקבל החייט האביון את העז שלו בחזרה? מדוע שלא ישמח הבמאי את צופיו, אסירי המחנות לשעבר... שישכחו למשך שעתיים את דאגותיהם, שינוחו עצביהם המרוטים, ואם כבר אמצעי ריפוי - שיהיה זה במלוא המידה. (פלורסהיים, 203)
עד יוני 1947 העלה "תאטרון הקצט" שבע הצגות ועשרה מחזות מוזיקליים, וקיים עשרות הופעות בפני אלפי ניצולי שואה במחנה, וכן בבית החולים המקומי. באמצע 1947 הזמינו ארגונים יהודיים את הלהקה למסע הופעות בצרפת, בלגיה, שוודיה ואנגליה. בסופו של דבר הופיע התאטרון רק בצרפת ובבלגיה, בשל בעיות ביורוקרטיות. לאחר מכן החליט פדר לפרק את הלהקה ולאפשר לאלה מבין אנשיה שישיגו אישור, לעזוב את מחנה העקורים ולהגר מגרמניה. רבים מחברי הלהקה ניצלו הזדמנות זו, אף שפדר עצמו בחר לחזור לברגן-בלזן בטענה שאינו יכול לדאוג לעצמו כל עוד לא באה בעיית העקורים היהודים בגרמניה על פתרונה.
* * *
בתצלום:
שורה קדמית, מימין: דב-בר (בריש) פיינקני, שלמה גוטמן, טניה רזניק, פייגה הופמן, אליעזר וולקוביץ, יוסף שוורץ, ישראל פרידמן.
שורה שניה: מנדל בוטניק, אדז'יה קץ, דורה וידוצ'ינסקי, צילה בנק, סוניה בוצ'קובסקה, זאמי (סמי) פדר, דלי כץ, מלה פרידמן, חיה פרידמן.
שורה שלישית: ישראל פליך, יעקב גרפינקל, בבה וידוצ'ינסקי, ברל פרידלר, פנחס שטייר, יצחק זילברניק.
