ב24 בדצמבר 1941, צלם גרמני, קצין אס-אס, תעד רגע נדיר וכמעט בלתי אפשרי. הוא צילם תמונה משותפת שלוש נשים צעירות, יהודיות, חברות תנועת החלוץ דרור, במסיבת חג המולד במטה הגסטאפו בגרודנה. כל אחת מהן קיבלה עותק מן התמונה- עותק אחד אבד, עותק שני הוחרם והביא ללכידתן של שתיים מהן ושילוחן לאושוויץ העותק השלישי שרד. בזכותו, אנו נחשפים לסיפור גבורה יוצא דופן של שלוש קשריות- לונקה קוז'יברודסקה, תמה שניידרמן ובלה חזן, שחיו במשך תקופה ארוכה בזהויות שונות וסיכנו את חייהן פעם אחר פעם כדי לפרוץ את חומות הבידוד וחוסר הוודאות אשר נכפו על הקהילות היהודיות בתקופת השואה. הן העבירו ידיעות, הצילו אנשים והבריחו מזון, נשק ותחמושת לחברי המחתרת בגטאות השונים.
קריין: " לונקה ממש נולדה להיות קשרית. היו לה כל הנתונים הטבעיים לכך: גם חן, גם חזות ארית, ידעה שפות: יידיש ועברית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, ביילורוסית, אוקראינית וידעה להסוות את עצמה. הרבה מן העבודה שלה נעשתה באמצעות הגרמנים. היא קשרה קשרים עם חיילים, עם קצינים, עם עובדי הרכבת, והם מעולם לא ידעו מה הם מובילים, ולא ידעו מה הם עושים בהעבירם את מזוודותיה, או כשעשו למענה שירותים אחרים. "
"צעירה יפה, בלונדינית, בעלת חזות "גויית", משכילה, התחבבה על הבריות וכל שבא עימה במגע העריץ אותה ואהבה. כל כולה שופעת מרץ נעורים. אך המיוחד שבה היה אומץ הלב שנתברכה בו... היא לא ידעה מעצורים בפעילותה, ולא היה מקום שלא תגיע לשם. גזירות שונות ניתכו על היהודים והפולנים בזו אחר זו, אך לונקה תמיד ידעה להסתדר. זוכרת אני שהיינו אורזים את המזוודה שלה כשהחומר המסוכן טמון בתוך המכסה הכפול, והלב חרד: מי יודע מה צפוי לה? ולונקה מחייכת ומעודדת אותנו, אל תדאגו הכל יהיה בסדר. בטוחה הייתה בצדקת מעשיה, באומץ ליבה, באופייה החזק ובכושר התמצאותה המהירה, וכי תמלא את שליחותה בשלמות".
נעמה: מי שמצולמת באמצע היא בלה חזן. היא הצעירה מבין השלוש. היא גדלה בבית לא פשוט. אביה נפטר בגיל שש, שמונה ילדים היו במשפחה, שני אחים ו-6 אחיות. היה לה למעשה אח שפרס עליה חסות בהיעדר האבא. משפחה קשת יום אבל היא זכתה לחינוך ציוני, למדה בבי״ס תרבות.
עירית: בניגוד ללונקה, בלה היתה חברה בתנועה מגיל צעיר. היא היתה בת 17 בלבד כאשר פרצה המלחמה ולאחר כמה שבועות היא מגיעה, עם הנדידה מזרחה של חברי תנועות הנוער, לריכוז של התנועה בעיר וילנה - 'קיבוץ שחריה'. בלה היא היחידה מבין השלוש ששרדה את המלחמה, וזמן קצר לאחר השחרור, כבר בדצמבר 1945 היא מתחילה לכתוב ולתעד את חוויותיה מתקופת המלחמה, שלימים פורסמו בספרה "קראו לי ברוניסלבה".
כך למשל היא כותבת על ההתנסויות הראשונות שלה בפעילות בזהות בדוייה, לאחר שנסגר הגטו בוילנה בספטמבר 1941:
" על – יד השער הוצבה שמירה ליטאית- גרמנית. בתוך הגטו פיקחו שוטרים יהודיים, אשר אחדים מהם שיתפו פעולה עם הגרמנים. פחדנו מהם לא פחות מאשר יראנו את השוטרים הגרמנים. אספקת המזון לגטו היתה דלה ביותר, ואנשים רצו לצאת לעבודות חוץ ולו רק מתוך תקווה שיוכלו לסחור שם ולהבריח מזון בחזרם לגטו. בבוקר השכם יצאו קבוצות יהודים לעבודות חוץ בשירות הגרמנים. גם אני הצטרפתי לעיתים לקבוצות עבודה ביציאה מהגטו, אך בחוץ הייתי חומקת מהם ומסירה את הטלאי הצהוב שלא יזהוני כיהודייה. הטלאי שלי היה מהודק בסיכות פנימיות – אבוי למי שנתפס עם טלאי לא תפור. עם ערב הייתי חוזרת לגטו באופן דומה ע"י היטמעות בקבוצת-עבודה".
בלה, חמקה לשווקים שם קנתה עבור חברי הקבוצה מזון ותרופות. היא קיוותה שהמראה הארי שהיה גם לה, יחד עם העובדה שלא הייתה ילידת המקום, יקשו על הזיהוי שלה כיהודייה. לאחר שהגיעו הידיעות על הרצח בגיא ההריגה פונאר, וכאשר החלו חברי תנועות הנוער להתארגן ולתכנן את צעדיהם הבאים, ביקשו מרדכי טננבאום וצבי מרסיק שהיו מנהיגי החלוץ בוילנה- מתנדבים לתפקידים שונים. ביניהם עבור התפקיד של קשריות.
