בין שואה לתקומה- ניצולי השואה במלחמת העצמאות – מתוך 'עושים זיכרון': הפודקאסט של יד ושם

במשך שנים רבות הניצחון במלחמת העצמאות יוחס רק לדור הצעיר של ילידי הארץ. אולם שני שליש מהכוח הלוחם בחלקה השני של המלחמה- לאחר הכרזת העצמאות והסרת מגבלות העלייה של הבריטים,  הורכב מניצולי שואה. מי שרק שנים ספורות קודם לכן חוו טראומה בלתי נתפסת, שנותרו בודדים ממשפחותיהם, מקהילותיהם, ובחרו בדרך הקשה יותר - לארץ ישראל.
אלו שכונו אבק אדם, ונתפסו כמי שהלכו כצאן לטבח, נלחמו שכם אל שכם עם בני הארץ על מדינה שעוד לא הכירו ואת שפתה לא דיברו. נלחמים לצד סיוטי העבר, ללא בית ומשפחה בעורף. 
הפעם ב'עושים זיכרון' על הקשיים הייחודיים של ניצולי השואה בקשה ובארוכה במלחמות ישראל, ועל 144 חללים של מי שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. במרכז הפרק יעמוד סיפורו של פנחס גרינברגר, ניצול אושוויץ וצעדות המוות- אחד מן הלוחמים במלחמה זו. 

בין שואה לתקומה - ניצולי השואה במלחמת העצמאות – תמלול הפרק:

עירית: בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בחלק משטחה של ארץ ישראל שהיתה אז תחת המנדט הבריטי. יום לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות, שנמשכה כשנה וחצי, ובמהלכה הכריז דוד בן­ גוריון, בה' באייר תש"ח, 14 במאי  1948על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכוח של היישוב מנה כ 67 אלף לוחמים. שני שליש מתוכם היו חיילי הגחל- גיוס חוץ לארץ- מרביתם ניצולי שואה. עם חתימת הסכמי שביתות הנשק בחודש פברואר 1949 הגיעה המלחמה אל סופה. היא גבתה מחיר בלתי נתפס.. 6000 נופלים שהיוו כאחוז אחד מאוכלוסייתה של המדינה הצעירה. ביניהם גם ניצולי שואה, 144 שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. הפעם בעושים זיכרון הפודקאסט של יד ושם על מקומם של ניצולי השואה במערכה על הקמתה של מדינת ישראל. אני עירית דגן מבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.

עירית: במרץ 1952 התקיים טקס סיום קורס הקצינים של הצוער פנחס גרינברגר.

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: נולדתי בטרנסילבניה, בעיר שקוראים לה נג'בנייה. גרו שם בערך 3,000 יהודים, 99  אחוזים מהם דתיים. 50 אחוזים בערך מהיהודים היו חרדים, כמו המשפחה שלי. 
לי היו שלושה שמות: פנחס, ביילו, אדלברט ובין החבר'ה קראו לי "פינסי". אצלי בראש היה רק דבר אחד, ה"חדר", המשיח ואלוהים. החשיבות של הצד הדתי השתקפה לכל אורך החיים,24  שעות ביממה וההורים קיוו שאני אהיה רב גדול.

עירית: לפנחס היו שבעה אחים ואחיות, אביו היה חיט ואימו עקרת בית. הוא היה בן 15 כשגורש יחד עם משפחתו לאושוויץ במאי 1944.

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: התנאים בקרונות היו בלתי נסבלים, כל הזמן בכינו והתפללנו, כל הדרך: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד." ואני שואל את אבא: "אבא, לאן לוקחים אותנו?" ואז הוא אומר לי ביידיש: "גאט איז א פאטער, יעצט איז משיח צייטן.""אלוהים הוא אבא ואלה ימות המשיח."
לא היה לנו מושג לאן לוקחים אותנו. שום מושג לא היה לנו. לי כילד, כנער בן 15, בוודאי שלא היה. כשהגענו לאושוויץ, הפרידו ביני לבין שאר בני המשפחה. ראינו לנגד עינינו חיילים גרמניים שאמרו לנו למהר, לזרוק את הכול, ואז הפרידו ביני לבין שאר בני המשפחה וזהו, יותר לא ראיתי  אף אחד.

