בפרק זה נמשיך ונעקוב אחר גורלם של היהודים אשר נכלאו בגטו מינסק, ונתמקד באחד המאפיינים הייחודיים שלו - המחתרת החזקה שצמחה בו כבר למן הימים הראשונים לסגירתו. מאפיין ייחודי נוסף בהקשר זה הוא העובדה כי המחתרת והיודנראט - ההנהגה הרשמית בגטו, שיתפו פעולה באופן מלא ופעלו יחד למען האפשרות היחידה כמעט להצלה: בריחה אל היערות הסמוכים, אל הפרטיזנים. אולם, האם כלל האוכלוסיה יכולה היתה לברוח? מה המשמעות של חיים ביערות בין הפרטיזנים? ומה נותר מהקהילה, מזכרה ומסיפורה בסיום המלחמה ועד היום?
אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי חוקר במכון המחקר של יד ושם.
מי מכיר את גטו מינסק? המחתרת בגטו וסיפור חיסולו הסופי - תמלול הפרק:
הערה קצרה לפני שמתחילים: הפרק שאתם עומדים לשמוע הוא השני מתוך שני פרקים שהקדשנו לגטו מינסק. אם עוד לא האזנתם לחלק הראשון, אנא עברו אליו קודם, כיוון שהתוכן של הפרק הזה מבוסס על מה שהובא בפרק הקודם.
אחד המאפיינים הייחודיים של גטו מינסק היא המחתרת החזקה שהתפתחה בו כבר בשלב מוקדם. בתחילה היו אלה שתי קבוצות נפרדות, האחת קבוצה של פליטים בראשותו של הירש סמולר, שהגיע כפליט מביאליסטוק עם פרוץ המלחמה. השניה מקומית בראשותו של נחום פלדמן. בספטמבר 1941 התאחדו הקבוצות לתנועה אחת. רוב פעילי המחתרת היו אמנם מקומיים, אך מי שבלטו בארגון והיו דומיננטיים היו דווקא הפליטים שהגיעו מן השטחים המערביים.
ד"ר דניאל רומנובסקי: פליטים מפולין היו מלאים ביוזמה, היו יותר , אם אפשר להגיד ככה, הרפתקנים. יהודי מינסק מקוריים היו יותר זהירים. אדם סובייטי היה זהיר, היה יותר זהיר. הירש סמולר אפשר להגיד בתום לב, בהתחלה עוד ביולי שנת 41' הוא הציע להקים קבוצות של הגנה עצמית. כמו שזה היה ברוסיה הצארית. ונחום פלדמן אמר שכאילו המטרה העיקרית של הארגון זה להוציא כמה שיותר אנשים, מסוגלים, כשרים ללחימה, לפרטיזנים הסובייטים.
שלא כמו ברוב הגטאות אחרים בהם פעלו מחתרות, בגטו מינסק היה שיתוף פעולה הדוק בין המחתרת לבין היודנראט. מושקין ושותפיו סיפקו לאנשי המחתרת תעודות זהות מזויפות ודירות בלתי לגליות, סידרו להם עבודה בתוך הגטו, והעבירו להם ידיעות שהגיעו מהשלטונות הגרמניים. בהמשך נוצרו המגעים הראשונים עם ועד המחתרת הכללית שפעלה בעיר, ועם יחידות הפרטיזנים. לאחר התאחדותן של קבוצות סמולר ופלדמן הפכה המחתרת היהודית לארגון של כ-500 איש ולו מרכז הנהגה, מנגנון תעמולה, חלוקת תפקידים מוגדרת ומערכת ענפה של פעילים שחדרו למוסדות חשובים בגטו ובעיר. המחתרת הקימה קרן סיוע, שלחה למחלקת הבריאות ולרופאים בגטו איגרות, בהן דרשה מהם להציג בדוחות את חולי הטיפוס כחולי שפעת או דלקת ריאות שהיו "לגאליות" וכן הקימו תחנות חיטוי. הם החלו לזייף תעודות מומחה ממקומות עבודה שונים בהיקפים גדולים וחילקו אותן לתושבי הגטו. המחתרת הפעילה לחץ כבד על עובדי יודנראט ואנשי משטרת הסדר אשר ניצלו את מעמדם לרעה, ושלחה לכל אחד מהם איגרת אזהרה בה נכתב שאם לא יחדלו - יופעל כלפיהם 'החוק נגד עוזרי הגרמנים'. על החתום "ועד הגטו". בקרב הציבור היהודי החלה להתפשט השמועה כי יש עוד שלטון ש"משגיח על הכל".
