בנובמבר 1940 הכניסו הכובשים הגרמנים של ורשה קרוב ל 400 אלף יהודים, שהיוו למעלה משליש מאוכלוסיית העיר, לתוך שטח של פחות מ 2.5 אחוזים משטח העיר, ולאחר מכן הקיפו אותו בחומה. בגטו הסגור התכנסה קבוצה של יהודים כדי לתעד את המתרחש. הם כתבו על מחלות, רעב ועינויים פיזיים ופסיכולוגיים כאחד, אבל גם על עצמם, על משפחותיהם ועל רגעים מעטים של נורמליות בתוך כל הזוועה. הקבוצה הזו ייסדה את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", והוא מהווה את מקור התיעוד העיקרי שלנו אודות גטו ורשה עד היום.
אורח בפרק: סמואל ד. קאסוב, פרופסור להיסטוריה בטריניטי קולג', הרטפורד, קונטיקט.
עמנואל רינגלבלום והארכיון הסודי של גטו ורשה - תמלול הפרק:
הערה קצרה לפני שמתחילים: הפרק Emanuel Ringelbum and The Warsaw Ghetto secret Archive
עלה בפודקאסט של יד ושם באנגלית 'On the Holocaust'. את הפרק ליוו דבריו של ד"ר סמואל קאסוב, פרופסור להיסטוריה בטריניטי קולג', דבריו יובאו בפרק בקריינות עברית ע"י רן לוי.
שלום וברוכים הבאים ל 'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם: הרשות הממלכתית להנצחת זיכרון השואה, אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה.
עירית: בשנת 1946, מן העיר הגדולה והמרכזית שורשה פעם היתה, נותר רק שבריר קטן. העיר שערב המלחמה נחשבה למרכז התרבותי של מזרח אירופה, היוותה במהלכה תפאורה לשתי התקוממויות עממיות מרכזיות - מרד גטו ורשה ב- 1943 וכשנה לאחר מכן מרד ורשה הפולני בקיץ 1944. הדיכוי הגרמני האלים של שתיהן מחק את העיר כמעט לגמרי. שכונות שלמות נהרסו עד היסוד ומה שנותר מהן היו גלי אבנים. אם מסתכלים על תמונות מאותה התקופה זה נראה יותר כמו תפאורה הוליוודית של העולם לאחר האפוקליפסה מאשר מקום אמיתי. כמה בנייני מגורים, כנסיה אחת… ניצבים מיותמים בין קילומטרים של הריסות. ב-18 בספטמבר 1946, קבוצה של יהודים ופולנים יצאה אל גלי ההריסות והחלה לחפור. למשקיף מן הצד לא היה ברור, מדוע מישהו יעשה דבר כזה - כל דבר בעל ערך, בוודאי, נהרס פעמיים ונקבר תחת לבנים כבדות. מה כבר יכול היה להימצא באותם שרידים, מלבד רהיטים שבורים?
אבל האנשים האלו היו חדורי תחושת שליחות. הייתה להם משימה. בעזרת אתים וגלאי מתכת הם החלו לחפש את אחד האוצרות החשובים והסודיים ביותר מתקופת המלחמה.
ד"ר סמואל קאסוב: אני סמואל קאסוב ואני מלמד היסטוריה בטריניטי קולג' בהרטפורד, קונטיקט.
עירית: ד"ר סמואל קאסוב הוא אולי המומחה שחקר יותר מכל, אודות האדם שאנחנו הולכים לעסוק בו בפרק הזה, עמנואל רינגלבלום.
סמואל קאסוב: כל מי שהכיר אותו זכר אותו כאדם רציני מאוד ובו בזמן כאדם אדיב ונדיב מאוד, שלקח ברצינות גדולה והשקיע את כל כולו בכל דבר שעשה.
עירית: בשנות השלושים, רינגלבלום כבר היה אדם בעל הישגים מרשימים, הוא היה פעיל פוליטי בעל שם והיסטוריון מוכשר. לומר שהוא היה מחויב לאמונותיו הפוליטיות - יהיה UNDERSTATMENT.
סמואל קאסוב: חברי המפלגה של 'פועלי ציון שמאל' היו מתכנסים מדי ינואר לציון יום השנה למותו של דב (בֶעְר) בורוכוב וכולם היו צריכים להגיע בשעה מסוימת כי אז היו נועלים את הדלתות כדי להרחיק את החרדים, כדי להרחיק את המתנגדים, מהבוּנד או מהקומוניסטים. ושנה אחת, היו באותו היום 20 מעלות מתחת לאפס ורינגלבלום הגיע באיחור והוא לא רצה לדפוק בדלת כדי לשבש את הפגישה. אבל הוא גם לא הלך הביתה. אז הוא עמד ככה ב 'דום מתוח' במשך שעה שלמה, בכפור של מינוס 20 מעלות, וכשהחברים יצאו, הם ראו שיש לו כוויות קור והם שאלו אותו, "למה עמדת ככה?" והוא אמר: "זה העונש שלקחתי על עצמי בגלל שהגעתי מאוחר מדי, כדי לכבד את זכרו של בער ברוכוב".
עירית: דמותו המוסרית הבלתי מתפשרת של רינגלבלום עושה רושם של דמות מאוד נוקשה. אבל מי שהכיר אותו טוב, גילה שיש לו גם צד רך יותר. למשל בכל הקשור לבן שלו אורי שנולד לו ולאישתו בשנת 1930.