עירית: עם התקרבות בעלות הברית הוצאו האסירים בצעדות מוות של כ 120 ק"מ לכיון גרמניה. מתוך כ 4000 אסירים שהתחילו את הצעדה נותרו רק 600. פנחס שוחרר ע"י הצבא האמריקאי באפריל 1945 במשקל 32 קילו, במצב פיזי ונפשי קשה. הוא אושפז בבית חולים להתאוששות ולאחר חודשיים הועבר למחנה הפליטים בגרמניה בשם פלדפינד, בו שהה כחודשיים נוספים.  

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: החלטתי שאני חוזר לעיר הולדתי, אולי אני אמצא שם מישהו מהמשפחה. לא מצאתי גם שם.החלטתי לחזור לאירופה להמשיך לחפש. נסעתי מארץ לארץ, מעיר לעיר, כי אני הייתי מאוד מיואש, אבל היה לי ברור שאני צריך להמשיך את החיים איכשהו. לא ידעתי איך. אצלי בראש היו המחשבות על המשפחה. בסדר, אני נשארתי בחיים, מה איתם? אולי עוד מישהו חי ואם כן, איפה אני אמצא אותו? הלילות היו בלתי נסבלים. במיוחד טרדו את מנוחתי שני נושאים:
נושא אחד, איזה עתיד צפוי לי? נושא שני, איזו משמעות יש לאלוהים?

עירית: לאחר שלא הצליח למצוא את בני משפחתו חזר פנחס למחנה העקורים שם הצטרף לקבוצת נוער שהתארגנה לעלייה ארצה לקיבוץ גבעת חיים. לאחר כשנה עלו חברי הקבוצה על אוניה בדרכם לארץ, אך זו נתפסה ע"י הבריטים ונשלחה לקפריסין. בסיום המלחמה התרכזו במחנות העקורים שהוקמו ע"י בעלות הברית כ 250 אלף שורדי שואה.
למרות העובדה כי ב-1948, שערי ארצות הברית ומדינות רבות נוספות היו פתוחים בפני ניצולי השואה באירופה, למעלה ממחציתם בחרו להגיע ליישוב בארץ . יישוב קטן, שנאבק על חייו ללא מערכות סוציואליות, פסיכולוגיות, לוגיסטיות שיוכלו לקלוט את ההמונים. אולם התחושה בקרב רבים משורדי השואה היתה- אף על פי כן ולמרות הכל ארץ ישראל. אף על פי כן ולמרות הכל מכיון שהדרך לארץ ישראל היתה ברוב המקרים באמצעות עליה בלתי לגאלית. תנועה של אלפי קילומטרים ממחנות העקורים לנמלים בעיקר באיטליה  וצרפת ומשם העפלה באניות נוסעים רעועות, אניות משא, בצפיפות, כמעט ללא מים ומזון בדרך ארצה. רובן נתפסו על ידי הבריטים והן והוחזרו לנמל המוצא שלהן או למחנות הסגר בארץ ובקפרסין.
לאחר שנה במחנה ההסגר בקפריסין הגיע פנחס לארץ ישראל.

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: באמצע פברואר 1948 הגעתי ארצה לקיבוץ גבעת חיים. בכניסה לקיבוץ עמדה קבוצה של צעירים, ספק ילדים, ספק נערים, שצעקו משהו. אני הייתי בטוח שהם צועקים משהו משמחה, שעוד קבוצה הצטרפה לקיבוץ. מהר מאוד התברר לי שהם צועקים: "הסבונים הגיעו." שיכנו אותנו בקיבוץ, בפאתי הקיבוץ, באוהלים, חמישה-שישה איש באוהל,. ומה ששמענו כל יום מהצעירים בקיבוץ:
"אתם הלכתם כצאן לטבח." "יהודי מגן על עצמו." אחרי מספר ימים שהגעתי לקיבוץ, ניגש אליי צעיר, עושה לי ככה עם האצבע. ניגשתי אליו, הוא אומר לי:
"ערבים, פוק פוק, כפר הס." הכניס אותי לחדר, נתן לי מספר כדורים, הכנסתי לכיס, נתן לי רובה,
הסביר לי במשך עשרים דקות בערך מה אני אמור לעשות עם הרובה.