המחתרת שללה מרד גלוי בגטו בידיעה שהוא חסר סיכוי, ושמה לה למטרה עיקרית להוציא ליער כמה שיותר יהודים שהיו כשירים לקרב. בו בזמן הוחל בחיפוש דרכים להבריח מהגטו גם תושבים שלא התאימו לפעילות פרטיזנית. המבצע להוצאת קבוצות ראשונות מהגטו אל יחידות הפרטיזנים התחיל כבר בנובמבר 1941. ההצלחה היחסית של המבצע נזקפת במידה רבה לזכות הקשרים שהיו למחתרת בגטו עם היודנרט ועם המחתרת העירונית הכללית. כאשר נציג המחתרת העירונית בא למושקין ודרש ממנו את תמיכת הגטו במחתרת, מושקין התנה את עזרתו בכך שהמחתרת תוציא גם אנשים מהגטו אל הפרטיזנים. עובדי היודנרט סיפקו ליוצאים מזון לכמה ימים ובגדים חמים והכניסו את שמותיהם לרשימת הנפטרים, ושוטרים מהימנים הוצבו בשער הכניסה לגטו כדי לאפשר הברחת נשק ויציאה חופשית של קבוצות מהגטו ליער. המחתרת העירונית קבעה את זמן יציאת הקבוצות ואת מסלולן וכן סיפקה להן מורי דרך- מי שהכירו את היערות הסבוכים שבסביבת העיר וידעו לנווט את הבורחים מן הגטו אל מקומות הריכוז של הפרטיזנים פעמים רבות היו אלה ילדים שצברו ניסיון והיכרות עם היער בשל תפקיד נוסף שניתן להם. .
ד"ר דניאל רומנובסקי: קבוצה שיצאה מהגטו לפרטיזנים יצאה ממנו במסווה של חטיבת עבודה. והמחתרת הכינה כל מיני תעודות מזויפות במשמעות כזאת של חטיבה הזאת מכוונת לכאילו כריתת עצים שהם במקום והמקום על אחריות של קצין גרמני כך וככה. בעיה הייתה אחרת. אנשים בחטיבה כזאתי לא יכלו לקחת חפצים שלהם מהבית. אז היו צריכים קבוצה אחרת שסחבה את החפצים שלהם, אלה היו ילדים. ילד שהוא סחב איזשהו תרמיל, תיק או משהו, לא משך תשומת לב של המשטרה הבלרוסית. מבוגר, איש מבוגר שהוא סחב תרמיל על גבו - המשטרה הבלרוסית עצרה אותו. את הילד לא. לקצר טיפה את הפאוזה כאן למשל, מיכאל בס שאני ראיינתי אותו, זה היה תפקיד שלו. הוא לא היה מדריך, הוא לא היה מורה דרך במלוא מובן של המילה. הוא הלך במרחק של כמה וכמה מטרים מהחטיבת עבודה כביכול שיצאה מהגטו וסחב, סחב את החפצים. הוא היה קטן. הוא יכול להסתתר איפשהו. לא פחד מהשוטרים. שוטרים לא בדקו אותו.
החל מנובמבר 1941 ועד למרץ 1942 הצטרפו כמה מאות יהודים מהגטו ליחידות פרטיזניות. היה קשה להוציא יהודים במספרים גדולים יותר, משום שחלק מראשי המחתרת הכללית ומפקדיהם של כמה מהגדודים התנגדו להצטרפותם של יהודים ממניעים אנטישמיים. לפיכך בסוף חורף 1942 התחילו לשקול במחתרת היהודית הקמת בסיסי פרטיזניים עצמאיים.
ד"ר דניאל רומנובסקי: בן אדם לבד לא יכול להישרד ביער, במיוחד בחורף. בחורף ובכפור. דבר ראשון הוא צריך איזשהו דיור, אם אפשר להגיד את זה לפחות בונקרים. חוץ מזה, הם צריכים אספקת מזון. לאיש אחד, לשניים, לחמישה אנשים, האיכרים לא יתנו מזון, אבל כשבאה יחידה יש פה כאילו שצריך להוריד לכפר, חמושה ברובים וברימוני יד, ומראה את כל זה לאיכרים ודורשת מזון, הם קיבלו את זה. פה יש כל מיני נסיבות חשובות. למשל, אם זה בא פרטיזן בלרוסי מפקד בלרוסי לאיכרים ודרש מזון, האיכרים נתנו לו, למה? הם הבינו, במיוחד אם זה היה שנת 43'. היום הוא פרטיזן, היום הוא מפקד הפרטיזנים, מחר הוא איש בשלטון הסובייטי. כשיהודי בא לדרוש שם אני יודע מה, תפוחי אדמה, ברור שזה לא, שזה לא איש בשלטון, בעתיד. בשביל מה, לתת לו מזון, כשגם לאיכרים לא היה כל כך הרבה. אז צריכים מערכת שהיא מסוגלת לספק את כולם, במזון. הגרמנים ערכו מבצעים נגד הפרטיזנים. מדי פעם יחידות צבאיות מיוחדות סרקו את היער בחיפוש של הפרטיזנים והקורבנות הראשונים של סריקות כאלה היו מחנות משפחתיים יהודיים קטנים.
