אמנים רבים אשר פעלו בתקופת השואה ראו בציור אמצעי מחאה כנגד הדיכוי הנאצי. אחדים תיעדו את הלחימה בנשק, ולעיתים אף אחזו בו, אך מרביתם השתמשו באמנות כדי להעיד על האירועים הקשים שחוו באופן יומיומי. תערוכה זו מציגה מגוון ביטויים להתנגדות יהודית מאוסף האמנות של יד ושם, לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה העומד בסימן 80 שנה למרד גטו ורשה ולהתנגדות בתקופת השואה.
לרוב יצרו האמנים באופן מחתרתי, תוך סיכון חיים, החל מפעולת היצירה עצמה וכלה בשמירה והסתרה של הציורים. בעבודותיהם תיארו את המקומות שבהם נאסרו הם וקרוביהם, את עבודות הכפייה שהוטלו עליהם, את התנאים הבלתי אנושיים, לצד האכזריות והיחס המשפיל מרגע מאסרם עד לשילוחם אל מחנות ההשמדה.
תיעוד זה היה דרכם למחות ולהתנגד למשטר הנאצי ולעוזריו, כפי שהעיד האמן לאו האס כי בחירתו בציור הייתה בראש ובראשונה "ליצור כתבי אישום". לצד זה, הונצחו גם רגעים מתוך חיי הרוח והאמונה שהתקיימו בגטאות ובמחנות המעידים על מאבקם של היהודים לשמור על צלמם, זהותם ותרבותם. בטרזין, בהשפעת המסורת הסאטירית הצ'כית והנשכנות של האקספרסיוניזם הגרמני, האירוניה הייתה לכלי נשק לחשיפת השקר הציני של המקום ששימש "גטו לדוגמה" לצורכי תעמולה, אף כי בפועל היה מחנה מעבר למחנות ההשמדה.
מבין כל היצירות שצוירו בתקופת השואה והגיעו עד אלינו, סוגת הדיוקן היא הנפוצה ביותר. פסיפס הדיוקנאות שבתערוכה מציג גברים, נשים וטף, בהם מתנגדי משטר, נשות ואנשי רוח, חלקם מזוהים וחלקם אנונימיים. דיוקנאות אלה מגטאות ומחנות מעצר שונים, ממחישים את מאבקם העיקש של האמנים נגד הדה־הומניזציה, מחיקת הזהות, הרצח והכיליון. לשם כך הם השתמשו באמצעים הדלים שעמדו לרשותם והנציחו בעיפרון, פחם או דיו את תווי פניהם של חבריהם. את המשמעות שבציורי דיוקן אלה, היטיב לבטא מאיר לבינשטיין, שהוא וחבריו ליחידת העבודה צוירו בלילות לאחר יום עבודה מפרך בגטו ריגה, על ידי האמן ארתור ריטוב:
"...[ארתור ריטוב] כאילו נשלח אלינו כדי לנסוך בכל אחד מאיתנו טיפת אומץ רוח, להחדיר בנו את התחושה שאנו עוד חיים, וכל עוד חיים אין לאבד את התקווה שהעם היהודי חי ויחיה."