עירית: היישוב היהודי בארץ ראה בהעלאת אנשי שארית הפליטה ארצה חובה במימד הלאומי והבין­ לאומי כאחד ובשלביה הראשונים של העלייה היא נתפסה כחיונית לעצם הישרדותה של המדינה. כבר ב 47 החלו שליחים מן היישוב לגייס ולהכשיר ניצולי שואה בכל רחבי אירופה לקראת עלייתם ארצה והצטרפותם למאבק על הקמת המדינה. פעולות אלו הוגברו משמעותית לאחר שחיקת הכוחות הלוחמים בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות ובפברואר 48 הוקם הגח"ל ראשי תיבות של גיוס חוץ לארץ. . כאמור מרבית המגויסים היו ניצולי שואה. הם אומנו במחנות העקורים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין. אימונים שהיו כמובן מוגבלים מאוד-  ללא נשק אמיתי, וללא תחמושת חיה.  יחד עם זאת מרבית אנשי הגח"ל הגיעו ארצה מייד לאחר הכרזת המדינה, ושולבו ביחידות צה"ל במהלך קיץ 1948.

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר:  יצאנו מהחדר, עלינו על משאית, עליה כבר היו צעירים מהקיבוץ. כשהגענו לכפר הס, התברר לי שהיו ידיעות שכנופיות ערביות עומדות לתקוף בלילה את היישוב, ואנחנו אמורים להגן על היישוב ולהניס את התוקפים. ואמנם כך היה: בלילה באו, תקפו את היישוב, אנחנו הנסנו אותם. הכנופיות השאירו לא מעט הרוגים בשטח. לנו, למזלנו, לא היו בכלל נפגעים. אחרי אותו לילה בכפר הס, אני נהייתי אדם אחר. פתאום הבנתי שיש לי מדינה ואני אפילו מצליח להגן עליה.

לאחר שהשתתף בכמה פעולות נוספות מסוג זה, ולאחר הכרזת העצמאות והקמתו של צה"ל פנחס הצטרף לחטיבת אלכסנדרוני של הצבא החדש. באחד מן הימים המ"פ שלו קרא לו וביקש ממנו לאמן קבוצה של עולים חדשים שדיברו רק יידיש. ניתנו לו 4 שעות להכשיר אותם ללחימה. כשפגש אותם הוא הבין שרק אתמול הם ירדו מן הספינה שהביאה אותם ארצה. למחרת יצא פנחס עם חייליו החדשים להגן על קיבוץ נגבה, במהלך הלחימה ספגו הכוחות הישראלים אבדות רבות. עם סיום המבצע פנחס נקרא שוב אל המפקד, וזה שאל אותו האם הוא זוכר את שמות החיילים שאימן, שכן 4 מתוכם לא חזרו. פנחס זכר את שמותיהם הפרטיים בלבד, והם נקברו כאלמונים.
יעקב סד, ניצול שואה מפולין, בימי המלחמה היה בעומק בריה"מ, הגיע עם האוניה הראשונה שהגיעה לארץ עם הכרזת העצמאות ב ה' באייר תש"ח. הוא גוייס לחטיבה 7 והשתתף כמה ימים לאחר מכן בקרב לטרון ומתאר את התחושות שליוו אותו בימים הראשונים להגעתו:

קטע מעדותו של יעקב סד: "תוך כדי שירדנו מהאנייה והובילו אותנו בסירות לחוף הייתה הפצצה. אנחנו שמענו את טרטור המטוסים, את הנ"מ והכל יחד הפך למן אנדרלמוסיה שלמה. והכל מוזר, הכל זר, הכל לא מובן. ויחד עם זה מתחיל תהליך מהיר של חיול.  אז רושמים את השמות וממלאים איזה טופס ומקבלים את המסטינג ומספר צבאי. ואז אני יודע 24467  זה אני. ואני חייל."