סמואל קאסוב: הוא היה הילד היחיד שלהם, והוא אהב אותו מאוד ודאג לו, הוא היה הדבר היקר לו ביותר. כולם הכירו את אורי בכיתות בית הספר התיכון בהן לימד אביו היסטוריה. הצלחתי לאתר לפני שנים רבות את אחת התלמידות שלו, שסיפרה לי שהבנות בכיתה שלה היו צוחקות על רינגלבלום לעתים קרובות, כי הוא עבר מעבודה אחת לאחרת ולפעמים הוא היה נכנס לכיתה קצת מזיע, קצת מבולגן. הבנות היו מצחקקות. וכשהיה יום שיש בו מבחן והן הרגישו שהן לא רוצות לגשת למבחן באותו יום, הן רקמו תוכנית שאחת הבנות תרים את ידה ורינגלבלום היה פונה אליה והיא הייתה אומרת, "ד"ר רינגלבלום, מה שלום הבן שלך אורי? הרבה זמן לא דיברת עליו”, ורינגלבלום היה מתחיל לספר עליו– והן היו מתלהבות והוא היה שולף את הארנק ומראה לבנות תמונות ומדבר על אורי ואז הפעמון היה מצלצל והן היו משיגות יום נוסף ללמוד למבחן.
עירית: הדואליות הזו - משימתיות בלתי מתפשרת מחד ורגישות ודאגה לאחרים מאידך - הגדירה את עמנואל רינגלבלום. אלו, עתידים לעמוד למבחן בלתי אפשרי בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר כל עולמו - כל מה שהוא הכיר ובנה במשך עשרים שנה - התחיל להתפרק.
בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את ורשה. היחס כלפי יהודי העיר היה של טרור ואלימות, חשבונות הבנק הוקפאו, גברים יהודים גוייסו לעבודת כפייה, וכלל האוכלוסיה היהודית חוייבה לענוד סרטי זרוע ולסמן את בתיהם במגן דוד. כשחשבו שגרוע מזה לא יכול להיות, פורסם צו ביום כיפור- ה 12 באוקטובר 1940 בו הודיעו הגרמנים שעל כל היהודים לעבור לגטו שיסגר בחלק קטן של העיר.
סמואל קאסוב: הם גרו עדיין בבתים שלהם, וייתכן שהם הצליחו לאגור מספיק מזון כדי לשרוד. ואז פתאום נשמעת דפיקה בדלת- אתה צריך לצאת מהבית שלך. יש לך 15 דקות לארוז וכולכם נשלחים לגטו ורשה. וכך בתוך כמה שעות הם הופכים להיות נזקקים חסרי כל.
עירית: כמעט 400,000 איש, שהיוו שליש מאוכלוסיית העיר נדחסו לשטח של 2.4% משטח העיר. ב-16 בנובמבר נסגר השטח. הוא הוקף חומה, מעליה גדר תיל ובכך נותק משאר חלקי העיר. הוקם גטו. חלק גדול מן האנשים גרו בשטח בו הוקם הגטו, הם גרו בשכונה במרכז העיר, ובתוך כמה ימים, התעוררו בבוקר, פתחו את החלון או את הדלת ומצאו את עצמם מוקפים חומה עם גדר תיל- בתוך כלא סגור. במקום שמהר מאוד הפך גרוע בהרבה מכלא סגור.
סטניסלב רוז'יצקי ברח עם פרוץ המלחמה מוורשה ללבוב שהיתה תחת כיבוש סובייטי. הוא חזר לוורשה באוקטובר 1941 ותאר את התחושה עם כניסתו אל הגטו:
קריינות: "חציתי גבול לא רק של רובע מגורים אלא גם של מחוז מציאות, מפני שמה שראיתי וחוויתי אינו ניתן להבנה בתבונה, במחשבה או בדמיון שלנו… עצם פעולת החצייה הזכירה לי טקס מעבר כלשהו, טקס חניכה, כניסה אל תוך מחוזות השאול".
עירית: הליכה קצרה ביותר ברחובות הגטו היתה התנסות קשה בדה-הומניזציה, השפלה ואימה. בתוך הדירות עוד יכלו אולי ועדי הבתים לשמור על מידה מסוימת של סולידריות והגינות. אולם ברחוב, כתב רוז'יצקי, לא היה דבר מלבד זוהמה, ייאוש, גניבות והתפרקות חברתית.
קריינות: "[...] קבצנים ועניים אחרים עושים צרכיהם ברחוב (…) הם מאבדים כל תחושה מלבד הדחף החייתי לאכול. הם מעמידים את עצמם מעבר לטוב ולרע ונעשים "עיוורי צבעים" בכל הנוגע למוסר, לרגשות, לתרבות ולמחויבות חברתית. הקבצן הממוצע אפילו לא יגיב במבט קצר של הכרת תודה לנותן הנדבה, לא יביט בו, לא יאמר תודה."
עירית: משבוע לשבוע התמלאו הרחובות מתים. החל מיוני 1941 מתו בגטו בכל חודש בין ארבעת אלפים לחמשת אלפים בני אדם. בית הקברות היהודי אוקופובה נכלל בשטח הגטו. אם בחודשים הראשונים עוד היתה קבורה יחידנית, תוך זמן קצר עברו לחפירת בורות לקברי אחים. הצפיפות, האשפה הנערמת והמתים ברחובות.. אני לא חושבת שאפשר לתאר את הריח. את התחושה. מחוזות השאול.
