הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
האידאולוגיה הנאצית לא זו בלבד שהאשימה את העם היהודי בכל בעיות העולם, היא גם ייעדה את כל היהודים להשמדה, ואפילו את כל הילדים היהודים, עד האחרון שבהם. זהו הביטוי הקיצוני ביותר של רצח עם. כאשר החל התכנון של תצוגת הקבע החדשה בביתן היהודי באושוויץ-בירקנאו, פנה יד ושם לאמנית הבין-לאומית מיכל רובנר בבקשה שתיצור מיצג לחלל המוקדש למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו בשואה
רובנר החליטה שלא לבנות אנדרטה או מיצב זיכרון ולא להתמודד במישרין עם היבטיו של הרצח:
"באושוויץ-בירקנאו אנחנו כבר נמצאים בתוך 'הטריטוריה של הרצח'. לכן רציתי ליצור חדר שיבטא את הילדים עצמם".
במשך שנה ויותר חקרה רובנר את הציורים ואת הרישומים שיצרו ילדים בתקופת השואה. לשם כך קיבץ יד ושם בעבורה אוסף מיוחד מתוך הארכיונים שלו ומתוך אוספים אחרים ברחבי העולם, בראש ובראשונה אוסף האמנויות החזותויות במוזאון היהודי בפראג.
"יום אחד", מספרת רובנר, "כשעיינתי ביומנים וברישומים שיצרו ילדים מתקופת השואה, התבוננתי גם בכמה ציורים ממוסגרים – רפרודוקציות מאחורי זכוכית – ולפתע פתאום הבנתי כמה עצמה יכולה להיות טמונה בפרט אחד קטן בשולי התמונה. החלטתי להישאר נאמנה לפרטי הציורים ולגודלם המקורי. אין אמן שבכוחו ליצור עבודה טובה יותר בנושא הילדים בתקופת השואה מאשר הציורים שציירו הילדים עצמם ".
"המשפחות, הבתים, החברים, החפצים, הנופים והחירות נגזלו מהילדים. רוב הילדים לא השאירו אחריהם דבר. רק מעטים הצליחו לתעד את הדבר החיוני האחרון שאיש לא היה יכול לגזול מהם: נקודת המבט שלהם. זה מה שבא לידי ביטוי בציוריהם. במצב שבו לא הייתה להם כל בחירה, כשלפניהם מונח דף נייר, הייתה להם למרות זאת החירות המסוימת לבטא את עצמם ולצייר את המציאות לפי הבנתם".
"אפשר להרגיש את תחושת הדחיפות ברבים מהציורים. משתקפים בציוריהם החיים שהם נאלצו להשאיר מאחור והמציאות החדשה שנקלעו אליה בעל כורחם. הציורים האלה הם המורשת שלהם, הירושה שהשאירו לנו".
כדי להתמצא בכמות העצומה של הציורים ולהכיר את מרכיביהם השונים, חילקה אותם רובנר לפי נושאים. לאחר מכן צירפה חלקים שונים ופרטים קטנים מהציורים זה לזה ויצרה קומפוזיציה, בלי לספר סיפור בצורה ישירה.
נאמנה להחלטתה שלא לשנות את הציורים או ליצור להם גרסה משלה, החליטה רובנר להעתיק את החלקים ואת הפרטים שבחרה מהציורים בעיפרון, בדיוק כפי שהם, אל קירותיו של החלל המוקדש לילדים. "ילדים נוהגים לצייר על כל דבר שנמצא בהישג ידם –אפילו על קירות", היא מסבירה. בעיפרון ובנייר העתקה בלבד, אחד לאחד, פרט אחרי פרט, העתיקה רובנר כל קו בגודלו המקורי. הציורים העוטפים את החלל מרתקים ורבי עצמה. הצירוף של כולם יחד מעניק ביטוי לשואת הילדים.
ברקע התצוגה מהדהדות הקלטות מקוריות של קולותיהם של ילדים יהודים מתקופת המלחמה ומיד אחריה – שרים, מדברים ומשחקים. הקולות נשמעים ונאלמים. טקסט שכתב במיוחד עבור התערוכה הסופר דויד גרוסמן משלים את המאמץ המיוחד הזה שמוקדש לייצוג עולמם של הילדים היהודים שהוכחד.
"המבקר נכנס לחדר ריק שדבר אינו מוצג בו מלבד עקבות חייהם וקולותיהם של הילדים", רובנר מסכמת.
העדינות והשבריריות של הציורים מתבלטות על רקע המציאות האכזרית של המחנה הנשקפת מבעד לחלונות הגלויים. הציורים והקולות – עקבות חיים אלו – הם מעין נשמות מרחפות. הם עדות חזקה הבוקעת מקווי העיפרון האפורים.