עירית: הצורך העז בלוחמים נוספים הביא לכך שרבים ממי שהגיעו זה עתה, נשלחו הישר לחזית אותה כלל לא הספיקו להכיר

קטע מעדותו של יעקב סד: "הגענו ארצה אבל לא היינו בארץ. לא ידענו מה זאת הארץ, ולא ראינו אנשים אזרחים, רק חיילים. באנו לאיזו שהיא ארץ שהייתה לה משמעות והנה אנחנו לא מוצאים אותה היא איננה. איפה, מה זה מה אומר לי נען מה אומר חולדה לטרון, ירושלים- כמושג כי ירושלים היתה מושג עם כל הכח שלה, עם כל ההילה. אז ידענו מה זה ירושלים אבל איפה ירושלים? איש לא ידע."

עירית: חלקם של ניצולי השואה במערכה על הקמת המדינה הוא סיפור מורכב ונוגע ללב, שמעסיק עד היום חוקרים רבים;
אנשי שארית הפליטה הגיעו ארצה עם מערכת ציפיות שהייתה שונה מן המציאות שנגלתה לעיניהם בבואם הנה, ולעתים אף סתרה אותה. רובם חשו שנכוו פעמיים – פעם אחת בתקופת השואה, ופעם שנייה כשלא מצאו בית חם בארץ ישראל. פנחס מספר בעדותו כי בשל תחושת ההתרגשות וההתעלות שחש עם חזרתו מהקרב בכפר הס הוא לא הצליח להרדם ויצא לטייל בשבילי הקיבוץ.. לאכזבתו הרבה הוא שמע שוב מצעירי הקיבוץ את אותם קולות של צאן וכפי שהוא ניסח זאת "הזכירו לו את מקומו". גם מיקי גולדמן, יליד פולין, ניצול אושוויץ בירקנאו בין היתר סיפר כי " במחנות העקורים בגרמניה וגם באיטליה כל הדרכים וכל השערים היו פתוחות. אנחנו בחרנו בדרך הקשה ביותר כדי להגיע לכאן דוקא ולא למקום אחר ודווקא כאן אנחנו נתקבלנו כ.. בצורה שלא ציפינו לה. לא שהיו צריכים לחבק אותנו, אף אחד לא רצה שיחבקו אותו... אבל מלא לחבק אותנו – במידה מסויימת להקים ביניינו לבין היישוב הותיק איזו מין מחיצה... "
בני הארץ שלצדם לחמו הניצולים העידו על מסירותם של אלה בקרבות השונים: "היו ביניהם הרבה בחורים טובים. למרות כל הצרות ושבעת מדורי הגיהינום שעברו עליהם... היו לפלמ"חניקים ממש, כמונו לכל דבר".  אך למרות הרצון הטוב, לא תמיד התאפשר ללוחמים ילידי הארץ, שהיו שרויים במצב תמידי של מלחמה, לדאוג לקליטתם המוצלחת של ניצולי השואה בחילות השונים. ועל אף שבמהלך המלחמה נעשו  נסיונות לא מבוטלים לסייע בקליטת העולים, במקרים רבים העולים החדשים נתפסו כנטע זר בין הלוחמים הוותיקים הצברים, שראו בהם אנשים גלותיים ושונים ולעתים התייחסו אליהם ספק בבוז ספק ברחמים. לוחמי הגחל כונו פעמים רבות גחלייצים- שילוב של המילים 'גח"ל' ו'לץ' ומשמעותו "לא יוצלח". נימה זו באה לידי ביטוי גם בדבריה של מי שהיתה לוחמת הפלמ"ח נתיבה בן יהודה: " "סשה היה הרבה יותר משכיל ממני, פי אלף, אבל סשה היה עולה חדש. רק עכשיו בא לארץ. ומה עולה חדש מבין כבר. לא חשוב שבשואה הוא היה מפקד פלוגת פרטיזנים וכל יום, כל יום איזה קרב 'קטן' עם הנאצים. וארבע שנים רצופות. אבל אנחנו – מה זה בשבילנו פרטיזנים. הם לא מבינים כלום. היינו קוראים להם בכלל 'פרטיווסים'. כשאחד מהם היה אומר על עצמו שהוא היה פרטיזן בשואה, היינו אומרים לו ַפְּרטיווּס? לא שמענו טוב, תגיד עוד פעם"
ווס ביידיש פרושו  "מה"? וכשניצולי השואה לא הבינו, ולרוב הם לא הבינו, הם שאלו ווס? ומכאן הכינוי שניתן להם- ווסווסים או ווזווזים. השפה היוותה קושי מרכזי, גם להיקלט ולהשתלב בקרב שאר הלוחמים וגם להילחם מבלי להבין את הפקודות זו כמובן משימה מסוכנת עד בלתי אפשרית. משה ברסלבסקי תאר בספר "חברים מספרים על ג'ימי" את המציאות המורכבת:

