את הפלמנקו האחרון רקדה קתרינה (פרנק) ון דן ברג בין חומותיו של גטו טרזין, בצפון מערבה של צ'כוסלובקיה, באביב 1943. ההולנדית בעלת הגוף החטוב, הפנים הנאות והצעד הקליל לכדה את עיניה של האמנית הצ'כית שרלוט בורשובה עת טיילה קתרינה עם בנה הפעוט קלירנס ברחוב הראשי של טרזין. היה זה זמן קצר לאחר שהגיעה לגטו מווסטרבורק שבצפון מזרח הולנד – תחנת המעבר לכ-97,000 יהודי הולנד שגורשו למזרח אירופה בשנים 1944-1942.
קתרינה נכנסה בשערי וסטרבורק לבושה במדי אחות, אישה נשואה טרייה, בלוויית בעלה ז'אק פרנק, כשהיא נושאת ברחמה את בנה בכורה. בימיה האחרונים ברוטרדם, עיר מגוריה, הייתה אחות בבית החולים היהודי וגם כאן נתקבלה לעבודה בבית החולים, שהיו בו 1,800 מיטות.
את קלירנס ילדה ב-3 במאי 1943. אביו הספיק לראותו פעם אחת לפני שהופרד מבנו ומאשתו ונשלח באחד מתשעה עשר המשלוחים של 35,000 יהודי הולנד ששולחו לסוביבור שבפולין, מחנה ההשמדה הידוע לשמצה שבו שעות ספורות לאחר שירדו מן הרכבות, נשלחו האסירים לתאי הגזים. עד תום המלחמה שרדו תשעה עשר איש בלבד מיוצאי הולנד שהגיעו למחנה זה. ז'אק פרנק לא היה ביניהם.
לחיים במחנה וסטרבורק היו שני פנים. מצד אחד, היו משלוחים מזרחה - להשמדה. מצד אחר, כשלא היו משלוחים מזרחה, היו החיים כמו-נורמליים: מפקד המחנה טיפח את הבידור ואורגנו קונצרטים, אופרה וקברט שהשתתפו בהם אמנים אסירי המחנה.
קתרינה, הכלה הטרייה שבעלה נשלח למקום לא ידוע ושזה עתה ילדה את בנה בכורה, נתבקשה להצטרף לצוות הבידור של המחנה. ידידיה מרוטרדם זכרו את חברת ילדותם שלמדה ריקוד מגיל שש עד גיל עשרים והמליצו עליה לפני וילי רוזן ואריך ציגלר, שני מוזיקאים נודעים יוצאי גרמניה. רוזן וציגלר העלו סדרת מערכונים – הומור וזמר – שאלבום ציורי צבע, כתב יד ותצלומים שלה נמצא בארכיון יד ושם - על במת הקברט בווסטרבורק. ההופעות נועדו לבדר את אסירי המחנה, אולם מדי ערב הייתה השורה הראשונה מאוישת באנשי הסגל ובקציני אס-אס רמי דרג.
באחד הערבים ישב בשורה הראשונה אדולף אייכמן וצפה במערכונים. עם תום ההופעה ביקש לפגוש את הרקדנית נאת המראה קתרינה פרנק. כששמע את סיפורה הבטיח לה כי תישלח למחנה טרזין ותישאר שם עד סוף המלחמה. את הבטחתו זו קיים. באביב 1943, כשבזרועותיה בנה הפעוט ובידה מעיל פרווה ששלח לה אביה ושבבטנתו היו מוסתרים מטבעות זהב, הגיעה עם אחד המשלוחים לטרזין.
האם הצעירה ובנה שוכנו באחד מאולמות הקסרקטין רחבי הידיים ללא כל פרטיות או עזרים מיוחדים לגדל את הפעוט. נוכחותו של תינוק בגטו הייתה דבר חריג, וכשטיילה אתו קתרינה היו רבים ניגשים ומתבוננים בילד המתוק ויפה התואר. אולם לאמנית בורשובה, שגם היא ניגשה אליה, הייתה בקשה יוצאת דופן. היא סיפרה לה כי היא שוקדת על סדרת רישומים של רקדניות וריקודים מרחבי העולם ותהתה אם תיאות קתרינה לדגמן בשבילה. כשהגיעה לסטודיו נשאלה קתרינה אם היא יודעת את צעדי ריקוד הפלמנקו. כאן בטרזין, בגטו הרחוק מביתה, כשעתידה וגורלה אינם ידועים, רקדה קתרינה פרנק את ריקוד הפלמנקו האחרון. אולם לא הייתה זו הפעם האחרונה שהציירת בורשובה ביקשה מקתרינה לדגמן בשבילה. באחד הימים סיפרה לה כי מפקד המחנה ביקש ממנה לצייר ציור שמן של מאדאם באטרפליי והחליטה כי בשל פניה הנאות קתרינה היא המודל המושלם. הציור פיאר את משרדו של מפקד המחנה. (האמנית בורשובה נמלטה מן הגטו במכוניתו של שגרירי שוודיה שלושה ימים לפני ששחררו הרוסים את הגטו וחזרה להתגורר בפראג. שם המשיכה לצייר דיוקנאות ילדים ואת זיכרונותיה מטרזין.)
