יומנו של שוטר יהודי בגטו – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

קריין: "סילבסטר 1942 אנחנו עומדים בפתחה של השנה המקוללת ביותר בהיסטוריה העולמית, שנה שמחקה במחי יד את כל הישגי התרבות האנושית, שנה שנתנה הכשר לאינסטינקטים הפראיים ביותר של הסדיזם האנושי". 

עירית: בשלב הזה צאלק כנראה עוד סירב להאמין, עוד חשב שאיכשהו זה יעבור, שהם יצליחו להסתדר. אולי המחשבה על הפרידה מאישתו לא באמת אפשרה לו לעשות את הצעד הזה. כשמתחילה האקציה כשכבר אי אפשר היה לדחוק את זה יותר- זה כבר היה מאוחר מדיי. צאלק כן דיבר עם מכר פולני על האפשרות למסור את ביתו שהייתה בלונדינית ותכולת עיניים למשפחתו בלובלין. אולם הוא מעיד על עצמו שהיה שאנן וחשב שהעניין סגור, בעוד אישתו של אותו פולני סירבה מתוך פחד. הוא לא עידכן את צאלק שהתוכנית מבוטלת.. ואז.. הגיעה האקציה באוטבוצק. 

קריין: 19 לאוגוסט 1942. הגיע יום ההשמדה. [...] לגרמנים לא היתה בכלל עבודה. הם פנו אל תחנת המשטרה היהודית, שם ציוו על ההמון המצטופף להסתדר בשורות, הודיעו שכולם הולכים למגרש לשם מיון ואז ישוחררו משפחות השוטרים. השוטרים מתרוצצים כמטורפים, איש לא יודע מה לעשות. כל אחד חרד למשפחתו, לעצמו, וכולם רצים ללא מטרה ושורקים במשרוקיות. [...]"

עירית: צאלק מתאר שהשוטרים הגרמנים והאוקראינים ירו ללא הבחנה באנשים.. גם באלה שהיו בטוחים בתעודותיהם... אף אחד לא היה בטוח למרות כשמעט כל אחד חשב שהוא בטוח.. הרי יש תעודות...

קריין: " רצתי הביתה. אשתי איבדה את העשתונות. [...] היא רוצה להתחבא במרתף. משתלטים עלי פחד ואימה. הילדה עלולה לפרוץ בבכי, וכשימצאו אותה לא יעזור לה שהיא אשתו של שוטר. יהרגו אותה ואת הילדה ואת כל האחרים שעוד התחבאו שם. מה לעשות? או א-לוהים! [...] "אנקה," אני צועק, "קרוננברג הורה להתייצב במגרש, לך לא נשקפת שום סכנה, תשוחררי". [...] אנקה יוצאת מהמרתף [...] אני לוקח את הילדה על הידיים ומוליך את אשתי. לא די שאבדתי אותה, גם נשארתי עם התודעה שהייתי התליין שהובילה למוות [...]

עירית: ככל שמתקדמת האקציה הולכת ומתבהרת הרמייה. גם השוטרים מיועדים לגירוש. איש אינו מוגן. כבר 8,000 מתוך 12 אלף יהודי אוטבוצק נמצאים במגרש. 

קריין: " אישתי נועצת בי מבט אילם, לא אומרת כמעט שום דבר... אך המבט הזה.. השמש קופחת על ראשינו. הבת שלי עוד לא אכלה היום שום דבר [...] בתי בתי, היום מלאו לך בדיוק שנתיים, בדיוק היום [...]  "את מביטה בי, יקירתי, מבעד גדר התיל במבטך הרציני. כבר אינך בוכה ולא מתפנקת. התבגרת תוך שעה אחת, נפלה עלייך זקנה, אולי משום שאת כבר יודעת את גורלך בזכות אינסטינקט נעלם. את מושיטה אלי את זרועותייך, אך הרי אין לי זכות להרימך על הידיים. אז מה? הפחד המשתק הזה, אימת העבדים." 

עירית: אנקה מבקשת מצאלק שישיג לה ולביתם רעל. גם אחותו רחל מבקשת זאת ממנו. הוא מטלפן לבית המרקחת אך לא יכול לצאת מהמגרש. הוא קורא לפולני רכוב על אופניים שהוא רואה מעבר לגדר, מבקש ממנו שיביא לו את הגלולות. הפולני נוסע אך חוזר בידיים ריקות. צריך מרשם... המציאות פורצת לתוך הכאוס המוחלט. האנשים ממתינים במגרש להישלח למותם אבל כדי לסיים את חייהם מיוזמתם בכל זאת צריך מרשם...  צאלק מאתר במגרש רופא יהודי שנותן לו את המרשם. הפולני חוזר עם הכדורים. אחותו ממסה את הטבליות במים ושותה מיד בלגימה אחת. 