מה צריך אדם לעשות? מה יכול אדם לעשות במקום כזה? מורעב, מותש, תחת איום מתמיד של עינויים ומוות. שרוי בחוסר אונים מוחלט.
עמנואל רינגלבלום לא עזב את וורשה כאשר הגרמנים פלשו אליה, והוא לא היה מוכן להיכנע להם כעת. חסר אונים מול שוביו, עמדו לרשותו רק מוחו ושתי ידיו. הוא עשה את הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות. הוא התחיל לרשום את מה שקורה סביבו. באחד מכתבי היומן, הוא הסביר מדוע:
קריינות: "המלחמה הביאה לשינויים מהירים בחיי היהודים בעיירות פולין. כל יום היה שונה מהאחר. לכן היה חשוב ללכוד כל אירוע בלהט הרגע, כשהוא עדיין חי ופועם".
לאחר הקמת הגטו, רינגלבלום אסף אנשים נוספים - אמנים, היסטוריונים, מורים, ממגוון רחב של רקעים פוליטיים וחברתיים - שיתעדו גם הם, בכלים שלהם את חוויותיהם, את מה שעיניהם רואות, וכן שיהיו חלק ממפעל האיסוף והתיעוד של מסמכים אודות גורלם של כל יהודי פולין, כקבוצה משותפת.
קריינות: "מצאתי כי יהיה זה מועיל אם יינתן לעבודה חשובה זו אופי ציבורי. בנוסף למבוגרים נמנו גם בני נוער על צוות העובדים למען עונג שבת ובמקרים יוצאים מהכלל – אפילו ילדים. עונג שבת שאף להבטיח תמונה מגוונת ומפורטת של חיי היהודיים, את חוויותיהם, מחשבותיהם ומכאובם."
סמואל קאסוב: הייתה תחושה שאנחנו הולכים לבנות תיעוד היסטורי כדי לעזור ליהודי פולין להיבנות מחדש לאחר המלחמה, לחשוף את הטעויות, לחשוף את האליטות שנכשלו. אולי לתת ליהודי פולין את העובדות לאחר סיום המלחמה כדי למנוע את הטעויות שנעשו.
עירית: הקבוצה של רינגלבלום נפגשה כל שבת, ולכן קיבלה את השם "עונג שבת". או "אוינג שעבס", ביידיש.
סמואל קאסוב: אתה צריך למצוא מקורות חדשים המשקפים את השגרה, את החיים הרגילים של יהודים עניים, את הפולקלור, הבדיחות, העקבות, המרכיבים הקטנים של חיי היום יום של היהודים. זה אומר לבנות סוג חדש של ארכיון
[. . .]
בגטו ורשה.
עירית: המטרה העיקרית של עונג שבת הייתה לתעד את כל מה שקורה בגטו. ארכיונאית אחת שעשתה זאת היתה ססיליה סלפאקובה:
קריינית: "השעה עשר [...] יום שמש חם. הרחוב היהודי פועם בקצב העז של חייו האנמיים. אנשים דוחפים, ממהרים, נדחקים (ו)עומדים צמוד לחומה. תערובת של פנים, קולות, חיוכים --"לחמניות, טריות, טעימות, לבנות, זולות!" [...] "אנשים יקרים, טובים, רחמו על אם לשלושה יתומים!" "אוי, אלוהים, תפוס את הגנב!" "יש לי תור אצל הספרית." "תודה לאל, הרווחתי קצת כסף השבוע." [...] "האביב יפה כך כך. אתה כל כך רוצה לחיות."
סמואל קאסוב: המשימה הראשונה שלהם, הראשונה בחשיבותה, שאותה התחילו כשהארכיון אורגן ב-1940, הייתה לאסוף דברים והם אספו דברים ממש עד הסוף.
למה אני מתכוון ב"דברים"?
התפריטים מהמסעדות המפוארות בגטו
[. . .]
כרטיסים לתיאטרון בגטו, כרטיסי חשמלית מהגטו, הוראות של היודנראט שהנחו כיצד להכין את תפוחי האדמה הקפואים והרקובים שהגרמנים השליכו לתוכו כחלק מהקצבת להאוכל.
אז זו אג'נדה אחת. לאסוף העדויות של התרבות החומרית, ההוראות שנתלו ליד פעמון הדלת- כאשר חמש משפחות מתגוררות בדירה אחת, כמה פעמים יש לצלצל עבור כל משפחה. הסעיף השני שהיה על סדר היום שמנקודת מבטו של ההיסטוריון, כמוני, הוא בעל ערך רב, הוא הפרויקט שלהם, שהם התחילו ב-1941 לחקר החברה היהודית תחת הכיבוש הנאצי, ומה שהם עשו זה שהם הגיעו ל-80 נושאים שונים. נשים תחת הכיבוש הנאצי, ילדים, שחיתות, חיי דת, יחסי גרמנים-יהודים, יחסי פולנים-יהודים.
לכל נושא היה ראש צוות שפיתח שאלונים ונקודות שונות, שייחקרו, וכמה מחברי עונג שבת היו ראשי צוות של ארבעה או חמישה נושאים שונים. כל זה הסתכם במחקר מקיף של 1600 עמודים שכלל מגוון של ראיונות ומאמרים.