כאמור, נסיונות של המחתרת לפעול בקרב יהודי הרייך ולשכנעם בסכנה הצפויה להם עלו בתוהו.
בפברואר 42 נאסר יו"ר היודנראט איליה מושקין. על פי השמועה ניסה לשחרר אסיר יהודי על ידי זה שניסה לשחד קצין גרמני. הוא נתלה במרץ 42 יחד עם מפקד משטרת הסדר. בני משפחתו נרצחו באחת האקציות הליליות. מי שמונה ליו"ר היודנראט במקום מושקין היה סגנו לייב יפה, שהגיע כפליט מוילנה. גם יפה המשיך את שיתוף הפעולה עם המחתרת.
הגרמנים הודיעו לו כי בשני למרץ 1942, חג פורים, יש לגרש מן הגטו 5,000 יהודים. הגירוש לא יכלול עובדים במפעלים הגרמניים. לשאלה האם לכלול ילדים וזקנים הגיעה התשובה - זה לא משנה. ייעודו של הגירוש הפך ברור.
ד"ר דניאל רומנובסקי: והתנועה הראשונה של היודנראט הייתה להגיש לגרמנים רשימה של 5000 איש שבה יהיה קשישים ואנשים חולים שאין להם סיכוי להחזיק בחיים. אבל המחתרת היהודית, הארגון המחתרתי היהודי עמד נגד תוכנית זאת להגיש רשימה של חולים וקשישים. ונציג של המחתרת אמר ביודנראט "קיין שום האנדל מיט יידישע נשמות", שום מסחר בנשמות יהודיות. וככה זה קרה. זה לא הפריע לס"ס להגיע ב-2 למרץ לגטו מינסק ביחד עם משתפי פעולה אוקראינים, לטבים, ליטאים שכאילו הם הופיעו בגטו מינסק. הרוב מהיהודים הסתתרו, התחבאו, ממש איפה שהם יכלו.
הגרמנים פרצו לחצרות הבתים והחלו בחיפושים. את הנתפסים כינסו בחצר בית החרושת והוציאו גם את ילדי בית הילדים שבאותו רחוב. בראש הילדים הלכו המנהלת פליישר וד"ר צ'רניס כשפעוטות בזרועותיו.
ביום זה הנאצים אספו 3412 איש. זה לפי הדוח שהאיינזצרופן כאילו הגישו לברלין. האיינזצגרופה 8 עסקה בזה. ו...הם לא ביצעו את המכסה. אז הם חיכו לחזרה של פועלים מהעבודה, עבודת כפייה וכאילו השלימו את המכסה דרך הפועלים. בכל מקרה הם לקחו 5000 יהודים למקום מסוים במינסק שבו עכשיו עומדת אנדרטה לגטו מינסק. ורצחו את כולם שם.
אנטולי רובין כתב בעדותו:
קריין: "כשחזר הטור שלנו כ-60 איש מעבודתינו לגטו הרגשנו איזו התעוררות ברובעים הסמוכים לו. כשקרבנו לרחוב אובובנאייה עצרה את הטור שלנו קבוצת אנשי ס"ס בכירים, תמירים, פתוחי צווארון ובידי כולם מגלבי גומי ארוכים בעלי גולות עופרת בקצה. הם הביאונו אל גדר התיל של הגטו מהצד הארי וציוו לכרוע ברך בשלג. עתה התחילו לקרוא לבעלי המקצוע שבתוכנו בשמותיהם ואלה הובלו על בירכיהם למקום שהורו להם. שעתיים החזיקו אותנו שם. יצר הקיום החל פועם בי בקדחתנות. איך להינצל? ראיתי שבגטו הכל שליו, הטיהור שם הסתיים. החלטתי לפרוץ מתחת לתיל הגטו. פעמיים זחלתי אל הגדר וחפרתי בשלג כדי מעבר גופי... אך בפעם השלישית הבחין במעשיי אחד מאנשי הס"ס, וחבט בראשי במגלבו, כך שהתערפלה ראייתי. זחלתי אל הקבוצה ושכבתי בשלג. היום התחיל מחשיך. הגרמנים סיימו את המיון ניגשו אלינו ופקדו- "אאופשטיין!". הבינותי כי רגע זה הוא תקוותי האחרונה. הצטנפתי כפקעת וכשהתחילו הכל לקום ולהסתדר בטור, זינקתי וחמקתי מתחת לשקע שחפרתי. שוטר צעק "עמוד! חזור!" וירה פעמיים בעקבותיי. רצתי אל אחד הבתים הסמוכים, שם הביאני יהודי אל מרתף שהתחבאו בו כמה משפחות. מרתף זה הוסבה להפליא. הם סיפרו לי על הזוועות שהתרחשו באותו היום בגטו."