קריין: "[...]ומשנתחדשה האש נכנסו האנשים לטראנס, ועברו להתקפה ושלומק'ה צעק אליהם 'אל תביישו את הפלמ"ח'. הגח"ל הסתער כשהוא מריע בשפות שונות: רוסית, פולנית, רומנית, ערבית, מרוקאית [...]"[21[

עירית: השפה לא היתה הקושי היחיד עמו נאלצו שורדי השואה להתמודד. מדובר היה באנשים שנותרו לבד בעולם, שחיו בבדידות  שחוו על בשרם את הטראומה הגדולה ביותר שיכול אדם לעבור. אליה הצטרפה טראומה נוספת של עליה. הגעה למקום חדש שאת תרבותו ואת אנשיו אינך מכיר, ותחושת הבדידות- תחושה מרכזית ורווחת אצל הרוב המכריע של ניצולי השואה שנותרו לבד מכל משפחתם שלעיתים רק מועצמת נוכח הזרות הכל-כך גדולה.

קטע מתוך עדותו של יעקב סד: "ופתאום ראיתי חיים תוססים, מלאים, יפים, אנשים מחייכים מלובשים מטיילים עם ילדים בתל אביב, במוגרבי. איזה תנועה סואנת, איזה שמחת חיים. אנחנו יושבים בבית קפה ושותים מהמשקה הצונן הצבעוני הזה ויורדים לשפת הים, רואים בחורות בלבוש קיצ..י הכל היה כלכך שונה, כלכך בלתי צפוי, אבל זה היה מרנין זה היה משהו אני רואה את ארץ ישראל... ואז פתאום אתה נזכר בהכל. אתה נזכר לא בתקופות הקשות אלא בתקופות הטובות בילדות בבית חם אח אחות אבא אמא משפחה ענפה כל זה קם לתחייה מפני שאני פה לבד בודד. ותקפו אותי געגועים נוראיים. געגועים לחיים אחרים, לא למקום אחר, לחיים אחרים."

עירית: ניתן למצוא במסמכים רבים עדויות לקושי של הנהגת היישוב וראשי הצבא להבין את הקשיים הייחודיים והרגישויות הייחודיות לניצולי השואה. בימי המלחמה אבא קובנר, מראשי תנועת השומר הצעיר ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה,  כתב מכתב ובו הוא ביקש שתנתן ללוחמים מקרב ניצולי השואה בזמן חופשות קצרות שניתנו מדיי פעם בהפוגות אפשרות להתארח בבתי החייל בערים השונות מאחר ואין להם בית לחזור אליו אין להם לאן ללכת והוא נענה בשלילה.
מי שנותרו לבד, אחרונים למשפחותיהם עוררו סוגיה נוספת שלא זכתה להתייחסות. קאז'יק, שמחה רטהייזר, לימים שינה את שמו לרותם, מלוחמי האיל בגטו ורשה, שהיה מפקד של אחת הפלוגות בחטיבת גבעתי, כתב ערב היציאה לקרב בבית דגון את המכתב הבא:

קריין: "לכבוד הפיקוד העליון: לאור פקודת הפיקוד העליון לשחרור בנים יחידים מהחי"ש ומהפלמ"ח ולהעסיקם בעורף.
ברצוני להעיר לכם על מחלקת הפרטיזנים שאנשיה לא רק בנים יחידים אבל יחידים למשפחות שלמות שהושמדו בידי הנאצים.
כאחראי לאנשים אלה חושבתני כי לא הגיע הזמן להעסיק את האנשים האלה בקו הראשון כמו בית דגון.
אני יוצא מהנחה שיש צורך וחובה לאומית לשמור על האנשים האלה שישארו בחיים עד כמה שאפשר.
שנית, דווקא בגלל שהיא יחידה קרבית בעלת רמה- להטיל עליה תפקידים רק בשעה ה 12 ולא לפני זה.
בברכת ניצחון, קז'יק- ש. רטהייזר"