עירית: אתם וודאי יכולים לתאר לעצמם, שהעבודה הזאת היתה כרוכה בסכנה מתמדת. רק עצם זה שנכנסת למקום הלא נכון או למקום שלא היית אמור להיות בו יכול היה למשוך את תשומת ליבו של שוטר, יכולת להידבק באחת משלל המחלות שנפוצו בגטו כתוצאה מההיגיינה הירודה.
סמואל קאסוב: אז המראיינים האלה ממש נאלצו לסכן את חייהם בזה שהם עלולים היו לחלות, להידבק בטיפוס, לדבר עם האנשים בגטו זמן רב, שיחות מפורטות ואז לחזור לארכיון עם כל החומר הזה ולמעשה מספר אנשי הארכיון אכן מתו.
[. . .]
עכשיו, היה אתגר נוסף שקשור שוב לנושא של הסודיות. בשום אופן חבר מהצוות של עונג שבת לא יכול היה פשוט לגשת למישהו בגטו ולומר, "אני עובד בשביל הארכיון המחתרתי ואני רוצה שתספר לי על דבר זה או אחר".
[. . .]
היית צריך לשמור את הפרויקט הזה בסודיות מוחלטת וזה היה מאוד מאוד קשה כי היו כל כך הרבה אנשים - מלשינים שהיו מוכנים להעביר מידע לגסטפו.
[. . .]
אז איך אתה מראיין אנשים?
[. . .]
סיפור הכיסוי, הייתה העובדה שרינגלבלום היה מנהל של ארגון גדול בגטו ורשה שנקרא "העזרה העצמית" או "אָלֵיינְהילף" (Aleynhilf). העזרה העצמית מומנה חלקית על ידי הג'וינט ומאחר שארצות הברית לא הייתה במלחמה עם גרמניה עד דצמבר 1941, לאלינהילף היה מעמד מעין חוקי בעיני הגרמנים.
עירית: תחת המעטה של עובדי סיוע, הצליחו הארכיונאים לבצע את מלאכת התיעוד של חיי הגטו. אבל כל זה עתיד היה להשתנות בקרוב. בקיץ 1942.
סמואל קאסוב: רינגלבלום הורה לכולם פשוט למסור את הרשימות הלא גמורות שלהם, את החומרים הלא גמורים שלהם, למסור אותם לארכיון והם נקברו בליל ה-3 באוגוסט 1942.
עירית: הכל נדחס לתוך קופסאות מתכת וכדי חלב והונח עמוק מתחת לאדמה. כי מה שעתיד היה להתרחש איים על הפרויקט כולו, ועל כל המעורבים בו.
ב-22 ביולי 1942, הורה הפיקוד העליון הנאצי על גירוש יהודי ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן יושמדו יהודי פולין בהדרגה ובשיטתיות.
כך כתב חבר הארכיון חיים קפלן:
קריין: "אין לי כוח להחזיק עט ביד. אני שבור, מרוסק. המחשבות שלי מתערבבות. אני לא יודע איפה להתחיל או לסיים. ראיתי את ורשה היהודית לאורך ארבעים שנים מלאות אירועים, אבל פניה לא נראו כך מעולם... הדבר שממנו חששנו יותר מכל הגיע."אברהם לוין:
קריין: "מראה הרחובות היהודים מחריד -האבל לא יתואר. [. . .] הפראיות של המשטרה בזמן האיסוף, האכזריות הרצחנית. הם גוררים ילדות מהעגלות, מרוקנים דירות ומשאירים את הרכוש מפוזר בכל מקום [...] המדרכות מגודרות, הולכים באמצע הרחוב. רחובות מסויימים חסומים לחלוטין בגדרות ושערים ואי אפשר להיכנס אליהם. הרושם הוא של כלובים. [...] הרחוקים מאיתנו אינם יכולים לתאר לעצמם את מצוקתנו, הם לא יבינו ולא יאמינו שיום אחר יום נלקחו למוות אלפי גברים, נשים וילדים, חפים מכל פשע".
עירית: עד לסוף 1942, 80 אחוז מהיהודים בוורשה יגורשו או ימצאו את מותם בגטו. לפי הרישומים של עונג שבת עצמו, כמעט 99 אחוז מהילדים.
נוכח כל זה. האם עבודה על ארכיון- היא הדבר החשוב ביותר?
סמואל קאסוב: צריך לקחת רגע צעד אחורה ולתהות, "איך הם המשיכו במשימה שהיתה להם כשהחיים היו בכזו סכנה בקיץ 1942?"
עירית: כשהגרמנים אילצו יותר מ-400,000 יהודים להידחס לתוך קצת יותר מקילומטר רבוע, אנשים חפים מפשע מורעבים, קופאים מקור, בני אדם שהיו להם חיים תוססים, יוצרים, לפני ש החירויות שלהם נשללו מהם, פעולת הארכיון נראתה אז חשובה. הם רצו לתעד הכל כדי שהעם היהודי בפולין לאחר המלחמה יוכל ללמוד, להסיק מסקנות. אבל עכשיו, כמעט כולם היו מתים - הם נרצחו בברוטליות, בשיטתיות, בקצב מסחרר. איזו מטרה הייתה בארכיון עבור העם היהודי, שכרגע השאלה הגדולה ביותר היא- האם ישאר עוד עם יהודי בכלל?