בשל הניסיון המועט שרכשה בלה בהתחזות לגויה וכניסה ויציאה מן הגטו היא הציעה עצמה לתפקיד. את המראה כאמור היה לה וגם את תכונות האופי הנדרשות אולם היה עליה להשיג תעודות מתאימות... היא פונה למכרה פולניה קתולית בשם ברוניסלבה לימנובסקה ומבקשת את תעודת הזהות שלה כדי לבקר את משפחתה מחוץ לעיר. היא מסכימה מבלי לשאול שאלות נוספות אך מודיעה שלא תוכל לסייע לה מעבר לכך, ולא תוכל להכניס אותה לביתה, כיוון שבעלה שונא יהודים ועלול להתנקם בה אם יגלה. בלה לוקחת את התעודה לטננבאום ומרסיק, אשר מחליפים את התמונה בתמונתה של בלה ומטביעים מחדש חותמת- שלא הייתה זהה בדיוק למקור... "היה ברור לכל עיין בוחנת שהפספורט מזויף" כך בלה כתבה אך "תחת השם ברוניסלבה לימנובסקה עשיתי את כל ימי המלחמה".
נעמה: האישה השלישית שמצולמת בתמונה מצד שמאל היא תמה, או תמרה, תמה שניידרמן שנולדה בורשה בשנת 1917. היא התייתמה מאם בגיל צעיר וגודלה על ידי אביה משפחה קשת יום. היא למעשה מתייתמת מאבא שלה שנה לפני פרוץ המלחמה, ב-1938. הסיפור שלה קשור קשר בל ינתק למי שהפך להיות לחבר שלה. יש שם בכל הסיפור הזה יש מן מעגלים של שלושה. יש את השלוש קשריות, יש את המעגל שלה עם מרדכי טננבאום, תמרוף והחברה הבלתי ניתקת שלה בשלבי הילדות שלה שקוראים לה נחמה אייזנשטיין שבתחילה היא החברה של מרדכי, ואז מרדכי מתאהב בתמה ושניהם מודיעים לחברה המשותפת שלהם, ... על כך שיש ביניהם קשר רומנטי ונחמה נכנסת לסוג של סטרס נפשי שמוביל אותה להחלטה לעלות לארץ, החלטה שבפועל הצילה את חייה. תמה לא מוותרת על החברה האינטימית ביותר שלה ומתחילה לכתוב לה מכתבים לארץ. במכתבים האלה היא מספרת לה על מות אביה, על קשיי הבדידות שלה מול מרדכי שעסוק מאוד בעבודתו החלוצית ועובר בין קיבוצים כאלה ואחרים, וזה כן משמעותי להבנת ענייננו בהמשך.
עירית: תמה, או בזהותה החדשה וואנדה מאייבסקה, היתה בת 22 כאשר פרצה המלחמה. וכך סיפרה עליה ברוניה ויניצקה, ששימשה אף היא כקשרית, ולה יהיה תפקיד משמעותי בסיפורינו בהמשך:
" בעבורי היתה טמה דוגמה ומופת לקשרית אמיצת לב, בזה לסכנות ומצליחה תמיד. ממעטת לספר ואינה מתפארת במבצעיה. מרדכי היה גאה בה. מאוהב. שולח אותה לשליחויות מסוכנות לגיטאות ולמחנות עבודה בכל חלקי פולין, להציל, להביא עזרה, לאסוף ידיעות על המצב. יפת תואר הייתה, תמירה ויפת גיזרה. שתי צמותיה הערמוניות ומגפיה השחורים הלמו את רגליה, הוסיפו לה חן ועזות... בהגיעה לביאליסטוק היתה מביאה תמיד משהו לחברי הקיבוץ- ניחוח מן העולם הסגור בפניהם.. הייתה מקפצת על אחת המיטות בקונדסות והלימונים או התפוחים, נושרים מתחת לבגדיה. היו אלה רגעי עליזות ושמחה נדירים לכולם.
נעמה גליל: אנחנו מדברים על תקופה עד פרוץ המלחמה, שבה מי שמרכזים בעצם את הפעילות בתנועות השונות, אנחנו ממוקדים בחלוץ פרייהייט כי אלה שלוש הקשריות של תנועת החלוץ, אבל ככלל מי שנושאים למעשה ברשות הקינית ובתפקידים המשמעותיים הם גברים.
למעשה פרוץ המלחמה וכל סדרי החיים, זימנו לנשים בכלל ובאופן מאוד בולט לחברות בתנועת הנוער אפשרות לפרוץ את המעגל ולשנות את, נקרא לזה חוקי המציאות, את חוקי הקיום כפי שהיו למעשה עד אז מכיוון שמהר מאוד יהודים היו תחת מגבלות והמגבלות הפכו להיות למקומות הריכוז ולגטאות. הדרך היחידה לפרוץ את המעגל היה באמצעות גורמים מקשרים בין הגטאות והריכוזים היהודיים ובכך היה לנשים יתרון יחסי, מכיוון שקל היה להן להסוות את יהדותן בצורה יותר טובה, וכאמור שלושת הקריטריונים הן של מראה טוב, ושוב זאת אמירה של הזמנים ההם, שפה טובה, (...) וגם תכונות אופי של נועזות וחוצפה ותעוזה, כל אלה משמעותיים היו כשנסעת ברכבת ואפפו אותך הן מקומיים שידעו לזהות ניואנסים גם של מראה וגם של שפה, וכמובן שאל מול הגרמנים נוכח העובדה שבתחילה מדובר היה בקשר, ביצירת קשר פיזי והעברת מידע, אם זה מכתבים ואם זה עיתונות שהתחילה להתפתח, בהמשך השליחויות שלהן הפכו להיות נועזות הרבה יותר.