עירית: המכתב של קאז'יק מעולם לא נענה.. נושא זה בלט אף יותר על רקע העובדה כי במרץ-אפריל 48 נחקק בהגנה חוק בנים יחידים. ישראל גלילי שהיה מפקד ההגנה אמר כי עוד לא הגיע הזמן בו צריך להקריב את כל נכסי האומה. ההגדרה שניתנה- "בן יחיד להורים החיים בארץ ואין לו אחות." הסיפור של ניצולי השואה לא תופס... פרופ' חנה יבלונקה בחקרה רבות את הנושא מצאה כ 20 מכתבים בארכיון צה"ל של ניצולי שואה שביקשו להשתחרר - כולם נענו בשלילה כי לא ענו להגדרה. יש וחשוב לציין שלמרות החוק גם בני הארץ נלקחו ללחימה באופן גורף. ורבים ממנהיגי היישוב שכלו בעצמם בנים בקרבות.
לסיכום הנושא הזה ההיסטוריונית חנה יבלונקה מתייחסת אף להשפעה השלילית שהייתה לשם "גח"ל" על סיווגם של המשתייכים אליו בעיני בני הארץ. סיווג זה שחרר את החיילים הצברים מנתינת יחס אישי ומן הצורך להתמודד עם ההכללות. כך, לדוגמה ,בדיווח שמסר אלי רובינשטיין, מפקד נבטים, מתוארים שני מעשי . גבורה. הראשון של חנניה איש חטיבה 1 והשני של "אחד מן הגח"ל"[23[

כמה חודשים לאחר מכן כתב נתן אלתרמן את השיר "אחד מן הגח"ל":

במשך שנים רבות הניצחון במלחמת העצמאות, הגדולה והקשה שבמערכות ישראל יוחס רק לאנשי היישוב, מקומם ותרומתם של ניצולי השואה נפקד. אולם אם מסתכלים על המספרים ניתן לראות שמתוך כ 88 אלף חיילים שמנה הצבא מחציתם היו עולים חדשים – רובם המכריע ניצולי שואה. במחצית השניה של המלחמה כלומר מהקמת המדינה שני שליש מהכוח הלוחם הורכב מניצולי שואה. מתוך 12 אותות הגבורה שניתנו במלחמת העצמאות 4 ניתנו לניצולי שואה: בן ציון לייטנר, אמיל בריג, עמנואל לנדאו ואריה עצמוני. גם בקרב הנופלים מספר הנופלים מקרב ניצולי השואה שווה באופן יחסי למספר הנופלים בקרב ילידי הארץ. 144 מתוכם היו נצר אחרון למשפחותיהם. שמותיהם חקוקים על האנדרטה שניצבת בסופו של השביל המחבר בין יד ושם להר הרצל. שביל אשר נחנך בשנת 2003 ומתאר את דרכם של ניצולי השואה- משואה לתקומה ומציין בסופו את אלו שלא זכו לה.
אחד מהם היה ישראל זינגר, דרגו, נולד בשנת 1930 בעיר  צ'אקובץ, אז יוגוסלביה. באפריל 1941  פלשה גרמניה הנאצית ליוגוסלביה והכניעה את צבאה תוך ימים אחדים. בהמשך, הועברה צ'אקובץ לחזקת הונגריה, בעלת בריתה של גרמניה. באביב 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ודרגו נשלח יחד עם משפחתו לאושוויץ בירקנאו.
הוריו  נרצחו- אימו באושוויץ ואביו בצעדת המוות. רק הוא, היחיד מכל המשפחה ששרד, ניצל בדרך נס ממחנה המוות ברגן-בלזן.
לימים כתב לדודתו: "לא אוכל לכתוב על אובדן הוריי. המחשבה על כך בלבד מכאיבה לי מאוד. אלה הם פצעים שלא יגלידו לעולם".
ישראל השתחרר יחד עם  שחרורו של המחנה על ידי הבריטים, באפריל 1945,  כשהוא חולה וקפוא רגליים. לאחר שהחלים אט אט הוא הגיע לשוודיה שם עבד תחילה  כאסיסטנט לרופא,  בבית חולים, ולבסוף עבד כמסגר.
במסגרת "עליית הנוער" קיבל ישראל רשיון עלייה ועלה לארץ ישראל. ב-29 במאי 1946 הגיע לחיפה. באותו יום כתב לדודתו: "האודיסאה שלי נגמרה. הגעתי סוף סוף למקום מבטחים לאחר שעברו עליי הרבה נדודים וייסורים."
משם הובא לקיבוץ דגניה ב' שבעמק הירדן, שם קיבל את הכשרתו במסגרת חברת הנוער. "החיים בקיבוץ נועדו למטרה נעלה ביותר והיא בניין הארץ והמולדת. לא רק למעננו אנו כאן, אלא למען כל אלה הנמצאים עדיין מחוץ לגבולה. בקרוב תתחיל עלייה גדולה, היא מוכרחה לבוא. באירופה אין אנו בטוחים בקרקע שמתחת לרגלינו. ואז, דודה יקרה, תוכלי גם את לעלות ארצה. אנו שנינו שנותרנו לפליטה מכל משפחתנו נבנה לנו קן חדש שיהיה שופע חום ואהבה כאשר היה ביתנו מאז ומתמיד".