אחת מחברות עונג שבת, גוסטבה יארצקה, התייחסה בכתיבתה לאירוניה של הנסיון לתעד, להשתמש במילים נוכח מעשים אותם אין מילים שיכולות לתאר:
קריינית: "התשוקה לכתוב חזקה כמו הדחייה שמעוררות המילים עצמן. אנחנו שונאים מילים מפני שלעיתים קרובות מדי הן משמשות כיסוי לריקנות או לרוע. אנו בזים להן משום שהן מחווירות בהשוואה לרגשות המייסרים אותנו".
סמואל קאסוב: אני זוכר שהיא אומרת את זה. היא אומרת, "איך יכולנו, אנחנו היהודים, לדעת שסיפור ההיסטוריה הוא לא סיפור של התקדמות מוסרית מפראות להגינות כפי שלימדו אותנו?" כשאנחנו מסתכלים על הגרמנים, הגרמנים המתורבתים והמשכילים האלה, רוצחים ילדים ברחובות, נראה שההיסטוריה הולכת בדיוק בכיוון ההפוך, שההיסטוריה הולכת לכיוון של פראות ושל אכזריות, כלומר אנחנו טועים לגמרי בתפיסה שלנו של כיון גלגלי ההיסטוריה.
קריינות גוסטבה יארצקה: "התיעוד חייב להיות מושלך כמו אבן מתחת לגלגלי ההיסטוריה כדי לעצור אותם. [...] אפשר לאבד כל תקווה מלבד זו האחת- שלסבל ולחורבן של המלחמה הזו, יהיה פשר כלשהו כאשר יתבוננו בהם מנקודת מבט רחוקה, היסטורית. מתוך סבל שאין שני לו בהיסטוריה, מתוך דמעות שטופות דם וזיעה שטופת דם, נכתבת כרוניקה על ימים בגיהנום, אשר תעזור להסביר את הסיבות ההיסטוריות לשאלות איך הגיעו אנשים לחשוב כפי שחשבו, ומדוע קמו משטרים אשר [ גרמו סבל נורא כלכך]".
סמואל קאסוב: כלומר, היא מקווה שיום אחד אם אנשים יקראו בעתיד את מה שהיא כותבת הם יגידו, "אלוהים אדירים! איך יכולנו לאפשר לזה לקרות? איך זה יכול היה לקרות? בואו נוודא שרצח המוני כזה לא יקרה שוב".
אז לזה היא התכוונה ב"להשליך אבן מתחת לגלגלי ההיסטוריה"
[. . .]
התחושה הייתה שעכשיו אנחנו קוברים קפסולות זמן מתחת לאדמה שיספקו ראיות לעשיית צדק בעתיד, שישכנעו אנשים שזה באמת קרה, ושאולי הפרוייקט של התיעוד שאנחנו עושים, עשויים לשמש באופן מסויים יוכל לעזור למנוע אסון כזה בעתיד. אז אני חושב שתחושת השליחות שלהם הייתה מאוד מאוד חזקה.
עירית: היכולת להמשיך את עבודתו הארכיון היתה דלה ביותר, לפחות בצורתו הקודמת. אוכלוסיית הגטו נעלמה - פעם היו בתי ספר, מפגשים פוליטיים, שווקים ופעילות אירגונית מקושרת, כל זה הצטמצם כעת לכמה בנייני מגורים מבודדים, כמה חנויות, וכמה צריפים שהם שכנו מי שעתידים היו להיות מגורשים בכל רגע. גם אם נותרו מקטעים של חיים ותרבות יהודיים, אי אפשר היה עוד ללכת ברחוב כדי לדבר עם אנשים ולתעד את זה, למען האמת אי אפשר היה לעשות כמעט כלום בלי איום ישיר של חטיפה וגירוש.
רינגלבלום ושניים מעמיתיו המהימנים ביותר, עשו את הפעולה הדחופה ביותר עבורם כעת. הם ניצלו את מעט הקשרים שעוד נותרו להם מחוץ לגטו והכינו דוחות שיוברחו לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. הם תיארו את הזוועות המתבצעות נגד היהודים, בתקווה שזה יעורר אהדה ופעולה בשאר אירופה.
קריינות: "אף אחד לא יכול להשלות את עצמו. אם האירועים ימשיכו להתפתח כפי שהם, האוכלוסייה היהודית של פולין תחדל מלהתקיים. [. . .] רק פעולה בזירה הבינלאומית, פעולה שהגרמנים יבינו בבירור, תוכל להציל את היהודים הנותרים מהרס מוחלט".
סמואל קאסוב: 60 חברי ה"אוינג שעבס" הפכו ל-50, הפכו ל-40, הפכו ל-30. מדי יום נחטף חבר צוות נוסף והובל אל הקרונות ובכל זאת הם המשיכו במשימתם.
עירית: היה ברור שמדובר באירועים היסטוריים חסרי תקדים. מה שלא היה ברור הוא האם ישארו יהודים בסוף כל זה, כדי לספר על מה שקרה. זה הפך את עבודת הארכיון לקריטית. ובאותה הנשימה לבלתי אפשרית כמעט. חברי הארכיון שנותרו החלו בעבודה על בנייתו של ארכיון נוסף על אלו שכבר הוטמנו, אבל הפחד, והקושי בתקשורת הקשו מאוד על עבודתם. מי שנותרו בגטו הצליחו לעשות זאת או כי הם עבדו באחד המפעלים 16 שעות ביום או שהם היו במסתור. רבים נתפסו. רינבלבלום עצמו נקרע בין הצורך להמשיך את עבודתו לבין הצורך להסתתר.