עירית: אם כך הקשריות היו בעצם אלה שחיברו בין המרכזים השונים של התנועות. בכל פעם שיצאו לשליחות היה עליהן לעבור בשלום שלוש תחנות: ביציאה מן הגטו, במעבר גבול של מחוז או נפה ובכניסה שוב אל הגיטו אליו נסעו. הסכנה ארבה הן מן השוטרים הפולנים או האוקראינים, הן מן השוטרים היהודים והן ממלשינים פולנים או יהודים. המלשינים הפולנים נקראו "שמאלצובניקים" שמאלץ ביידיש זה שומן והם רצו להסגיר יהודים תמורת מזון. קשרית נוספת של תנועת דרור חווקה פולמן רבן סיפרה פעם על מפגש עמם- היא מתארת כי הצליחה לצאת מפתח מאולתר בחומה של אחד הגטאות ונצפתה ע"י חבורה של פולנים שמייד החלה לצעוק יהודייה יהודייה. אם חווקה הייתה קופאת או מתמהמהת זה היה סופה. אולם אז, היא מספרת פתחתי את הפה והתחלתי לקלל אותם קללות שאפילו לא ידעתי שאני יודעת בפולנית ולאחר מכן צעקתי משטרה משטרה אני ברחתי והם ברחו ובכך הסתיים הסיפור.
אתגר נוסף היה הזמן שבילו בנסיעה בדרכים נתונות כל הזמן לחיפושים של הגרמנים ולמבטים בוחנים של הפולנים. אנטק צוקרמן התייחס לכך בספרו "שבע השנים ההן":
קריין: " הסכנה לקשריות ארבה מכל עבר. תמיד הייתה אפשרות של חיפושי פתע, כי גם את הנוסעים הנוצריים היו בודקים ומחפשים בכליהם. הייתה גם סכנת חטיפה למחנות עבודה או למחנות ריכוז. אולם סכנת הסכנות הייתה שיכירו בהן שהן יהודיות. לגרמנים היו סימני הכר משלהם: הם היו מתבוננים בפניהם של העוברים ושבים, ומשהשגיחו באיש שפניו מביעים עצבות חשדו בו שהוא יהודי. אם מראה פניך היה עצוב, מכירים בך שאתה יהודי, אם מישהו מביט עליך בחוצפה ואתה ברגע של חולשה משפיל את העיניים דינך נגזר, כי ברור שיהודי אתה שאם לא כן מה לך לפחד? בכניסתך לרכבת עליך להשתתף בשיחותיהם של הפולנים, ועיקר שיחתם- על היהודים, וחייב אתה להקשיב, לדבר כאחד מהם, שכן אם לא יכירו בך שאתה יהודי. אף בשעות של מתיחות עד כלות הכוחות, חייבות היו הקשריות להעמיד פנים שוחקות ועליזות".
עירית: התפקיד של לונקה תמה ובלה היה לחבר בין המרכזים היהודיים הגדולים של אותה התקופה: ורשה, וילנה, ביאליסטוק וגרודנה. הנסיעות שלהן הן סביב הצירים האלה ומדובר במרחקים אדירים שנעשו כמובן בתחבורה ציבורית. כדי לסבר את האוזן המרחק בין וורשה המערבית מבין הארבע לוילנה- המזרחית ביותר הוא 478 ק"מ. בזמן מלחמה כשהתשתיות מוקדשות בעיקר לצרכי המלחמה כל נסיעה שכזו אורכת זמן רב מאוד. בלה יצאה מוילנה לשליחות בגרודנה. היה עליה להתמקם שם ולשכור דירה בה יוכלו לשהות הקשריות בזמן שהיו בדרכים, לעדכן את המנהיגות היהודית בגרודנה על הרצח בוילנה ולבקש כסף עבור פעילות התנועה וסיוע לפליטים שיגיעו מוילנה לגרודנה. מייד עם הגעתה, היא פונה לבניין העירייה וממציאה סיפור שביתה נשרף בהפצצות ומבקשת שינפיקו לה תעודה חדשה- במקום זו שזייפו לה מרסיק וטננבאום. בנוסף ליתר ביטחון היא רוכשת שרשרת עם צלב וספר תפילה. היא שוכרת חדר ופונה ללשכת התעסוקה המקומית כדי למצוא עבודה. הפקיד שמראיין אותה שואל האם היא יודעת גרמנית ומבקש שתאמר כמה משפטים. בלה מספרת שאמרה כמה משפטים ביידיש גרועה שנשמעו כמו גרמנית טובה על ידי הגייה אחרת של חלק מן המילים. הפקיד קבע שהיא מדברת גרמנית יפה מאוד ומפנה אותה לעבודה כמתורגמנית, במקום לא אחר מאשר- מטה הגסטאפו המקומי. שם היא מצליחה לזכות באמונו של קצין גרמני בכיר, ראש הז'נדרמריה בגרודנה. היא ניצלה את היכרותם כדי להשיג אישורי נסיעה, חותמות וטפסים. כך היא מצליחה גם לקבל אישור להיכנס לגטו, באמתלה שעליה לראות רופא שיניים, ונפגשת עם נציגי היודנראט של גרודנה.
אותו הגרמני הוא זה שהזמין את בלה למסיבת חג המולד. בדיוק באותו הערב תמה ולונקה היו בדירתה של בלה בדרך לשליחות בוילנה. בלה מספרת לו שמתארחות אצלה שתי חברות והוא בשמחה מזמין גם אותן.
