ריה האנס, היתה ניצולת שואה, ילידת סלובקיה אשר עלתה לארץ כמה שנים לאחר סיום המלחמה. אישה צעירה בת 29, אם לילד קטן, בהריון עם ביתה השניה, אחות מוסמכת במקצועה. בנובמבר 1950 היא הועמדה למשפט בבית הדין המחוזי בתל אביב בגין עברות שביצעה בעת ששמשה כקאפו בתת מחנה B3 בבירקנאו. החוק לפיו נשפטה, היה החוק הראשון שהתקבל במדינת ישראל אשר עסק בשואה- 'החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם' המאפשר העמדה לדין של מי שנחשד בסיוע לנאצים בתקופת השואה. עם קבלתו החלה עבודה נמרצת על עשרות תיקי חקירה שנפתחו במשטרת ישראל - כתוצאה מתלונות של ניצולי שואה שתבעו להעמיד לדין את מי שהיו בעלי תפקידים מטעם הנאצים בגטאות ובמחנות. הפעם ב- 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם נבחן את מתמודד החוק הפלילי במדינה מתוקנת עם עבירות ומעשים שבוצעו בזמן אחר ובתוך "הפלנטה האחרת" ובמקרה של 'מדינת ישראל נגד רעייה (ריה) אליאס האנס'.
אורחת בפרק: ד"ר רבקה ברוט, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט".
הערה קצרה לפני שמתחילים: הפרק שאתם עומדים לשמוע הוא השני מתוך שני פרקים שהקדשנו לנושא של בעלי תפקידים שנחשבו למשתפי פעולה בתקופת השואה ונשפטו בארץ על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אם עוד לא האזנתם לחלק הראשון, אנא עברו אליו קודם, כיוון שהתוכן של הפרק הזה מבוסס על מה שהובא בפרק הקודם. אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה, ובפרק הזה ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם - ה'חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם' והמקרה של מדינת ישראל נגד רעייה אליאס הנס. מתחילים.
משפטי הקאפו חלק ב: המקרה של מדינת ישראל נגד ריה האנס - תמלול הפרק:
ב 27 ביולי 1949, חמש דקות לפני עשר בלילה, התקבלה בתחנת המשטרה של מחנה העולים בפרדס חנה קריאת עזרה טלפונית. שני שוטרים הוזעקו למקום. הם חזרו כעבור שעתיים לתחנה ועימם שלוש נשים שהודו שהתנפלו על אחות ברחוב שלפני המרפאה והכו אותה. הן זיהו כי האחות - ריה הנס - היתה לאגר קאפו במחנה B בבירקנאו. כדי להגן עליה מפני התקהלות שהפכה אלימה הובאה גם הנתקפת לתחנה, והיא לוותה על ידי שני שוטרים לכתובת שמסרה בפרדס חנה.
קריינות: הודעה במשטרה: סרוקה קורולה: "מאז אושוויץ ראיתי את ריה בפעם הראשונה במרפאה בבית העולים א' פרדס חנה. בערך לפני 6 שבועות. היא עבדה שם כאחות. לא דיברתי איתה שום דבר מיוחד. סיפרו לי שלריה לא יעשו כאן בארץ שום דבר כי יש לה פרוטקציה חזקה מאוד ולכן החלטתי להתנקם בה בעצמי. בתאריך 27.7.49 בערך בשעה 21:00 פגשתי את ריה ברחוב בית החולים. היא הלכה עם רופא. ואז כבר לא יכולתי להתאפק והרבצתי לה מכות. הייתי נרגשת מאוד ואני לא זוכרת בדיוק היכן הכיתי אותה, היא נשכה אותי באצבע וחוץ מזה הכתה אותי. הרופא החזיק אותי ואמר לי ללכת למשטרה. בזמן הקטטה היו על ידי עוד כמה בחורות. ריה צעקה, אנשים יצאו מהאוהלים והיתה התקהלות גדולה וריה ברחה למרפאה.