לאחר הרצח הובאו אל ה"בור", הכינוי שניתן למקום, חביות עם חומר דליק והוא הוצת. למעלה מ-5000 אנשים נרצחו ביום זה.
האקציה הגדולה ביותר בגטו התרחשה ב-28 ביולי 1942. לקראת סוף יולי גייסו הגרמנים כוחות גדולים והצטיידו במשאיות רגילות, ובמשאיות שהוסבו להיות משאיות גז. ב-27 ביולי יצאה פקודה חדשה כי על תושבי הגטו לשאת בנוסף לטלאי הצהוב והטלאי עם כתובת הבית גם טלאי נוסף על פי החלוקה הבאה:
תג אדום לעובדים, תג ירוק למבוגרים שאינם כשירים לעבודה ותג כחול לילדים. ב-28 ביולי לאחר שקבוצות העבודה יצאו מן הגטו, נכנסו הגרמנים. הם סרקו את הגטו יחד עם יחידות המשטרה והורו לכולם להתכנס בכיכר היובל. ההוראה ניתנה גם ליהודי גטו המבורג להם נאמר "אתם נוסעים לפלשתינה!". הם דרשו מיפה שירגיע את כולם ויסביר כי מדובר בהליך פורמלי של רישום והחלפת הטלאי. באמצע נאומו הבחין יפה במשאיות הגז. הוא הפסיק את דבריו והחל לקרוא "חברים, רימו אותי, ירצחו אתכם. היום פוגרום!!" הגרמנים הורידו את יופה מהבמה והרגו אותו.
ל' גלייזר תיארה בעדותה את הטבח שהחל:
"הקהל הסוער החל לרוץ לכל עבר, בתקווה להינצל מהמוות האיום. נוצר תוהו ובוהו. הפשיסטים פתחו בירי צפוף לתוך ההמון המכותר על ידם, אך האנשים המשיכו לפרוץ ולדחוף קדימה. התחיל קרב פנים אל פנים בין אנשים חסרי מגן לבין פשיסטים חמושים. כל הכיכר הייתה זרועה גופות טובעות בדם..."
במשך ארבעה ימים נעו המשאיות ומכוניות החנק בהן נדחסו היהודים מהגטו לאתר הרצח הסמוך מאלי טרוסטינץ. במקביל סרקו הגרמנים את הגטו מלווים כלבי גישוש כדי לאתר את המתחבאים במלינות. קרוב לעשרים אלף יהודים נרצחו במהלך האקציה.
לאחר האקציה הגדולה נותרו בגטו כ-9000 יהודים. הגטו הפך למעשה למחנה עבודה. דיכאון ואדישות השתררו בקרב השורדים. מוסד היודנראט בוטל והגרמנים מינו פליט יהודי בשם אפשטיין לנהל את הגטו. הוא, יחד עם "הקבוצה האופרטיבית" שהקים כתחליף למשטרת הסדר הטילו אימה בגטו, ושיתפו פעולה באופן מלא עם דרישות הגרמנים. אפשטיין ואנשיו שכונו "האופרטיבניקים" נחשבו לבוגדים בעיני כל. במהלך 1943 הלך וצומצם מספר האנשים בגטו. חלקם נשלח למחנות עבודה אחרים, חלקם נרצחו. הגטו חוסל באופן סופי באוקטובר 1943.
מינסק שוחררה בשלושה ביולי 1944. השחרור צויין בתהלוכה חגיגית שקיימו הפרטיזנים ברחבי העיר. ביניהם גם יהודים שהצטרפו ללחימה ויהודים ששרדו ביערות במסגרת מחנות המשפחה. על פי ההערכות קרוב לעשרת אלפים יהודים ברחו ליערות, רק מחציתם שרדו.