נעמה: הסיפור הופך להיות מאוד משמעותי סביב משהו שרבים מאתנו מאוד מודעים לו. סיפור הכרוז. סיפור אבא קובנר והפרשנות של אבא קובנר למתרחש. ואני מדברת על זה מכיוון שבוילנה נמצא גם מרדכי טננבאום והפרשנות של מרדכי למתרחש היא אחרת. נדמה שכל מי שהיו אנשי תנועות נוער, קיבלו את פרשנותו של אבא קובנר, דהיינו פונאר היא מוות. ליטא היא ההתחלה (...) הפרשנות שלו שזו התחלה של הפתרון הסופי לכלל יהודי אירופה ושהמשמעות, המעשה הנכון לעשות הוא התנגדות. ולא היא, כלומר מרדכי טננבאום ראה לנגד עיניו את חטיפת הגברים, הוא לא חשב שהמשמעות של פונאר היא אחרת, אבל הוא שאל את עצמו למה נרצחים יהודים בוילנה אבל בביאליסטוק שקט. והפרשנות שלו הביאה אותו לכך שמסוף 1941 בדצמבר הוא למעשה התחיל להעביר את האנשים שלו לביאליסטוק, מתוך תפיסה מנהיגותית שאמרה – אני רוצה להגן על האנשים שלי, אני לא רוצה לחשוף אותם לסכנה, אני מעביר אותם למקום תעשייתי, למקום שהיהודים מתפקדים תחת מותת השליטה של הורמאכט אבל הם לא נמצאים לפרשנותו תחת סכנה. והוא נעזר במי שלימים מוכר כחסיד אומות עולם, בשם אנטון שמיד. הוא נעזר בו לצורך המעבר. ולמעשה הסיפור של שלושתן קשור בדיוק במעבר הזה הן נפגשות בגרודנה כי הן עומדות משם לצאת לוילנה, גם לונקה וגם תמה, כדי להעביר את הקבוצות לביאליסטוק בשליחות של מרדכי טננבאום. אבל איש גסטאפו שהיא עובדת שם כמתורגמנית בלה, איש גסטאפו מזמין אותה למסיבה, אבל שתיהן נמצאות אצלה בדירה, אז הן שלושתן מגיעות בלבוש די חגיגי, בליל חג המולד, ה-24.12 כאמור, לבניין הגסטאפו ומישהו מצלם אותן ונותן לכל אחת מהן עותקים של התצלום הזה... התצלום הזה עותקים מגיעים בסופו של דבר לכל אחת מהן, וכל אחת מהן מחזיקה עותק... עותק אצל בלה, עותק אצל לונקה ועותק אצל תמה שניידרמן.
עירית: מגרודנה ממשיכות תמה ולונקה לוילנה כדי להעביר את החברים משם לביאליסטוק באמצעות אנטון שמיד, רב סמל בורמאכט שתפקידו היה להעביר חיילים שאיבדו את דרכם אל יחידות האם שלהם. לצורך כך היה לו צי של משאיות והוא השתמש בהן כדי לסייע לחברי תנועות המחתרת לעבור לביאליסטוק. בליל הסילבסטר ב 31 לצדמבר 1941 הוא לוקח את לונקה ומרדכי לתחנת הרכבת של וילנה, שם נמצא המשרד שלו ומראה להם את הרכבות שהיו חוזרות עמוסות בפצועים גרמנים בדרכן חזרה לגרמניה.
נעמה גליל: מתפתחת ביניהם שיחה שלונקה מתעדת לארכיון עונג שבת, והשלושה האלה מדברים על כמה דברים מאוד נוגעים ללב. הם בין השאר מדברים על כך שבאחת אחרי המלחמה, כשכל זה יגמר הם יפגשו בארץ ישראל. בדוח שלה כותבת לונקה על אנטון שמיד שהוא אחד מחסידי אומות העולם. אני מתכוונת להגדרה התנ״כית של חסיד אומות עולם והסיפור העצוב הוא שאף אחד מהם לא זכה, לעלות לארץ ישראל. ולהכרה כחסיד אומות עולם, אנטון שמידט לבסוף זכה
עירית: בינואר 1942 אנטון שמיד נאסר, נשפט ונדון למוות בתלייה. על פי הדוח של לונקה הוא הצליח להעביר כ-50 איש שהשתייכו לתנועה, מווילנה ללידה ולביאליסטוק. שם מתארגנת הקבוצה בתוך הגטו בקיבוץ 'תל חי' אליו מגיעה גם בלה חזן. כאשר החלו הגירושים למחנות השמדה גם בשטחי הגנרל גוברנמן וחברי התנועה בכל מקום התחילו להתארגן למרד, הוטל על הקשריות תפקיד נוסף של רכישת נשק ותחמושת מן הפולנים והכנסתם לתוך הגטו. בכך כמובן גדלה הסכנה שארבה להן והן נדרשו ליכולות תמרון ואילתור גבוהות הרבה יותר.
נעמה גליל: לגבי תמה שניידרמן... אחד הסיפורים שסיפרה צביה לובטקין מספר על כך שהיא נמצאת ברכבת, וזה כבר היה בשלבים שהיא העבירה תחמושת, ויש עליה רימונים והיא, המראה שלה הוא ארי לחלוטין, אי אפשר כמעט לטעות בה שהיא יהודייה... והיא עומדת, כמובן...