עירית: אותם המפגשים שהיו במחנות העקורים בין הניצולים שורדי הגטאות והמחנות - בין אלו שהיו בעלי תפקידים לאסירים עליהם פעמים רבות הם הופקדו התרחשו גם בארץ.
ד"ר רבקה ברוט: ומפגשים כאלה שהסתיימו בדרך כלל הרבה פעמים במכות וברעש גדול, הוזמנה משטרה. משטרה מזמינה את האנשים למסור הודעות, הודעות ב-ע במשטרה ויותר מזה היא לא יכלה לעשות שום דבר כי לא היה שום חוק מתאים. אז הלכו והתגברו, הלכו והתאספו יותר ויותר תלונות והלך וגבר גם הלחץ של ניצולי שואה לחוקק איזשהו חוק שיאפשר לטפל באנשים האלה. ואז , מתגבש נוסח של הצעת חוק ובמרץ 1950 הכנסת דנה לראשונה בחוק. אחרי הקריאה הראשונה לחוק, נוסח החוק עובר לוועדת חוקה חוק ומשפט. ב-1 באוגוסט 1950 מאושר ומתקבל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עכשיו, כשאת קוראת את הדיונים, גם בכנסת וגם בוועדת חוקה חוק ומשפט, מה מתגלה? מהר מאוד, שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם עוסק ביהודים בעצם. כלומר, כל הדיונים לא בנאצים ולא בעוזריהם הלא יהודים של הנאצים, אלא ביהודים משתפי הפעולה. ושר המשפטים כשהוא מציג את החוק במרץ 1950 בפני הכנסת אומר את זה בצורה מאוד ברורה ולאחר מכן זה בכלל כבר לא מוסתר, זו לא איזו מטרה נסתרת, שהחוק נועד להעמיד לדין יהודים בעלי תפקידים בתקופת השואה.
עירית: החל מרגע קבלת החוק, השלימה המשטרה את העבודה על תיקי החקירה, והמשפטים נגד אותם שורדים, שהיו בעלי תפקידים מטעם הגרמנים החלו. משפטים אלו כונו בשם הכללי - משפטי הקאפו. עד מהרה הבינו כל הצדדים את התהום הפעורה בין ציפיותיהם של הניצולים לבין אופיו של המשפט הפלילי. את הפער הבלתי אפשרי כמעט לגישור בין חוויית הניצולים בתקופת השואה לבין היכולת להעביר אותה לעדות משפטית, דייקנית, דווקנית עם כללי שיח נוקשים.
ד"ר רבקה ברוט: החוק הוא חוק פלילי. לכאורה חוק רגיל, אבל יש בו כמה חריגים. קודם כל, הוא חוק רטרואקטיבי. הוא שופט על מעשים שנעשו לפני חקיקתו. שזה אחד הלאווים הגדולים במשפט פלילי. הוא חוק אקסטרה טריטוריאלי. הוא שופט על מעשים שנעשו בכלל מחוץ לטריטוריה של מדינת ישראל, לפני בכלל שמדינת ישראל הוקמה. עכשיו יש שם עוד כמה חריגות. למשל, אפשר לקבל עדויות שבדרך כלל במשפטים פליליים אינן מתקבלות, כמו למשל עדויות מפי השמועה.
עירית: החוק הורכב מחלק סמלי - שהתייחס להעמדה לדין של פושעים נאציים על פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי. וחלק מעשי שנועד להתמודדות עם משתפי פעולה יהודים.