באחד מביקוריו הרבים של אדולף אייכמן בגטו טרזין, שהיה אחראי להקמתו, הוא נתקל בציור וסיפר למפקד כי את היהודייה היפה הזו הוא מכיר. קתרינה זומנה למשרד המפקד לפגישתה השנייה עם אייכמן. היא הזכירה לו היכן נפגשו בפעם הראשונה והופתעה שזכר אותה. אייכמן שאל אם יוכל לעזור לה. קתרינה סיפרה על קשייה לגדל את בנה באולמות רחבי הידיים, והוא הבטיח לה מיד כי יסודר לה ולילדה חדר מגורים פרטי.
קתרינה הועברה לחדר קטן בקומה הרביעית של אחד הקסרקטינים והייתה לאם הבית של קבוצת צעירי החלוץ שהגיעה לטרזין עם חמש מאות יהודי דנמרק שנתפסו בקופנהגן באוקטובר 1943. האסירים יוצאי דנמרק קיבלו יחס מיוחד מממשלתם, והיא תמכה בהם באמצעות משלוח חבילות מזון מטעם משרד החוץ של דנמרק. את החבילות האלה חלקו עם קתרינה ובנה הקטן ובעזרתן הצליחה לשרוד עמו בגטו על אף התנאים הקשים.
בתום המלחמה נתברר כי מכל יהודי הולנד שרדו רק כחמישה אחוזים ורובם הושמדו באושוויץ ובסוביבור. את צעדיה הראשונים לבד על אדמת הולנד, מטופלת בבנה בן השנתיים, זוכרת קתרינה כרגעים הקשים ביותר. היא אך החלימה ממחלת הטיפוס שלקתה בה בשבועות האחרונים לשהותה במחנה ובעזרת חיילים אמריקנים, ששימשה להם כמתורגמנית, הוטסה חזרה למולדתה. יחס השלטונות לפליטים החוזרים היה קשה. מנהל המכבסה לשעבר בטרזין שהבטיח לעזור לה אם יישרדו מן התופת שכר אותה לעבודה בחנות כול-בו. ב-1952 היא נישאה בשנית, וכוון דן ברג גידלה את בנה קלירנס. הוא עצמו עתה אב וסב לבנות ולנכדות. את כולם, מספרת קתרינה בגאווה, היא מפנקת בכל אותם דברים שלא יכלה לתת לקלירנס בילדותו. לרקוד לא חזרה יותר, והפלמנקו בטרזין היה אכן הפלמנקו האחרון של הרקדנית שהצהירה לפני כותבת שורות אלו כי ניצלה מגורל אכזר בזכות רגליה החטובות.
את ציור דמותה כרקדנית פלמנקו ואת דיוקן קלירנס בן תשעה חודשים תרמה למוזאון לאמנות ביד ושם בביקורה הראשון והיחיד בארץ. "כאן המקום הנכון שיישמרו", כדבריה. באוסף המוזאון נוספו ציורים אלו ליצירות של האמנית בורשובה, ביניהן ציורי רקדניות בלבוש אתני מגוון. את סיפורם המלא של ציורים אלו למדנו רק עתה, כשסיפרה לנו קתרינה את הסיפור שמאחוריהם. בביקורה סיפרה ון דן ברג את סיפור קורותיה המלא בפעם הראשונה בחייה. עתה, כשהיא בת יותר משמונים, היא חשה כי סגרה מעגל. סיפורו של הפלמנקו האחרון הוא עתה נחלת הרבים, והוא מציג היבט אישי ייחודי על ריקוד ועל אמנות בינות החומות בתקופת השואה.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #14 יולי 1999
![שרלוטה בורשובה (1983-1904). דיוקן קלירנס אדוורד מקסין ון דן ברג (בנם של קתרינה ון דן ברג ושל ז'אק פרנק ז"ל)](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/styles/main_image/public/4511.jpg?itok=LCvfU6VS "שרלוטה בורשובה (1983-1904). דיוקן קלירנס אדוורד מקסין ון דן ברג (בנם של קתרינה ון דן ברג ושל ז'אק פרנק ז"ל)")
![שרלוטה בורשובה (1983-1904). דיוקן קלירנס אדוורד מקסין ון דן ברג (בנם של קתרינה ון דן ברג ושל ז'אק פרנק ז"ל)](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/4511.jpg "שרלוטה בורשובה (1983-1904). דיוקן קלירנס אדוורד מקסין ון דן ברג (בנם של קתרינה ון דן ברג ושל ז'אק פרנק ז"ל)")