עירית: וכך תארה זאת ציביה לובטקין בעדותה:
"לתמה קרה פעם מקרה מבדח במקצת: היא נסעה ברכבת ורימוני יד טמונים בתחתוניה. לרוע מזלה נתפנה מקום ישיבה והגויים ברוב אדיבותם הפצירו בה ליישב. היא ידעה שאם תשב עלולה היא לסכן את עצמה ואת הנוסעים. למזלה הצליחה להסיח את דעת הנוסעים ויצאה מן המיצר בשלום. "
עירית: אפשר אם כן לראות שאותן קשריות סיכנו פעם אחר פעם את חייהן ונאלצו להתמודד פעם אחר פעם עם סיטואציות של לא פחות מסוכנות חשאיות של ארגון ביטחוני זה או אחר. וכל זאת ללא ידע מוקדם, ללא הכשרה, ללא גב... לבדן. הן חיו במשך כל הזמן הזה בשתי זהויות- הזהות היהודית כל עוד הן בגטו, שבו מצד אחד הן בין חברים, בתוך קהילתן, הן- הן עצמן, אבל הסביבה בגטו קשה בדלותה, בעליבותה היא סביבה של פירוק הכל, של אובדן מתמיד כולל אובדן הצלם של רבים מן היהודים בתוכו. לעומת זאת כאשר הן יוצאות לשליחות הן לבד, בזהות בדויה, הן במתח מתמיד אבל הן שבות לעולם הנורמלי, החופשי, לפחות במידת מה, בוודאי ביחס לגטו. אולי אותה מסיבת חג המולד, התמונה הזו של שלושתן היא המקום שבו נפגשו שתי הזהויות כיון שהן תחת הזהות הבדויה, בסביבה של חופש, של נורמליות אבל הן גם שלוש חברות אמת שמצטלמות יחד. והעובדה שהן מחליטות ללכת למסיבה הזו שלושתן, בגוב האריות, במטה הגסטפו, חשופות הרבה יותר שכן הן צריכות להיות מתואמות מאוד בסיפור הכיסוי שלהן מצד אחד מסכנת אותן, אבל מן הצד השני תורמת להן בכמה רמות.
נעמה גליל: אני חושבת שהן נמצאות שם בגוב האריות כחלק מהרצון שלהן להסוואה אותנטית ככל הניתן. גם בעצם העובדה שהן נוטלות את המזכרת הזו כל אחת בתיקה, כל אחת בארנקה, נדמה שיש באחיזה הזו, באמת סוג של סמל. סמל לאחווה הנשית של שלוש קשריות שמצטלמות ביחד באמת בגוב האריות, ומצד שני מן סוג של רצון וגם זה יבוא לידי ביטוי בהמשך, בתיעוד, באחיזה בתיעוד, בהבנה של כל אחת מהן בנפרד ושל כולן ביחד שהן אוחזות בתיעוד מאוד יחידאי, מאוד מיוחד בתוך תקופה קשה ומאתגרת עבור כולן, ולכן הן נאחזות בצילום הזה כל אחת בדרכה. והצילום יהווה מסד מאוד משמעותי לכל הסיפור, מכיוון שלונקה חוזרת לורשה, והיא אמורה לחזור בשליחות התנועה לביאליסטוק והם מחכים לה.
עירית: כשלונקה יצאה מביאליסטוק לורשה נקבע שתשוב כעבור שבועיים. משהיא מבוששת לבוא, עלתה ההצעה שמישהו ייסע בעקבותיה, וכך בלה כותבת:
" ביאליסטוק יוני 1942: ... עבר שבוע מאז שצריכה הייתה לשוב לביאליסטוק ולונקה אינה חוזרת. מרסיק הציע שנשלח מישהו בכדי לאתר אותה בתקווה שאולי היא רק חולה ושוכבת באיזשהו מקום, החלטתי להיענות למשאלה ולנסוע לחפש אחריה. הפרידה היתה נרגשת שכן חששנו שאולי לונקה נאסרה וזאת שתלך בעקבותיה עלולה ליפול גם כן בידי הגסטאפו... חברי חנוך ז'לזאנגורה ליווה אותי ביציאתי מהגטו לתחנת הרכבת, הוא היה בחור יפה תואר, בעל מראה של "שייגעץ" חסון ועז נפש. ידידותינו נרקמה עוד בוילנה אך רק בקיבוץ תל חי בביאליסטוק נהיינו לזוג. קיווינו כי בתום המלחמה נינשא ונעלה יחד לא"י. חושבתני שאת העזתי באותם ימים שאבתי ממנו... הוא נתן בידי 2 אקדחים להעבירם לחברים בצ'רניאקוב. הצפנתי אותם בכיסי מעילי שהיה גדול מידות במכוון. בשיערי הארוך היה מוצפן בטאון תנועתי בשפה העברית שהודפס על נייר דק. לא פיללתי שיקרה בדרך משהו רע. "
נעמה גליל: מה שמתברר הוא שלונקה עשתה את הדרך מוורשה לביאליסטוק, אחת התחנות בדרך, תחנה בשם מלקיניה, שנמצאת לא רחוק מביאליסטוק, ושם עוצרים אותה. שם עוצרים אותה, מפשפשים בכליה ומוצאים שם נשק וברור להם לחלוטין שהיא, מכיוון שהיא מתעקשת על זהותה הפולנית היא למעשה נחקרת בשדרות שוכה במטה הגסטאפו בורשה על היותה חלק מן ארמייה קריובה. ומה שקורה הוא שכשבלה חזן עושה את הדרך היא בעצם מגיעה בדיוק לאותה תחנה.
עירית: "כשנעצרה הרכבת בתחנת עיר הצומת מלקיניה, נכנס ז'נדארם לקרון בו נסעתי וגחן עלי, אמר משהו כמו בואי שחורה, אנחנו כבר מחכים לך זמן רב . בלא להשמיע הגה קמתי ממושבי והלכתי אחריו. לפתע שאל אחד אם אני מכירה בחורה בשם קריסטינה קוסובסקה? השבתי בשלילה ואז הוא הוציא ממגירתו תצלום, דחק אותו מול עיני ושאל את מכירה את עצמך? בראותי את התמונה הבינותי שנפלתי בפח. היה זה תצלום של לונקה תמה ושלי. לונקה שהיתה מאוד בטוחה בעצמה נשאה עימה את התצלום הזה."