ד"ר רבקה ברוט: החלק השני של החוק שנחשב כחלק המעשי, בנוי בצורה כזאת שהוא שואב לתוכו עבירות מעבירות שונות, מפקודת העונשין או מהחוק הפלילי יותר נכון שהיה בתוקף באותו זמן והוא כולל עבירות פליליות רגילות. אונס, גזילת ילד, הריגה, רצח, ניסיון ברצח, חבלה, תקיפה. עבירות פליליות, במרכאות "רגילות" ואני מדגישה את המילה רגילות. גם אם אני שמה אותן במירכאות. כי זו סוגיה גדולה איך אנחנו מתמודדים עם עבירות פליליות רגילות שבאות להשליט סדר במדינה מתוקנת, איך אנחנו מלבישים אותן על המציאות הכאוטית והנוראה של הגטו או של המחנות. כלומר, איך חבלה או מכה של קאפו נניח באושוויץ או במחנה עבודה, יכולה להיחשב חבלה במובן שהחוק התכוון אליה או במובן שהחוק הפלילי מייחס משמעות לעבירה. זאת הבעיה המרכזית שניסו להכניס את המציאות האיומה למיטת סדום של קטגוריות פליליות. אז איך תשפטי מכות שנותנת קאפו או סוטרת לאסירה שנדחקת בתור כדי לקבל מנה שניה של מרק עם מכה שמישהו נתן ברחוב במריבה, באיזו סיטואציה של חברה נורמלית. זאת באמת בעיה קשה שצריך לשאול איך העדים התמודדו איתה, ניצולי השואה עצמם ואיך השופטים התמודדו איתה.
קריינית: הודעה במשטרה- מרים בת מרדכי מאירוביץ: "לפני שבועיים הלכתי למרפאה של בית עולים א וראיתי שם אחות. אשר אני מכירה אותה ממחנה השמדה אושוויץ. היא אישה בלונדינית, שמנה בגיל 25 בערך (מצביעה על ריה) היא היתה קאפו במחנה אושוויץ והייתה מפקדת הקאפו של הבלוק שלנו. כל היהודים פחדו ממנה מאוד וראיתי שהיא הכתה יהודים בשוט שהיה בידה… ואנחנו כולנו השתדלנו לא להיפגש איתה. ראיתי שלפעמים היא הכתה יהודים עד כדי התעלפות והיא המריצה את מנהלי הבתים שיהיו תקיפים כלפי היהודים. ראיתי אותה לעיתים קרובות עם אנשי אס אס והיא מסרה להם דוח על פעולותיה. היא לא הציגה את עצמה כיהודיה והשתדלה לדבר רק גרמנית אבל ידענו שהיא יהודייה. כשפגשתי אותה במרפאה אמרתי לה בסלובקית "הינה נפגשנו שוב" והיא אמרה "וודאי את מכירה אותי מאושוויץ."
עירית: באוגוסט 1950 חוקר המשטרה יוסף זינגר מקבל לידיו את תיק החקירה בעניינה של ריה הנס וגובה עדויות ממספר נשים המפרטות את ההאשמות כנגדה.
קריינות: "ביום ראשון בתאריך 27.8.50 בשעה 18:30 בתחנת משטרת רמת גן הובאה בפני הנאשמת הנ"ל והודעתי לה שאני מפקח משטרה והנני מאשים אותך בהאשמות כדלקמן:
בזה שבמשך השנים 1944-45 במחנה אושוויץ בהיותך ממלאת תפקיד קאפו נתת את ידך למסירת אנשים נרדפים לידי שלטון עויין, על ידי זה שבזמן בחירת אנשים להשמדה בתאי הגזים הצבעת לאנשי ס.ס וביניהם לרופא ד"ר מנגלה, על מקומות מחבואם של אנשים בלתי ידועים שהסתתרו מפניהם, וגרמת על ידי זה לתפיסתם של אותם האנשים הבלתי ידועים ושליחתם למחנות ולתאי הגז. כמו כן באותה התקופה ובאותו המקום תקפת באופן בלתי חוקי ובניגוד לרצונה את הגב' רינה וייס, ע"י זה שנתת לה סטירת לחי ואחרי זה אילצת אותה לכרוע ברך ולהחזיק 2 לבנים בידה, עד שכתוצאה מכך היא התעלפה והייתה זקוקה לטיפול רפואי. כמו כן, באותה התקופה ובאותו המקום, תקפת באופן בלתי חוקי ובניגוד לרצונה את הגב' סרוקה קרולה, ע"י זה שנתת לה מכות באגרופייך וכתוצאה מכך גרמת לאובדנן של מס' שיניה. כמו כן, בחודש אוגוסט 1944 במחנה אושוויץ תקפת באופן בלתי חוקי את הגב' מרים מאירוביץ' וגרמת לה לחבלה גופנית של ממש. כמו כן בתקופת השנים 1944-45 במחנה אושוויץ בהיותך ממלאת תפקיד קאפו תקפת עם שוט, באופן בלתי חוקי, אנשים נרדפים בלתי ידועים וגרמת להם לחבלות גופניות. כמו כן, באותה התקופה ובאותו המקום, בהיותך ממונה על חלוקת האוכל לאנשי המחנה הנ"ל היית מוכרת עבור סיגריות את מנות הלחם של אנשים בלתי ידועים שהיו במחנה וע"י זה גרמת להרעבתם".