קריין: " אשתי מכינה משקה לעצמה. היא עומדת לשתות מבלי להיפרד ממני. ברגע האחרון הופכת אחותה את הכוס והכל נשפך לארץ." 

עירית: צאלק מתאר כי הם שולפים את נשותיהם וילדיהם מתוך ההמון. משפחות נקרעות, שוטרים רווקים מוציאים נשים, לפעמים את אחיותיהם כדי לנסות להצילן. אנקה מבקשת מצאלק שיקח גם את בת אחותה שירשום גם אותה כשלהם.. צאלק מסרב. 

פרופ' גולדברג: הוא כ״כ שיפוטי כלפי עצמו. אז אתה לא שיפוטי כי הוא כ״כ עושה את העבודה של השיפוטיות. כ״כ אוכל את עצמו, אתה כבר לא צריך לעשות את זה. אתה רק אמפטי כלפי ההכרעות, בדיעבד, אנחנו יכולים להיות רק אמפטיים ליכולת שלו בתוך הזמן לעשות את השיפוט ולא לעמוד ברמה המוסרית שהוא דורש מעצמו ואחרים.... ברגעים באמת אל מול המוות, הוא מתאר את החידלון הזה ואת הקפיאה, כי יש לנו פייט אור פלייט אור פריז, אז הוא מתאר את הפריז הזה, שאנשים באמת קהלים שלמים, והוא מתאר, הוא מתאר את זה אח״כ שמוציאים, הוא מתאר את זה תיאור נוראי שמוציאים אנשים להורג, נגמרים הכדורים ועד שמביאים עוד כדורים, אנשים מחכים למותם והוא אומר – למה אתם לא עושים כלום, מה אתם מחכים שיביאו עוד כדורים. ובאמת זה תיאור שכמו שאת אומרת, את אימת המוות הזאתי המשתקת, חוסר האונים המוחלט, הפירוק של כל יכולת ליזום או לפעול. בעולם הזה ברגעים של כזו אימה וטראומה ראדיקליים שאנחנו לא יכולים אפילו להעלות על דעתנו. 

עירית: צאלק ממשיך ומפליג במחשבותיו עם אשתו וביתו, מנסה לתאר לעצמו ולנו את הנסיעה.. האם הן עוד חיות? האם יש להן אוויר לנשימה.. הוא מתאר ממקום מחבואו בדיוק מחריד את תחושת הצמא, שאנו יודעים מעדויות בנות הזמן או מאוחרות יותר שהוא היה אחד מן הקשיים הגדולים ביותר. התחינה למים.. דבר נוסף שהוא מתאר הוא את טרבלינקה. את הדרך, את ההגעה. את האוויר הצח אליו כמהו היהודים שלא איפשר להם לחשוב על שום דבר אחר. את מערכת ההטעיה שהייתה קריטית לפעילותו היעילה של המחנה, את ההנחיות שקיבלו האנשים שהורדו מהקרון עם ההגעה שאיפשרו זאת: 

קריין:  " המון נשים ערומות נע מכיוון מבנה ענק בו הן אמורות להתרחץ, בדרך כלל ילדים על זרועותיהן. [...] אנקה, אנקה, הרימי את עינייך היפות להביט עוד פעם אחת בשמים, בשקיעת השמש, ושלחי לי את ברכתך האחרונה. ברכה או קללה. השמש תאמץ את מבטך ותמסור לי אותו בנאמנות כל יום. כבר כל הנשים בפנים. הדלתות נסגרות. נשמעת צעקה אחת גדולה. הכל נגמר". 

קריין: "אני מוביל אותה בליית ברירה בקללי בתוכי את חוסר זהירותי, אך מה אני יכול לעשות? אני מוביל אותה והדרך מתארכת לי עד אין קץ, בכל רגע היא נעצרת ומבטיחה לי 1000 זלוטי ולו רק אשחררנה. מבקשת, מתחננת, ולבסוף מקללת אותי. אני מתנצל בפניה שברצון הייתי משחרר אותה גם בלא בצע כסף, אך אנו הרי מוקפים בשוטרים פולנים ומרחוק צופים בנו הז'נדרמים, ומדוע זה לא ברחה היא בלילה? האישה נתקפת היסטריה ומתחילה להשתולל , לקלל אותי בקול רם ולהאשימני שאני אהיה האחראי למותה. אילו יכולתי הייתי בורח בעצמי מפני קללותיה..." בשלב הזה שוטר פולני מגיע ומאיים עליה ברובה שהיא תירגע ולוקח אותה בעצמו לכיכר. 