בלה מנסה להתחמק ומספרת שאמנם פגשה את לונקה במסיבת חג המולד, ומסתבר שמישהו צילם אותן, אך היתה זו פגישה חד פעמית והיא איננה מכירה אותה. השוטרים לא מאמינים והיא נלקחת לחקירה בעינויים קשים. גם בלה, כמו לונקה לא נעצרה כיהודייה אלא כחברה בארמיה קריובה- המחתרת הפולנית, ואף היא נשלחת בתם החקירה לפביאק- בית הכלא בוורשה. לאחר זמן מה, בין כותלי הכלא הן נפגשות. וכך תיארה בלה את המפגש בספרה:
פביאק ורשה יולי 1942: ליבי פועם במואץ, בחושבי על הפגישה הזאת. כשנכנסתי לתא התקשיתי להכירה. היא הייתה רק שלד. אדם ללא בשר על העצמות. פניה חיוורות. שמרתי על כללי הזהירות והתאפקתי מלגשת אליה. לונקה התבוננה בי ואני בה . עיניה נמלאו דמעות, חשתי שאין ביכולתי להתאפק עוד. השאלה הראשונה שהפנתה אלי הייתה: האם נפלת לידיהם בתור יהודייה או בתור פולניה? פולניה עניתי, והדבר הרגיע אותה. הגידי לי איך הגעת הנה? שאלה. הלכתי בעקבותיך, הלכתי לחפש אותך. נשכבה על המזרון ופרצה בבכי. לא מספיק שאני סובלת גם את צריכה לסבול.
בלה ולונקה כותבות פתקים ומשליכות דרך החלון לכיוון הגטו בתקווה כי הם יגיעו לחבריהן בוורשה ומקום הימצאן ייוודע. אחד מן היתומים בגטו אכן מצא את הפתקים והביא אותם לאנטק צוקרמן אולם אין דבר שהם יכולים לעשות עבורן.
נעמה גליל: לונקה נמצאת שם מיוני ועד נובמבר 1942. הן נמצאות בכלא שנמצא לא רחוק מהאומשלגפלאץ. הן בעצם נמצאות שם בתקופת הגירוש הגדול, בין יולי לספטמבר 1942. תקופה כאוטית ונוראה בתוך הסיפור כולו. בנובמבר 1942 הן מועברות תחת הזהות הפולנית שלהן, הן מובלות במשלוח של 52 פולניות מן הפאביאק למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. מכיוון שהן מגיעות כאסירות פולניות, קורה דבר שהוא מאוד ייחודי וגם הוא מונצח במוזיאון שלנו. לונקה מצולמת כי אסירות פולניות מצולמות כל תקופת קיומו של המחנה, ואסיר פולני בשם וילהלם ראסל מצלם אותן, את שתיהן והן מצולמות במאגשוטס המפורסמים משלוש זוויות ונשלחות אל המחנה.
עירית: לונקה ובלה נקלטות כאסירות במחנה. כעבור זמן מה שתיהן חולות בטיפוס ומוכנסות לרוויר, בית החולים. בלה מצליחה להחלים אולם מצבה של לונקה מחמיר. פניה הלכו והחווירו כותבת בלה, עיניה שקעו בארובותיהן, הפכה לפקעת עצבים וצרור עצמות. כאשר החלה להרגיש כי קיצה קרוב קראה אותי למיטתה ודיברה למצפוני. היא חששה שכאשר אוותר לבדי לא אוכל להחזיק לעצמי את סוד היותי יהודייה. הפצירה בי שלא אגלה את הסוד כדי שאשאר בחיים. לבסוף אחזה חזק בכף ידי ואמרה "אני את חוט החיים לא משכתי מהפקעת עד הסוף. אבל את מוכרחה להמשיך, את תספרי עלינו". אלה היו המילים האחרונות ששמעתי מפיה." לונקה לא הצליחה להחזיק מעמד ונפטרה בשלושה עשר באפריל 1943 .
נעמה גליל: האמירה הזאת של לונקה לבלה הייתה ממש בבחינת צוואה שהניעה אותה ובלה באמת שרדה. היא עבדה כאחות בבית החולים, שרדה את צעדת המוות, את המחנות בגרמניה ולמעשה כל התקופה הזאת, ... למן 1941 עד סיומה של המלחמה היא תחת זהות פולנית ורק עם השחרור והעובדה שהיא פוגשת את אנשי הבריגדה, חוברת אליהם, נישאת לאחד מהם לבסוף, ואחד הדברים הראשונים שהיא עושה היא כותבת. היא כותבת את הזיכרונות המידיים שלה שהופכים למעשה לתשתית הספר ״קראו לי ברוניסלבה״.
עירית: למעשה התמונה האחת הקיימת בידינו היום היא התמונה שהייתה אצל תמה. התמונה של לונקה הוחרמה ע"י הגרמנים ותמונתה של בלה אבדה בנסיבות לא ברורות. תמה המשיכה את משימותיה כקשרית של מרדכי טננבויים לצד הקשר שניהלו השניים. מרדכי מגייס לצידה קשרית נוספת, הצעירה מכולן בשם ברוניה ויניצקה, ילידת גרודנה 1923, גם היא למדה בבית ספר תרבות, מגיעה מבית מאוד ציוני והיתה חברה בתנועת הנוער שנים רבות.
נעמה גליל: יש לה מראה ארי מובהק. אישה עם ידע שפתי רחב מאוד והיא נמצאת מחוץ לביאליסטוק... היא מאוד חשובה בתוך הסיפור הזה, יש לה דירת מסתור מחוץ לביאליסטוק וכשתמה יוצאת בשליחותו של מרדכי טננבוים ב-11.1 לכיוון ורשה ויש בידיה הרבה מאוד מידע, הרבה מאוד מסמכים שהיא אמורה להעביר בכדי שאלה יועברו אל הממשלה הפולנית הגולה, היא גם כן מגיע לצומת מלקיניה ושולחת מברק לברונקה.