עירית: הוא מזמין את ריה למסור את גרסתה.
קריין: "הקראתי בפני הנאשמת הנ"ל את ההאשמות הנ"ל ותרגמתי לה לשפה ההונגרית המובנת לה ולאחר זאת הזהרתיה בזו הלשון: אין את מחויבת לענות על ההאשמות, אולם כל אשר תאמרי ירשם בכתב ויוכל לשמש כעדות. הנאשמת הצהירה בפני שהבינה את האשמה ורצונה למסור את עדותה בפני בית המשפט."
עירית: בראשית באוקטובר 1950 החלה החקירה המוקדמת בפני שופט בית משפט השלום בעניינה של ריה הנס.
בעיתון הצופה ב-9 באוקטובר 1950 נכתבה הידיעה תחת הכותרת:
קריין: שוב משפט נגד נאשמת בפשעים במחנה אושוויץ. החקירה המוקדמת נגד נאשמת בגרימת מוות בכוונה תחילה של עצורות מחנה אושוויץ, בגרימת חבלות גופניות והכאת נשים עד שבירת שיניהן נפתחה אתמול בפני השופט החוקר ד"ר י. וולדמן בבית משפט השלום בתל אביב. תוך בכי והתרגשות סיפרה העדה אדית לייזרוביץ כיצד שלחה הנאשמת את אחת העצורות שלא היתה שפויה בדעתה למקום בלתי ידוע ממנו לא חזרה. לשאלת התביעה לאן נשלחה האישה, השיבה העדה "הנאשמת מיטיבה לדעת זאת ממני". כאן התפרצה הנאשמת בצעקות ובקושי נרגעה. לבקשת התובע הוציא השופט פקודת מעצר נגד הנאשמת שהיתה עד כה משוחררת בערבות. לבקשת הסנגור עו"ד שעוני כי יאסר על העיתונות לפרסם את שם הנאשמת כל עוד לא תימצא חייבת בדין השיב השופט כי אין הוא יכול לאסור את הפרסום והוא משאיר את הדבר למצפונם של העיתונאים."
בעיתון דבר מה-27 באוקטובר 1950 נכתבה הידיעה הבאה:
קריין: "ניסיון עשיית שפטים ע"י הקהל בנאשמת, בוצע אתמול בבית משפט השלום בתל אביב, בו התבררה חקירתה של ריה הנס, הנאשמת בהתעללות באסירות במחנה אושוויץ בתקופה בה שימשה ממונה על אסירות (קאפו) באותו מחנה. כמה מבין עדות התביעה וקרובי הנשים שהיו עצורות במחנה אושוויץ בשעתו, רצו אל תא הנאשמת וביקשו להכותה. פרצה תגרה שארכה כמה דקות בין משמר בית המשפט ובין מתפרץ מבין הקהל עד שהצליחה המשטרה להוציא את המתפרץ מאולם בין הדין.
עירית: בשבעה בנובמבר 1950 נתקבלה ההחלטה ע"י השופט החוקר וולדמן להעביר את דינה של הנס לבית המשפט המחוזי לאחר שמצא כי יש עדות מהימנה ומספקת להעמדתה לדין. היא הואשמה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם בעבירות של פשע נגד האנושות, עשיית מעשה בלתי אנושי וגרימת חבלה חמורה.