סמואל קאסוב: הוא נקרע בין אחריותו לארכיון לבין רצונו הטבעי כאבא ובעל להסתתר ולהציל את אשתו ובנו.
[. . .]
אפשר היה לראות שרינגלבלום היה על סף קריסה במהלך הקיץ ההוא. כתב היד שלו משתנה. הוא לא כותב משפטים שלמים.
קריינות: "אדם הולך לפני השעה 5, לפני השומרים על מנת שיירו בו. הסיבה למותו של צ'רניאקוב. . . בני ערובה. 10,000 ביום. הסיפור על בתי יתומים ל-10,000 ילדים. התנהגות המשטרה. זרקו את החולים לקרונות. אנשים מתייצבים [לגירוש] בגלל רעב."
סמואל קאסוב: הוא ושאר חברי הארכיון חיים בפחד מתמיד.
עירית: היום בו החליט רינגלבלום שאינו יכול להמשיך בעבודתו בארכיון היה ב-18 בינואר 1943. בתאריך הזה נכנסו שוב הגרמנים לאקציה נוספת בגטו, במהלכה אחד מהמנטורים האישיים החשובים לו ביותר, יצחק גיטרמן, נתפס כשניסה להזהיר את שכניו מפני כניסת ה ס"ס לגטו ונורה. עבור רינגלבלום היתה זו פגיעה אנושה שגרמה לו לחרוג ממנהגו, והוא כותב בפרץ נדיר של רגשות אישיים. כשהוא מתייחס לרשימה שכתב יחד עם גיטרמן המונה את שמות המנהיגים והאינטלקטואלים שכבר נרצחו הוא כותב:
קריינות: " עכשיו, לרשימה הזו שהכילה רישומים בכתב ידו, אני נאלץ להוסיף את שמו של יצחק גיטרמן. היד שלי רועדת כשאני כותב את המילים האלה; מי יודע אם היסטוריון שיסקור בעתיד את הרשימה הזו, לא יוסיף עליה את שמי, עמנואל רינגלבלום?
עירית: בחודש שלאחר מכן רינגלבלום נכנס אף הוא למסתור. יחד עם אשתו יהודית ובנו אורי הוא מצא מחסה בבונקר בצד הארי של העיר. הוא הורה לארוז את החלק השני של הארכיון בשני כדי חלב גדולים מאלומיניום ולקבור אותם מתחת לאדמה במה שנותר מוורשה.
ישראל ליכטנשטיין, שקבר את המסמכים, הוסיף בצוואתו האחרונה.
קריין: "יתכן שאינני ראוי להיזכר אלא בזכות האומץ לסייע לקבוצת 'עונג שבת' ולחשוף את עצמי לסכנה גדולה בשעה שטמנתי את כל חומרי הארכיון. אליו הייתי מסכן רק את עצמי היה זה עניין של מה בכך, אך סיכנתי את ראשיהן של אישתי האהובה, גלה זקשטיין, ושל התכשיט שלי, בתי הקטנה מרגלית. אני יודע שלא נחזיק מעמד. אין זה אפשרי לחיות, לשרוד כאלה רציחות נוראות, טבח שכזה. לכן אני כותב זאת- רצוני, צוואתי.השלכתי את עצמי בהתלהבות בוערת לעבודת איסוף החומר לארכיון. מוניתי לתפקיד 'שומר הסף' בשעת הכניסה. החבאתי את החומר. רק אני ידעתי".
עירית: ב-שבעה במרץ 1944, המשטרה הגרמנית והפולנית קיבלו מידע על בונקר שבו הסתתרו יהודים. הם ביקרו בבית של משפחת וולסקי ( Wolski), הם ידעו בדיוק היכן לחפש. הם תפסו את האב, הכו אותו באכזריות, ואז פנו במהירות לחממה מאחור. אחד השוטרים ירה באוויר, וצעק שמי שלא ייצא מייד יומת בגז שיוזרם פנימה.
לבסוף, כיסוי שהסתיר את הכניסה לבונקר הורם מבפנים, ובפתח החלו האנשים להופיע בזה אחר זה. ראשונות יצאו האמהות עם ילדיהן. הילדים המפוחדים מיצמצו, מסונוורים מאור היום ומבוהק השמש, שלא ראו כל כך הרבה זמן. בין אותן אמהות וילדים היו יהודית ואורי רינגלבלום, יחד עם עמנואל. הם נורו ונרצחו בין חורבות הגטו.
שבוע לפני שנתפס כתב עמנואל רינגלבלום את מכתבו האחרון, אותו שלח למכון YIVO בניו יורק. לאחר קריירה קצרה אך יוצאת דופן של כתיבת ההיסטוריה של העם הפולני והיהודי, אלו יהיו המילים האחרונות שהוא יאמר בעניין. הוא בחר לסיים את מכתבו בהדגשה שגם בתוך הזוועות הקשות ביותר בתולדות האנושות, נותרו ביטויי חיים ותרבות יהודיים.
