אסתר לוריא

למדה אמנות בבלגיה. ב-1934 עלתה ארצה והייתה ציירת פעילה. בשנת 1938 זכתה בפרס דיזנגוף לציור. ב-1939 נסעה להשתלמות בבלגיה. בקיץ של אותה שנה נסעה לבקר קרובים בלטוויה ובליטא. בעקבות הכיבוש הגרמני ביוני 1941, עת ביקרה את אחותה בקובנה, גורשה לגטו. שם ציירה תחילה נופים ודיוקנאות בפקודת הגרמנים. בעקבות פנייתו של האלטסטנרט תיעדה את מראות הגטו. במטרה זו חברה לאמנים יוסף שלזינגר, יעקב ליפשיץ ובן-ציון שמידט. פעילותם החלה בסתיו 1942 ונמשכה עד לחיסול הגטו בקיץ 1944.

ביולי 1944 שולחה מגטו קובנה למחנה הריכוז שטוּטהוֹף שבגרמניה, ומשם שולחה למחנה לייביץ', שם עבדה כרשמת מספרים על רצועות בד. אחרי השחרור הגיעה לאיטליה ומשם שבה ארצה ביולי 1945. נישאה ונולדו לה שני ילדים.

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה צוירו בהוראת האלטסטנרט, כתיעוד לנושאי התפקידים בגטו קובנה. במאמץ האלטסטנרט להציל את היצירות, הן הוטמנו בכדים באוקטובר 1943, וכך שרדו רבות מהן. לאחר המלחמה נמצאו היצירות ונתרמו ליד ושם על-ידי אברהם תורי, שהיה מזכיר האלטסטנרט. במחנה שטוטהוף עלה בידי האמנית להשיג פיסות נייר ועיפרון מאחת הכתבניות. כמו כן, רופאה יהודייה אספה למענה נייר עטיפה של צמר גפן, ששימש אותה לרישומיה. את דיוקנאות האסירות רשמה בהסתר.

באוסף יד ושם נמצאים 35 דיוקנאות מאת האמנית.