כתום הכשרתו עבר עם שאר חבריו באפריל 1948 לקבוצת גבים בנגב. בעת שהותו בקיבוץ התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד השני ("הנגב הצפוני") של חטיבת "הנגב" - חטיבה מספר 12 ב"הגנה".
כשהמצב בארץ החמיר, הא כותב: "דודה יקרה, מתוך העיתונים תוכלי ללמוד כי המצב בארץ מתוח מאוד. אבל אנו מוכנים לכול. עלינו לחדול מן הנדודים ולהיות לעם גדול וחזק. אל תדאגי לי ואל תעצבי אם לרגל המצב הנוכחי תצטמצם העלייה ז"א יידחה מועד בואך הנה. אני כשלעצמי משתוקק לזה מאוד, כי הנני חי בבדידות גדולה. מתגעגע אני לאהבתך - אהבת אם ולדאגתך לי. מאז אבדו אמא ואבא היקרים לא ידעתי אהבה, ומה משתוקק אני להצמיד את ראשי אל לבך, להרגיש את רוך לטיפתך, לשוחח עמך על הורי ובאהבתי אותך למלא את מקום בנך האובד".
במכתבו האחרון, מיום 15 במרס 1948, הוא כותב: "אנו עסוקים מאוד. המצב חמור ביותר. אנו מוכנים לכול. ידעתי כי רבים יפלו מבין שורותינו, אך בלי דם אין לרכוש מולדת. אל נא תדאגו לי. אני מקווה כי נתראה בקרוב".
ישראל השתתף בפעולות רבות של חטיבתו. הוא שאף לשרת בחיל האוויר שזה עתה הוקם, אולם לא זכה לכך. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948), בהתקפה על משלטי כאוכבה וחוליקאת, נפל ישראל והוא בן 18 .
כמה חודשים לאחר מכן הגיעה לארץ דודתו של ישראל, ורק אז נודע לה גורלו.[1]
פנחס שרת באותו הגדוד של גולני לאורך כל תקופת המלחמה ובסיומה השתחרר מהצבא. הוא לא רצה לחזור לקיבוץ, פנה לפקיד סוכנות וביקש מיטה באוהל במעברה. אותו פקיד אמר לו שהוא כבר לא עולה חדש ולכן איננו זכאי לקבלה. פנחס התמקם על ספסל בגן ציבורי ועבד בעבודות מזדמנות. כשהלילות נהיו קרים פנה ליחידתו וביקש להתגייס למילואים כדי שיהיה לו איפה להיות. ביחידה הודיעו לו כמובן שזה לא עובד ככה, אבל הוא יכול לנסות להתקבל ולצאת לקורס קצינים, ומילאו עבורו את הבקשה והטפסים.  

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: זומנתי למבדקי קצונה, להפתעתי ולתדהמתי הצלחתי במבדקים. קורס הקצינים, במיוחד בהתחלה,
בשבילי היה מאוד מאוד קשה. מי הלך אז לקורס קצינים? ילידי הארץ. הייתי יחיד גם בפלוגה הזו, נטע זר עם כתם ענק של ניצול שואה.