קריין: "בעת שאנו כותבים לכם 95 אחוז מיהודי פולין כבר הושמדו.ספק אם נשרוד גם אנחנו, העוסקים בצורכי ציבור הפועלים במחתרת הכפולה. לכן אנו מבקשים לדווח לכם במילים קצרות אודות הפעילות המקשרת אותנו עמכם במיוחד (….) סיסמת האקטיבה הציבורית היתה "לחיות בכבוד ולמות בכבוד!" בגיטאות ובמחנות השתדלנו להגשים סיסמא זו. הדבר התבטא בפעילות תרבותית רחבת היקף שהתפתחה, על אף הטרור שלא היה כמותו, הרעב והמחסור(…) בכיסוי מטבחי ילדים של צנטוס, הוקמה רשת בתי ספר של זרמים שונים (...) עבודת תרבות מחתרתית ערה ניהלו כמעט כל המפלגות היהודיות, במיוחד- תנועות הנוער. כמעט במשך כל ימי קיום הגיטו ראתה אור עיתונות מחתרתית. (...) ציירים ופסלים יהודים שחיו בתנאי מחסור קשים, ארגנו מדי פעם תצוגות יצירותיהם. (..) הפעילות החברתית והתרבותית זרמה כל עוד פעם דופק החיים בקולקטיבים היהודיים. (...) כאשר החלה תקופת הגירושים והשילוחים , את מקום רעיון העזרה העצמית תפס רעיון המאבק, שבראשו התייצב הנוער שלנו עטור הגבורה, על כל זרמיו והאקטיבה הפועלית, ובשורה הראשונה- הארגונים הפרו-ארצישראליים. (...) אלה הדברים שביקשנו לומר לכם, ידידים יקרים. לא רבים מאיתנו נותרו בחיים. (...) אנו בספק באם תהיה לנו ההזדמנות להתראות עמכם."
ד"ר ע. רינגלבלום"
עירית: ארכיון עונג שבת - ההיסטוריה של יהודי ורשה, שסופרה על ידי יהודי ורשה. שנים של רעב, תשישות, פחד, אימה ושעות רבות של עמל - טמון עמוק מתחת לעיר. המלחמה הסתיימה. כדי למנוע מהגרמנים או כל אויב אחר שארב מלהגיע אליהם ראשון, רק מספר אנשים מצומצם ידע את המקומות בהם הוטמנו שלושת חלקי הארכיון. הבעיה היתה, שמתוך למעלה מ שישים חברי ארכיון עונג שבת, שהשקיעו את גופם ואת נשמתם בהטמנת הצער, הפחדים והחלומות שלהם בתוך אותן קופסאות מתכת- שרדו רק שלושה.
הירש וסר, לפי כל היגיון, לא אמור היה להיות ביניהם. ב-1943 הוא הועלה על רכבת שיועדה לטרבלינקה. אבל הוא קפץ ממנה ולמרות שנפצע הצליח לברוח למחבוא. ב-1944 גילו הנאצים את מקום המחבוא שלו בחלק הצפוני של ורשה. התפתח קרב יריות אינטנסיבי, ושלושה מחבריו מתו. אבל וסר ורעייתו בלומה, גם היא חברת עונג שבת, שרדו.ז
אז פעמיים, על פי כל ההיגיון, נגזר על הרש וסר למות מידי חיילים נאצים. אבל, איכשהו, הוא ובלומה הצליחו לשרוד. לעובדה שחייו של וסר ניצלו היו השלכות גדולות הרבה יותר ממנו. כי הרש וסר, כמזכיר עונג שבת לשעבר, היה הארכיונאי היחיד שנותר בחיים שהיה לו מושג היכן נמצאים המסמכים הללו. כל התקווה למצוא אותם, היתה מונחת על כתפיו.
אבל אם נחזור לתחילת הפרק.. ורשה היתה הרוסה. בשטח שבו היה הגטו לא נשארה אבן על אבן. בסתיו 1946 החלו החפירות. ולומר "חפירות" זו לא הגזמה. החופרים היו צריכים לנוע בזהירות ובאיטיות בתוך גלי האבנים- זו הייתה עבודה מסוכנת. כמו ארכיאולוגים ותיקים הם בנו מנהרות עם פירי אוורור, עמוק מתחת להריסות. הם דחפו גלאי מתכת ארוכים עמוק לתוך ערמות הפסולת והעפר, כדי לסרוק את מה שהיה נסתר לעין בלתי מזוינת.
החיפושים נמשכו במשך זמן רב. עד שב-18 בספטמבר 1946, אחד מאותם גלאי מתכת השמיע צלצול במקום קול חבטה. אחד מחברי צוות החיפוש נכנס לתוך החפיר באדמה, התכופף וחזר עם קופסת מתכת. הקופסה הייתה בלויה, שחוקה, מכוסה בשכבה ירקרקה של טחב. כשהטו אותה אפשר היה לשמוע בבירור את המים שחדרו פנימה. בפנים היו ניירות.. הם יכלו רק לדמיין את המצב בו הם היו.