על פי שלום חולבסקי נרצחו בגטו מינסק לאורך כל תקופתו למעלה מ-90 אלף יהודים. מיהודי הרייך שנשלחו אליו נותרו בחיים רק עשרה.
בסיום המלחמה התרכזו במינסק כארבעים אלף יהודים. מרביתם, כאלה שהצליחו להימלט מזרחה עם פרוץ המלחמה או יהודים שלא רצו לחזור לכפרים ולעיירות הקטנות. אך עבורם, בזאת לא תם הסיפור.
ד"ר דניאל רומנובסקי: אחרי שנת 45' התחיל מבצע סטלינסטי נגד היהודים, מבצע נגד הקוסמופוליטיים, אחר כך פרשת הרופאים עם כל ההשלכות של זה.
בינואר 1953, בסוף ימיו של סטאלין, הועמדו לדין במוסקבה תשעה רופאים יהודים והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית" שתכננה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". הייתה זאת מעין נקודת שיא של תקופה שמוכרת כ"שנים השחורות" של יהדות ברית המועצות, בהן האשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ועלילות אודות מזימות יהודיות צצו כפטריות לאחר הגשם. יש האומרים כי סטאלין אף אישר תכנית לגירוש כל היהודים אל המזרח, אך מותו במרץ 1953 מנע את הוצאתה אל הפועל. גם אם מדובר בשמועה שהתפשטה בקרב אזרחיה היהודיים של המדינה הסובייטית, כפי שחוקרים מסוימים סבורים, עצם האמונה בדבר יכולה לשקף את תחושת הרדיפה וחוסר הביטחון שחשו יהודי בריה"מ. ב- 4 באפריל 1953 פורסמה הודעה רשמית במוסקבה כי הרופאים חפים מפשע - והם שוחררו.
אחרי מותו של סטאלין החלו יהודי מינסק לקיים באופן קבוע מדיי שנה עצרות זיכרון במקום בו נרצחו יהודי הגטו באקציה של חודש מרץ . 1942 אותו המקום שכונה "הבור" או ברוסית "יאמה".
ד"ר דניאל רומנובסקי: שם התכנסו אנשים, לא רק ניצולי שואה, גם ילדים שלהם. די פשוט להגיד מילה על הקורבנות, לפחות, להתפלל קדיש ולעשות משהו. רק בשנות ה-80' התחילו שם אנדרטה של ממש. לפני זה זה היה פלקה כזאת עם הכתובת. בסגנון סובייטי. ו...רק בשלהי שנות ה-80' הופיעה שם אנדרטה רצינית יותר.
אבל בשביל יהודי מינסק העצרות האלה בהבור היה חלק של נגיד ככה, חיים יהודים אפילו בשביל אלה שאף פעם לא ביקרו בבית כנסת. בשבילם זה היה חשוב יותר. השלטונות לא ראו את זה בעין טובה אבל סבלו את זה.
בניגוד לגטאות גדולים אחרים משטחי פולין וליטא, סיפורו של גטו מינסק כמעט שלא מוכר בארץ.
ד"ר דניאל רומנובסקי: במידה רבה זה השלכות של תקופת מסך הברזל. חומה תרבותית בין המזרח הקומוניסטי והמערב החופשי. שהיא הפריעה מאוד לכאילו אמפתיה ולהבנה של מה שקרה על שטח ברית המועצות.
העובדה שההתנגדות היהודית במינסק יצאה בעיקרה מחוגי המחתרת הקומוניסטית, גרמה אף היא לכך שהיא לא תקבל מקום מרכזי כפי שקיבלו המרידות שיצאו מן החוגים הציוניים בגטאות פולין. לכך יש להוסיף את העובדה כי ניצולי שואה משטחי ברית המועצות החלו להגיע לארץ רק לאחר התפרקותה בסוף שנות השמונים, וביתר שאת בתחילת השנות ה-90, לאחר שזיכרון השואה הקולקטיבי בר התקבע במובנים רבים. רובם לא דברו את השפה העברית, כך שעדותם לא יכולה הייתה להגיע לרוב אזרחי המדינה. בשנים האחרונות סיפורה של שואת יהודי ברית המועצות לגווניה נחשף יותר ויותר, הן בשל גישה לחומרים ארכיונים שהיו סגורים בעבר, והן בזכות הדור הצעיר כאן בארץ.