עירית: פנחס המשיך וסיפר בעדותו שלהפתעתו ולתדהמתו הוא הצליח לסיים את קורס הקצינים. בטקס הסיום לאחר חלוקת הדרגות ומצעדי הת"ס תס"ח הכרוז קרא ברמקול לכל הצוערים להצטרף למשפחותיהם . בתוך שניה סיפר פנחס כולם התחילו לרוץ והרחבה התרוקנה... "נשארתי לבד על רחבת המסדרים... מתוך משפחה של 9 נפשות... נשארתי רק אני". גם פנחס התחיל לרוץ. הוא רץ לשירותים ונשאר שם עד ששמע בכריזה שההורים מתבקשים ללכת. את הלילה הבא כשכולם חזרו הביתה הוא העביר בספסל אחורי של אוטובוס בתחנה המרכזית. "הזמן הזה בשרותים" הוא מספר, "ובלילה הזה באוטובוס אני החלטתי שאני מפסיק להיות ניצול שואה".

קטע מעדותו של פנחס גרינברגר: באוגוסט 1953 קורא לי אריק שרון שאני אצטרף אליו להיות בצוות ההקמה
של יחידה 101. לא היססתי אפילו שנייה אם להצטרף. אריק שרון בא ביום ראשון לקחת אותי ליחידה, ואז אני אומר לו: "אריק, אני ביום שלישי מתחתן." "יש לי סידורים, אני לא יכול לבוא היום." ואז הוא אומר לי:
"טוב, אז תבוא ביום רביעי." באתי ביום רביעי. אחרי שהתגייסתי לקבע, אני עשיתי כל מאמץ לא רק לא להבליט את היותי ניצול שואה, אלא להסתיר את זה כמה שרק יותר.  שירתי בצבא 24 שנים, מתוך זה 22 שנה בקבע, מעטים מאוד ידעו שאני ניצול שואה. שירתי בצבא עד גיל 43.  לפני 44 שנים השתחררתיבדרגת סגן אלוף. מילאתי תפקידים מגוונים בצבא. נהניתי מכל רגע בשירות הצבאי.

עירית: הסיפור של פנחס הוא סיפורם של מרבית מניצולי השואה שהגיעו לארץ- למעלה מחצי מליון. אנשים שאיבדו את הכל, שחוו שכול נוראי בקנה מידה בלתי נתפס, של המשפחה של הקהילה, של ציוויליזציה- עולם יהודי שהיה ואיננו. הכל נמחק במובן העמוק ביותר של הדבר. פרופ' זאב שטרנהל מעמודי התווך של האוניברסיטה העברית, ניצול שואה, אמר "הקמת המדינה הייתה בריאת העולם בשבילי. בכל חיי לא היה אירוע מרגש מזה. הוא הביא אותי למעין התעלות". כלומר בסיום המלחמה לא היה כלום. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. וזה האירוע המרגש ביותר מבחינתו וזה אירוע  שבו הוא משקם ובונה את עצמו לצד בנייתה של המדינה.|
מתוך המקום הזה, מתוך התחתית הזו, הסיפור הישראלי של ניצולי השואה הוא סיפור של הצלחה פנומנאלית בכל קנה מידה. ניצולי השואה, מהגרים הופכים להיות מהרגע הראשון חוט השדרה של החברה אליה הם היגרו. מעבר למקומם במלחמת העצמאות, בשני המחזורים הראשונים של קורסי הטייס למעלה ממחצית הטייסים ופרחי הטייס היו ניצולי שואה.
בשני המחזורים הראשונים של בית הספר לרפואה בירושלים – רוב הסטודנטים היו ניצולי שואה. בתחום ההתיישבות ב 1949 הוקמו 50 יישובים חקלאיים ע"י ניצולי שואה
ואפשר להמשיך לכל תחום נוסף העולה על הדעת: בתעשייה בכלכלה במשפט ובתרבות. ישנם בקרבם ציירים וגרפיקאים משוררים וסופרים, ספורטאים ורקדנים, אנשי אקדמיה ואנשי רוח. 
שורדי שואה שמתוך הטראומה האנושית הקשה ביותר, מתוך התהום עשו מעשה בראשית ובנו עולם.