עירית: וכך לימים תיארה זאת ברונקה בעדותה:
" תמה נסעה ב 11.1.1943 לגטו וורשה בשליחות של טננבאום. בפעם המי יודע כמה עברה את הגבול במלקיניה. גבול מסוכן. רק לפני זמן לא רב נעצרו שם לונקה ובלה. שתי קשריות מנוסות. עוד באותו היום קיבלתי ממנה מברק שעברה בשלום. אחרי שבוע של ציפייה הגיע מכתב מורשה. החברים בארגון היהודי הלוחם בוורשה שמחו בכסף הרב שהביאה ובהוראות להכנת חומר נפץ. הם קראו את גרסת החוזר של שיפר והימלר בדבר חיסול היהודים. אפילו הבטיחו להעבירו ללונדון. "
תמה אמנם עוברת את צומרת מלקיניה בשלום ומצליחה להגיע לוורשה, אולם כעבור כמה ימים ב 18 בינואר 1943 היא נקלעת לאקציה נוספת בגטו, אז חברי האי"ל פותחים במה שנקרא המרד הקטן. הם תוקפים את שיירות המגורשים וישנם כמה קרבות עם הגרמנים שנכנסים לגטו. תמה כפי הנראה נלכדת במצור על בניין הקבוצה בדז'לנה ומובלת לכיכר השילוחים, משם היא נשלחת למחנה ההשמדה טרבלינקה.
קריין: מרדכי טננבוים, דפים מן הדליקה 3.2.1943:
"מסרו לי פרטים על...הקרבות בגטו הורשאי. לפי ידיעותיי את הדברים ולפי הבלוקים שעמדו בראש ההתגוננות ההרואית של הגטו- אנשינו נפלו כמעט כולם בקרב. על המברקים אין עוד תשובה- כבר 3 ימים אין לי קשר עם ברונקה הנני משתגע. הנשארתי לבדי, זולת פרומקה הנמצאת בבנדין? האיננה כבר ציביה, האיננו יצחק, האינם כבר כל אנשי טשרניאקוב ודז'יאלנה שחיינו אתם כחצי שנה יחד ולמדתי לאהוב אותם, את כולם, את כל אחד מהם?
איך זה- כבר לא נתייעץ יחד, כבר לא נסבול ונצחק יחד והם יחיו רק באגדה ההירואית ובמעשי הגבורה שלהם.. וטמה- הנני מפחד אפילו לחשוב על כך. ובכל זאת: אומר לי הלב שגם היא איננה. כמעט בטוח בזה. וכאן לא רוצים להתחיל באקציה ולגמור עם כל זה . במשך כל השבוע אבריק בכל יום, לכל הכתובות שישנן לי ואם נכון הדבר- אגמור את כל ההכנות להתגוננות שלנו קודם. במשך החודש הקרוב הכל יעשה וייגמר. אעשה את המקסימום. עכשיו אסור לי ללכת מכאן. כל הגטו, למעלה מארבעים אלף יהודים מחכים לי. אי אפשר. אגמור ההכנות, אקרא לישיבת האקטיבה של כל המפלגות. וכשהם יאמרו שמוכנים כבר.. אמסור את הפעל לוועדה ואני אלך. לא רוצה לחכות. לא יכול. כן, To be or not to be- השאלה הנצחית, המוות הנצחי."
נעמה גליל: בתקופה הזו עבור מרדכי טננבוים תקופה איומה, פשוט הכל קורה לו, הכל קורה לו וקורה לו רע... לוקח זמן עד שהוא מבין שתמה אבדה לו ובתוך כל זה ישנה אקציה בגטו ביאליסטוק שמחייבת אותו לדילמה מנהיגותית אדירה כי ראש היודנראט ברש בעצם בא ואומר לו – אני יודע שאתם מתכננים, אני יודע שאתם מתכננים בתוקף האקציה לצאת כנגד הגרמנים אבל אני קורא לך אם הם שולחים כפי שהם הבטיחו לי, עד 6000 יהודים, אתה מונע קיומו של מרד. ומרדכי מסכים לבסוף, מסכים לכך אף שבתוקף האקציה מספרם של המשולחים הוא גבוה יותר והסיפור הזה של האקציה הזו שהביאה כאמור, יצרה אצלו את הדרמה המנהיגותית האדירה הזו... ובתוך כל זה האבל הנורא על תמה.
עירית: לאחר האקציה הזו בפברואר 1943 טננבאום מכנס את חברי המחתרת בביאליסטוק לישיבה בה הם דנים האם להמשיך ולנסות לארגן מרד של כלל האוכלוסייה היהודית בתוך גטו ביאליסטוק, דוגמת זה שיהיה בוורשה כחודשיים לאחר מכן באפריל 1943, או האם לצאת ליער ללחימה פרטיזנית לבדם. טננבאום אומר כי לו ברור שיש להישאר ולארגן את המרד בגטו, אולם הוא אינו יכול להכריח אף אחד. הפרוטוקול של הישיבה הדרמטית הזו נשמר ובו ניתן לראות את הדילמה הגדולה בה הם התחבטו ואת הטיעונים שמעלה כל אחד מן החברים, אשר נפלו לבסוף באוגוסט 1943.
נעמה גליל: אחד הדברים שהוא עושה, ואת זה אנחנו יודעים גם מברונקה ששרדה, כשהוא מגיע מורשה לביאליסטוק הוא מביא אתו לא רק את בשורת התנועה ולא רק את בשורת המרד וכו׳, הוא מביא אתו את גם בשורת התיעוד, ויחד עם מרסיק הם מקימים ארכיון, דוגמת ארכיון 'עונג שבת' והארכיון לימים נקרא על שם שניהם, ארכיון מרסיק טננבאום.
עירית: לקראת חיסול הגטו החליט מרדכי טננבאום להסתיר את הארכיון במקום בטוח בצד הארי. קופסאות המתכת אשר בהן נארזו כל מסמכי הארכיון נמסרו לד"ר פיליפובסקי- ממנהיגי תנועת המחתרת הפולנית שהטמין את המיכלים במחסן שבחצר ביתו. ויניצקה ידעה את מקומם המדויק.