עירית: צאלק מציין כי האישה מבקשת לעצור ולהטיל את מימיה. היא עושה זאת ברחוב. אז היא נלקחת לכיכר. 

קריין: "ברגע האחרון התנגדותה נשברת והיא נשכבת בכוחות עצמה על הבטן על גבי תלולית העפר. מזלי היה שלא הכרתי אותה בשמה, אך מה התועלת בכך, כשעד היום מצלצלים באזני גידופיה אותי. האם הגיע לי או לא? מצפוני אומר לי שכן!." 

עירית: אפשר לראות כאן את התחושות האמביוולנטיות של צאלק הן כלפי האישה והן כלפי עצמו. באותה הפיסקה הוא מציג אותה פעם אחרי פעם כאישה חזקה אקטיבית המנסה להיאבק על חייה עד הרגע האחרון ומן הצד השני לא מוותר גם על התיאור שלה מטילה מימיה ברחוב ועל העובדה שבסופו של דבר היא נכנעת ונשכבת בעצמה על התלולית ולא נאבקת עד הסוף. ובאותה הנשימה הוא מצדיק את מעשיו מחד כיון שאיזו ברירה הייתה לו? הוא היה מוקף שוטרים פולנים וז'נדרמים והיה חייב להוליך אותה, מצד שני מצדיק את הקללות שלה כלפיו ומתאר את עצמו כמי שביצע מעשה לא מוסרי ומצפונו אינו מניח לו. 

פרופ' גולדברג: הוא לא מוצא הנחות, הוא לא עושה הנחות לאף אחד. לא לעצמו, לא למסורת היהודית, לא ליהודים עצמם שמגלים את חוסר האונים. הרי מהי הטראומה. הטראומה לב ליבה היא תחושת חוסר אונים. הוא כל הזמן מדבר על החוסר אונים שלו, על החוסר אונים של היהודים שמביא אותם לשפלות שאין כדוגמתה. הוא מראה, הוא מציג סצנות שכמעט אף טקסט לא הציג כ״כ שפלות בקרב היהודים. לא רק השפלות הפולנית או הסדיזם הגרמני כמו שהוא אומר. שמישהו רץ, הולך למות ומישהו מזנב אחריו ואומר לו – טוב טוב תן לי את המעיל שלך, אין לו כבוד אפילו לרגע הזה של הליכה למוות. או יהודים שבאמת מחכים למותם ולא, הוא אומר תתקוממו, אתם, תראו כמה שומרים עליכם, אבל גם הוא לא עושה כלום .... 

קריין: "אם יברר שיומני זה דל מדיי בעוצמתו, חיוור מדיי לעומת הטרגדיה הנוראית של האומה היהודית, כי אז עלי לעבור את המלחמה, מישהו חייב להישאר בחיים כדי לשאת תפילה לעילוי נשמתה של אנקה. כרגע איני מוותר על המאבק. בימים אלה אני נוסע אל המגיסטר. אני רוצה להפקיד בידיו את היומן הזה כעיזבון אחרון שלי.. ואם לא אצליח בכך, ואם אתפס בדרך ואומת, אם המגיסטר יסרב להגיש לי את עזרתו... אם אובד בקרוב- שאיש לא יזיל ולו דמעה אחת על קברי הבלתי נראה. אפילו זה לא מגיע לי. ורק דבר אחד אני מבקש: מלאו, אנשים, בנאמנות את צוואתי לנקום ולזכור, ולו רק לפעמים, את הדמות הזוהרת של אשתי אנקה ואת המראה המלאכי של ביתי אטושיה... ואני? אני חייב עתה ללכת לדרכי, דרך היסורים, דרך ללא תהילה, והמילים הבאות על שפתיי: "זאל זאיין אז מאיין שיפ ועט קאיין ברעג ניט דערגעיין"- 

עירית: "לא חשוב שספינתי תגיע אל החוף, חשוב שאני אשאף להגיע אל מטרתי. סוף".