פרופ' חנן דה לנגה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל באקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, מנהל עם האדריכלית טל דה לנגה את סטודיו דה לנגה אשר מעורב במגוון רחב של פרויקטים במגזר הציבורי והפרטי. יד ושם בחר בסטודיו דה לנגה לתכנן ולעצב תערוכה חדשה בבלוק 27 במוזאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו. בריאיון מיוחד לקראת פתיחת התערוכה החדשה תיאר פרופ' דה לנגה את התהליך המורכב שבו הם תכננו ועיצבו את התערוכה עם צוות הסטודיו ועם מרכזת הפרויקט שירלי מרקו, וכיצד הגה את הרעיונות ל"ספר השמות" הייחודי שיצר במיוחד עבור התערוכה.
כיצד גיבשתם את תפיסת העיצוב של התערוכה?
לאחר שלמדנו את ההצעות השונות שהוגשו עבור התערוכה החדשה, המסקנה שלנו הייתה שלתערוכה בתוך תחומי בלוק 27 במוזאון הפולני הממלכתי צריכים להיות שני מאפיינים עיקריים: פשטות ופנייה לחושים. הדבר נובע מן הקושי המהותי – של בני אדם בכלל ושל יהודים בפרט – להסביר את מה שהתרחש באותן שנים נוראיות. על כך אמר ניצול השואה הסופר ז'ורז' פרק: "איני יודע אם אין לי מה לומר, אני יודע שאיני אומר דבר; איני יודע אם מה שיכולתי לומר לא נאמר מפני שאיננו ניתן לאמירה... אני יודע כי מה שאני אומר הוא ריק, סתמי ומעיד אחת ולתמיד על כליה שאין ממנה חזרה". האתגר שניצבנו בפניו היה ליצור תערוכה שתבטא את האירוע היסטורי המזעזע באופן לא יומרני, ברור ומדויק עבור קהל המבקרים, רובם צעירים אירופים שאינם יהודים.
תהליך התכנון והעיצוב היה כרוך במאות שעות של דיונים והתבוננות, במשך שלוש שנים. התייעצנו עם אוצרי התערוכה ועם מומחים בתחומי האדריכלות, האמנות, התקשורת, הטיפוגרפיה והקולנוע. מהנדסים מומחים סייעו לנו בחידוש הבלוק ובשימורו. כמו כן עבדנו עם טכנאי קול וסאונד, מומחים אקוסטיים ועוד.
החללים בתערוכה בעלי קווים נקיים ומינימליסטיים המציגים את העובדות ההיסטוריות בצורה ברורה וישירה. כל חלל בתערוכה מציג נושא אחד בלבד ובאופן שונה זה מזה, אך כולם יחד יוצרים חוויה כוללת דרך שימוש בחושים ועובדות בהירות. התוצאה היא ביקור שאינו חינוכי גרדא אלא גם חווייתי. המטרה שלנו הייתה שהמבקרים יספגו ויבינו לעומק בפרק זמן קצר למדי ואף ייצאו עם מחשבות מחודשות על המשמעות של זיכרון השואה והאירוע ההיסטורי בחיים היום.
כיצד השתמשתם במבנה המקורי?
בלוק 27 במוזאון אושוויץ-בירקנאו בנוי מלבנים אדומות ומשתרע על פני שטח של כ-1,000 מטרים רבועים בשתי קומות. זהו אחד מעשרות מבנים דומים בשטח המחנה שהמוזאון הקדיש להנצחת גורלן של קבוצות לאומיות ואתניות במחנה הריכוז וההשמדה בתקופת המלחמה. בעיצוב התערוכה היהודית היה חשוב לנו לשמר ככל האפשר את החללים המקוריים בתוך הבלוק ולהשאיר את החלונות גלויים על מנת להדגיש את ההקשר של התערוכה – הסביבה המקורית שבה התרחש חלק מהותי מהשואה. מסלול הביקור בתערוכה מסתיים ביציאה האחורית של הבלוק הפונה אל גדרות התיל המקיפות את המחנה, שלא כמו בבלוקים האחרים שנכנסים אליהם מהשדרה המרכזית ושאליה גם יוצאים.
מהו "ספר השמות" המוצג בתערוכה החדשה? כיצד תכננת את העיצוב הייחודי שלו?
אחת המשימות החשובות של יד ושם היא לאסוף את שמותיהם של כל אחד ואחת מקרבנות השואה. פרויקט חיוני זה נמשך כבר שישה עשורים, ועד כה תועדו בו 4.2 מיליון שמות. זהו הישג ראוי לציון ללא ספק, אך קשה להסביר ולהמחיש את הנתון הזה.
המטרה הייתה ליצור מצבת קבע נצחית לילדים, לנשים ולגברים היהודים שנרצחו בשואה אשר תמחיש את המספר הבלתי נתפס של הקרבנות. אני מאמין ש"ספר השמות" בתערוכה עושה זאת. כל השמות, תאריכי הלידה, מקומות הלידה ומקומות המוות מודפסים על פני דפים שגובהם מטר ומוארים בפס עדין של אור הבוקע מבין הדפים. אפשר לחפש שם של קרבן, להצביע עליו ואף לגעת בשם ולחוש אותו. וכך נוצרת הנצחה אישית. ההנצחה הקולקטיבית מובעת בעזרת ממדיו המונומנטליים של הספר: 58 כרכים, בכל כרך 140 דפים, בכל דף כ-500 שמות. גובהו של הספר שני מטרים והיקפו 14 מטרים. כל אלה מנציחים את האבדן הקולקטיבי חסר התקדים, מנת חלקם של העם היהודי ושל האנושות כולה. הדפים הריקים בכרך האחרון של הספר נועדו להמשך התיעוד של השמות שיד ושם עתיד לאתר ולהוסיף.
כל השמות שמופיעים ב"ספר השמות" נלקחו מדפי העד שנמצאים בהיכל השמות שביד ושם, כמו גם מרשימות שונות מתקופת השואה. דפי עד הינם טפסים מיוחדים שעוצבו ביד ושם במטרה לשחזר את זהותם האישית וסיפורי חייהם של שישה מיליון היהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. מאז הקמתו, יד ושם פועל ללא לאות כדי לאסוף את דפי העד המכילים שמות, פרטים ביוגרפיים, וכשניתן גם תצלומים של כל קורבן וקורבן. את דפי העד, המשמשים "מצבות סמליות" לזכרם של היהודים שנרצחו בשואה ולא זכו לקבר ישראל, ממלאים ניצולי שואה, בני משפחה, חברים ומכרים. כל השמות ניתנים לחיפוש במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה.
לקריאה נוספת על דפי עד והיכל השמות.