לאחר אותה האקציה בפברואר 1943 מרדכי טננבאום ויו"ר היודנראט של ביאליסטוק אפריים ברש סיכמו שבפעם הבאה שהגרמנים יכנסו לגטו לאקציה נוספת ברש יזהיר את חברי המחתרת מבעוד מועד ויקרא לציבור לצאת למרד בגטו יחד עם המחתרת. אולם ברגע האמת ברש בוגד בהם ומפר את הבטחתו. ב-16 באוגוסט בשעה שתיים לפנות בוקר כיתרו את הגטו בחשאי חיילים גרמנים, אנשי אס-אס וכוחות עזר אוקראינים. בגטו התגוררו באותה העת כ-30,000 יהודים. ברחובות הגטו נתלו כרזות בשם היודנראט שקראו ליהודים להתייצב. ברש הודיע כי מסרו לו שהעובדים והמכונות יועברו מן הגטו לאזור לובלין שם ימשיכו בעבודתם. בשעות הבוקר ניסו חברי המחתרת להפיץ כרוזים שקראו לתושבים שלא למלא אחר הוראות הגרמנים, אולם רוב תושבי הגטו החליטו להתייצב, בתקווה שהם אכן נשלחים לעבודה ולא הצטרפו לחברי המחתרת. המרד דוכא במהרה- רוב הלוחמים נפלו בתוך שעות אחדות וביניהם גם חנוך ז'לאזנגורה, מי שהיה בן זוגה של בלה, ומרדכי טננבאום.
נעמה גליל: אחד הדברים שמעביר לה מרדכי זה את הצילום של תמה. ברוניה שלימים הופכת להיות עובדת הארכיון של יד ושם, עובדת מכון המחקר של יד ושם... היא קיטלגה אותו וראתה בו למעשה דרך להנציח את מי שהיא אהבה, כי גם היא הייתה בתוך משולש. אחרי אובדנה של תמה, היא התאהבה במרדכי ומרדכי גם כותב בדפים מן הדלקה שהיא הוציאה, שהוא איסוף של היומן שלו ושל המכתבים שלו, הוא כותב לה שהוא נורא מצטער שהוא בעצם מכניס אותה למשולש כי לכל מקום שהוא הולך, הולכת אתו גם תמה.
עירית: תמה לא שרדה את המלחמה, אולם העותק שלה, של התמונה של שלוש הנשים מערב חג המולד של 1941 שרד. תמה מסרה אותו לאהובה, מרדכי טננבאום שהעביר אותו למשמרת אצל ברוניה ויניצקה- לימים קליבנסקי. ברוניה שמרה על התמונה והביאה אותה עימה לישראל. היא הכינה עותקים של התמונה וכיום היא נמצאת הן בארכיון יד ושם, הן בארכיון לוחמי הגטאות והן.. בביתה של בלה, היחידה מבין השלוש ששרדה ומילאה את בקשתה האחרונה של לונקה וסיפרה. התמונה המקורית נמצאת כיום, לאחר מותה של ברונקה, בארכיון של בית לוחמי הגטאות.
נעמה גליל: ברוניה היא ידידה של בלה ובלה מקבלת ממנה עותק של התצלום שהיה תלוי בביתה, את זה אנחנו יודעים מהבן שלה, פרופ׳ יואל יערי, הוא תמיד מספר שכשהוא גדל בבית התמונה תמיד הייתה תלויה, תמיד ליוותה אותו.התמונה הזו של שלוש הנשים והסיפורים של אמא שלו, כל אלה היו בני לוויה לכל תהליך ההתבגרות שלו. אמא שלו הייתה מאלה שכן דיברו הייתה מאלה שכן סיפרו והיא סיפרה את סיפור השלוש ואת סיפורה שלה אמא שלו סיפרה תמיד את סיפור השלוש, כחלק מהרצון להותיר זיכרון. פרופ' יערי עצמו הבן כאמור של בלה חקר את הנושא ברבות השנים הוא מרבה לדבר עליו והרבה מן החומרים הובאו כאן למעשה מבוססים על חומר שהוא חקר ובדק ברבות השנים.
עירית: ב 19 במאי 1942 כתב ההיסטוריון שעמד בראש ארכיון עונג שבת בורשה, עמנואל רינגלבלום, מסמך אודות גבורתן של אותן קשריות, מי שהוזכרו בפרק זה ועוד רבות נוספות: פרומקה פלוטניצקה, חייקה גרוסמן, טוסיה אלטמן, גוסטה דוידסון ועוד ועוד, אשר רשמו אולי את הפרק הראשון תחת הערך גבורה בדפי ההיסטוריה:
קריין: "הנערות הגיבורות חייקה, פרומקה והאחרות הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. נערות אמיצות וגיבורות הנוסעות הלוך ושוב לערים ועיירות בפולין. .. הן מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן מבלי להניד עפעף וללא צל של היסוס... באיזה פשטות וענווה הן מדווחות על נסיעותיהן ברכבות שמהן חוטפים נוצרים, גברים ונשים, לעבודה בגרמניה. האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו. החייקות והפרומקות יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון. "
עירית: אותן נערות, שהיו להן את כל הכלים לשרוד: מראה ארי, שפה מושלמת, תעודות מזויפות, אומץ לב ותעוזה. הן יכלו בקלות לחיות בזהות בדויה בצד הארי ולהינצל. אולם הן בחרו פעם אחר פעם, יום אחר יום לחזור אל הגטאות, לצאת ולהיכנס, עם עוד פיסת מידע, עם עוד דרישת שלום מן העולם החופשי, עם עוד דברי עידוד עם תחמושת. פעם אחר פעם הן בחרו לסכן את חייהן עבור חבריהן, עבור משימתן, עבור המורשת של העם היהודי, של האישה היהודייה, שתירשם בדפי ההיסטוריה.