הצוות חפר ומצא עשר קופסאות המתכת כמו זו, הוציא אותן מההריסות ובסופו של דבר מסר אותן למכון ההיסטורי היהודי בפולין, כדי לראות מה אפשר להציל. לאט לאט בעבודה עדינה של מנתח, ההיסטוריונים - ושלושת הארכיונאים שחיכו שנים לרגע הזה ממש - חשפו עמוד אחר עמוד, הפרידו וייבשו אותם. לאט לאט - לאט מאוד - הם גילו את רישומי היומן, החיבורים והמכתבים האחרונים של חבריהם ובני עמם שרצחו. הם מצאו את עבודתם של מי שהיו סופרים גדולים, ואת מחשבותיהם החולפות של צעירים יהודים שלא זכו לראות את היום הזה ממש. כמו נער בן 19, דיוויד גראבר, שסייע לקבור הקופסאות באדמה. לפני שסיים את מלאכתו הוא הוסיף עוד מכתב אחד לאוסף.
קריינות: "מה שלא הצלחנו לצעוק ולצרוח באוזני העולם קברנו באדמה [...] הייתי רוצה לראות את הרגע שבו האוצר הגדול ייחשף ויזעק את האמת בפרצופו של העולם. כדי שהעולם ידע הכל. כדי שאלה שלא שרדו ישמחו, ואנחנו נרגיש כמו ותיקי קרבות עם מדליות על החזה. אבל לא, אנחנו בוודאי לא נחיה ולא נזכה לראות זאת, ולכן אני כותב את צוואתי האחרונה. מי יתן והאוצר ייפול בידיים טובות, מי ייתן ויתקיים עד שיבואו זמנים טובים יותר, מי ייתן שיזעק ויעורר את העולם כולו למה שקרה… במאה העשרים. עכשיו נוכל למות בשלווה. מילאנו את שליחותינו. ההיסטוריה תהיה לנו לעדות".
למי שנכלאו בגטו ורשה לא היתה כל דרך לנצח את שוביהם - שום לחימה לא הייתה מנצחת את הכוחות הנאצים, אי אפשר היה לברוח, הצלה היתה לבודדים, לא להמון. לא היו להם אפשרויות. אבל באחת התקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית, חברי ארכיון עונג שבת הצליחו להפוך את העטים שלהם לחרבות. כך שכתבה הסופרת גוסטבה יארצקה:
קריינית: "המסמכים והרשימות האלה הם רמז הדומה למפתח של תעלומה בסיפור בלשי. אני זוכרת מילדותי סיפור כזה מאת קונאן דויל, שם הקורבן הגוסס כותב בשארית כוחותיו מילה אחת על הקיר המכילה הוכחה לאשמתו של הפושע.המילה הזאת, המשורבטת בידי אדם גווע, השפיעה בעבר על דמיוני. [...] אנחנו כותבים את הראיות לפשע."
עירית: בידיים גוססות שרטטו יהודי ורשה את הכתובת על הקיר ובה הוכחה לאשמתו של הפושע. אבל הם עשו גם הרבה יותר מזה. הם כתבו על עצמם - מי הם היו, מה הם הרגישו, מה הם עשו ומה הם חלמו לעשות ביום שאחרי, אליו לא זכו להגיע.
בסופו של דבר, הנאצים אולי רצחו כמעט את כל יהודי גטו ורשה. אבל הם לא הצליחו למחוק את הזיכרון שלהם.
סמואל קאסוב: תחשבו על זה, שאם ארכיון עונג שבת היה הולך לאיבוד, אף אחד מהספרים החשובים, הרבים כלכך, אודות גטו ורשה לא יכול היה להיכתב. היינו כותבים את ההיסטוריה רק מנקודת מבטם של המבצעים. היה לנו תיעוד של פגישות גרמניות, של החלטות גרמניות, של פקודות גרמניות. אבל היהודים בגטו ורשה היו נזכרים כמסה של קורבנות חסרי פנים, כחפצים, כאנשים ללא שמות, כאנשים שלא יכולים להשפיע על סביבתם או על גורלם.
רק בגלל ארכיון עונג שבת, על כל התיעוד שבו, אפשר לכתוב על היהודים בגטו ורשה כעל אנשים שהם חלק מקהילה, כאנשים שיש להם זהות.
[. . .]
הגרמנים חשבו שלא רק שהם ירצחו את היהודים, אלא הם גם יחליטו איך יזכרו אותם. וההיסטוריון היהודי יצחק שיפר אמר שמה שאנחנו יודעים על הנרצחים זה בדרך כלל מה שהרוצחים שלהם בוחרים להגיד עליהם. ורינגלבלום היה נחוש בדעתו, שגם אם הוא וחבריו ירצחו, הם יזכרו על בסיס מקורות יהודיים וגרמנים וזהו הישג עצום.
…
עירית: כאן מסתיים הפרק הזה, אבל זה לא סוף הסיפור של עונג שבת. יש עוד אין סוף סיפורים, דמויות ואפילו עלילות משנה שלמות שלא הספקנו לכסות. למעשה, הזכרנו כאן את שני חלקי הארכיון הקבורים, אבל למעשה ישנו חלק נוסף, ארכיון שלישי שהוטמן- והוא המסתורי מכולם, מכיוון שהוא עדיין לא נמצא. אם אתם מעוניינים ללמוד עוד על הנושא, בקרו בכתובת yadvashem.org.
זה היה 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם. האזינו לנו באפליקציה של 'עושים היסטוריה' בספוטיפיי ובכל אפליקציות הפודקאסטים וזכור ללחוץ על 'הירשם' לסיפורים נוספים כמו זה.
