באפריל 1936 החל בארץ ישראל המרד הערבי, שכונה "המאורעות". עקב כך עלה החשש שהבריטים יסגרו את שערי הארץ במהרה, כדי לפייס את ערביי ארץ ישראל. בתגובה הוחש תכנון העלייה מגרמניה. ד"ר אהרון ולטר לינדנשטראוס, מנהל מחלקת העלייה במשרד הארץ ישראלי בברלין, ארגן בתוך ימים ספורים את עלייתם של כשבע מאות יהודים גרמנים לארץ ישראל, רובם צעירים חברי תנועות הנוער, ובהם גם שלוש מאות מבוגרים ובעלי משפחות. לינדנשטראוס דאג לחלק להם אשרות הגירה של ממשלת המנדט הבריטי (סרטיפיקטים).
לעולים בקושי היה זמן להיפרד מקרוביהם ולארוז. לחלקם נודע על העזיבה רק ימים מעטים לפני מועד העזיבה.
ב-1 בספטמבר 1936 יצאה מברלין רכבת ועליה כשלוש מאות יהודים גרמנים שביקשו לעלות לארץ ישראל, בהם הקבוצה הגדולה ביותר של עליית הנוער שיצאה עד אז מגרמניה לארץ ישראל. יעדה של הרכבת היה מרסיי שבצרפת, לחוף הים התיכון. בדרכה למרסיי עצרה הרכבת במספר תחנות לאורך המסילה, ובכל תחנה עלו עליה נוסעים נוספים.
הכתב והצלם הרברט זוננפלד ליווה את מסעה של הרכבת. כתבתו פורסמה בעיתון ציוני גרמניה, "יידישה רונדשאו", ב-11 בספטמבר 1936. בין השאר כתב:
עם העזיבה, מצב הרוח מדוכדך. חלק מהנערות בוכות.
בתחנה בדרום גרמניה, זוג הורים מחכים לבתם שנמצאת על הרכבת. היא היתה הרחק מביתה במשך שנה. עיניה הקשישות של האם מחפשות אחריה לאורך הרכבת – אך באורח מוזר, האב מביט מטה. הוא חושש שלא יזהה את בתו. בפעם האחרונה ראה אותה לפני עשר שנים, ואז התעוור כתוצאה מפציעת מלחמה. כעת הוא רואה שוב, הודות לטיפול רפואי, הוא יראה את בתו למשך ארבע דקות, ואז שוב לא יראה אותה למשך זמן רב. זה נשמע כמו קטע מרומן. ובכן, החיים לפעמים כותבים רומנים כאלה.
לאחר זמן מה, חלק מהנוסעים שרים ומנגנים בכלי נגינה. יש תחושה שהכישוף הוסר. כשמגיעים להאלה (Halle), כולם התגברו על הדכדוך. כולם כבר מכירים את כולם, גם אם חלפו רק שעתיים של נסיעה.
הנוסעים התקבצו מכל רחבי גרמניה, והם מנסים לתקשר ביניהם בעברית במגוון מבטאים. לעברית במבטא סכסוני יש צליל מיוחד.
דיונים לוהטים מתקיימים על שאלות הגירה, השאלה הערבית, העתיד, וכאשר האדם צעיר כל הבעיות כמובן ייפתרו. אנשים מתכננים כל פרט בחייהם, החל מהאידאולוגיה של הקיבוץ ועד לשאלת בגדי העבודה המתאימים.
אנשים חדשים מצטרפים בכל תחנה. אנשים כבר מכירים זה את זה מההכשרה. בכל תחנה אותם מראות: העצב והכאב של אלה הנשארים, וההתרגשות של אלה שעוזבים.
כל אחד מהעוזבים הותיר מאחוריו קרובים, חברים וזכרונות ילדות.
כשהזמנים כאן, בגרמניה, יהיו קשים, חברינו כבר יהיו בארץ ישראל.
כתבה לוזי צובל (Zobel):
רבים מהעולים לא ידעו עד ימים ספורים לפני העלייה שהם עוזבים את גרמניה כה מהר. הם עזבו בבהילות קיצונית, במתח רב ובמאמצים רבים. הם מכרו את נכסיהם ונפרדו ממשפחותיהם.
נדרשים אומץ, אנרגיה ונחישות רבים לשם כך.
באחת התחנות בסמוך לגבול בין גרמניה לצרפת, לקראת עזיבת גרמניה, המתינו שליחי הסוכנות וחילקו לכל העולים את הסרטיפיקטים שלהם.
כשהגיעה הרכבת למרסיי כבר היו עליה כשבע מאות מהגרים יהודים. הם עלו על האוניה "פאטריה"."פאטריה" עזבה את מרסיי ב-2 בספטמבר 1936, עברה בנמל טרייסטה שבאיטליה והגיעה לנמל חיפה ב-8 בספטמבר. נוסעיה נרשמו על ידי מחלקת העליה של הסוכנות היהודית לא"י. היו בהם 733 עולים, 26 אזרחי המנדט הבריטי בארץ ישראל, ששבו מביקור בגרמניה, ו-9 נוסעים שהגיעו לארץ עם אשרת תייר. יתכן שאלה האחרונים לא שבו לגרמניה, אלא נשארו בארץ בחשאי, כעולים לא חוקיים.
רוב העולים היו חברי תנועות נוער ציוניות, צעירים בשנות העשרים לחייהם, אך היו בהם גם משפחות שלמות, זוגות, ילדים בני ארבע וחמש, תינוקות בני שנה וקשישים, בהם ציפה אייזנשטט בת ה-71, וולף גולדשטיין בן ה-72 ואשתו עליזה בת ה-69, ריכרד זליגמן בן ה-71 ואויגניה הויזן בת ה-71.
אחד העולים בעליית השבע מאות היה ראלף שטראוס, לימים רפאל ניר. ניר נולד בגרמניה ב-1930. אביו שרת במלחמת העולם הראשונה בתור קצין רפואה. ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה המשפחה לעזוב. האב מכר את מרפאתו והמשפחה חיכתה לתורה לעלות, עד שנודע לה על עליית השבע מאות, אליה הצטרפה. בישראל היה רפאל ניר חוקר לשון חשוב, ופרופסור במחלקה לתקשורת ועיתונאות ובבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמוסדות אקדמיים נוספים.
***
ד"ר אהרון ולטר לינדנשטראוס, שארגן את יציאת השבע מאות, היגר בעצמו לארץ ישראל ב-1939. כעבור 22 שנה העיד במשפט אייכמן על פעילותו למען הגירה יהודית מגרמניה ואוסטריה. בנו הוא השופט ומבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.
האוניה "פאטריה" המשיכה להפליג בקו מרסיי-חיפה. בנובמבר 1940, כארבע שנים לאחר שהביאה את שבע מאות העולים, ובעודה עוגנת בנמל חיפה, העלו עליה הבריטים מעפילים שנתפסו כדי לגרש אותם למחנות מעצר במאוריציוס. בנסיון למנוע את הגירוש, הניחה ההגנה מטען נפץ בתחתית האוניה. הפיצוץ יצר נזק רב מהצפוי, וה"פאטריה" טבעה. כ-250 מבין 1,900 המעפילים נספו.
יד ושם, ארכיון התצלומים, 5409/995