ריה הנס נולדה בספטמבר 1921 בעיר הומנה שבסלובקיה והיתה הבכורה מבין 9 אחים. ריה הגדירה את הבית כבית אורתודוקסי, עם משמעת קפדנית. בשנת 1939 החלה ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטה בברטיסלבה, כששבה לספסל הלימודים לאחר חופשת חג המולד נאמר לה שהרישום שלה מבוטל כיון שהיתה יהודיה. באמצע פברואר 1942 פורסמו צווים על פיהם נשים צעירות רווקות נדרשות להתייצב במקום המצוין לצורך שילוחן לעבודה. בעדותה סיפרה ריה שהיתה בת 21 ונשואה מזה זמן מה, על הנייר לפחות, ולכן לא נכללה ברשימות הגירוש מעירה, אולם מגדה אחותה של ריה נדרשה להתייצב. אימה של ריה, ביקשה ממנה להתלוות אליה. הן נשלחו לפרשוב, משם לז'ילינה למחנה סמוך לגבול עם פולין, ומשם לאושוויץ. למעשה היה זה הטרנפורט הראשון של נשים יהודיות לאושוויץ, שהגיע למחנה במרץ 1942. בעדות שמסרה בשנת 1997 לקרן השואה (Shoah Foundation) של אוניברסיטת דרום קליפורניה סיפרה על ההגעה:
"קודם התפשטנו, ערומות לגמרי. היו הרבה בנות וישבנו קרוב לשירותים. סיפרו אותנו עם מספריים קצוץ ופקדו עלינו ללכת למקלחות. המים היו מלוכלכים מאוד, זו היתה מעין בריכה גדולה עם מים שכבר התקלחו בהם קודם והם היו שמנוניים מרוב לכלוך. זה היה כמו פס ייצור נכנסנו מצד אחד וצריך היה לצאת מהר מן הצד השני. הגענו לשולחן גדול ונתנו לנו מכנסיים ומעיל של אסירים רוסיים, מלאים בכינים. הכל היה מלא כינים. לא היו לנו תחתונים, חזייה, בגדים תחתונים, לגמרי כלום. אם התלבושת התאימה, זה בסדר. לא התאימה, גם בסדר. לאף אחד לא היה אכפת אם זה היה קצר מדיי, ארוך מדיי, ואם ניתן בכלל לסגור. קיבלנו משהו בצבע חאקי או חום, וכפכף הולנדי בלתי מהוקצע, בלי גרביים, בלי כלום. מהיום הראשון כבר היו לנו פצעים. לא זיהינו אחת את השנייה. אחותי חיפשה אותי, אני חיפשתי אותה. היא הייתה קרובה אליי ולא זיהינו אחת את השנייה. הלכנו לבלוק עשר. אני חושבת שבקומה השנייה היו מיטות קומתיים, שלוש מיטות אחת מעל השנייה, ברוחב של פחות מ-90 ס"מ. כל מיטה לשני אנשים. המזרן היה עם קש. אחרי כמה ימים היו מלא כינים, היינו מלאי כינים. הודינו לאלוהים שלא היה לנו שיער. לאכול לא קיבלנו כלום, לגמרי כלום. ביום אחר, אני לא זוכרת מתי, מישהו צעק שהשעה חמש בבוקר וצריך לצאת מהמיטה. חיפשנו שירותים, היו שירותים, משהו גדול עם כמה... ברזים והיו מים. כמובן שלא הייתה מגבת, נייר, כלום, כלום. וככה הלכנו למפקד. עמדנו בחמישיות. בבוקר עוד היה חשוך, ירד שלג, והיה קר מאוד. חיכינו, אני לא יודעת כמה זמן. חלק מהבנות עשו שם פיפי במקום כי... כבר התחיל להיות אור יום. היה יום, וכלום ואנחנו שם... ״רק לא לזוז!״ |
באוגוסט 1942 הועבר מחנה הנשים מאושוויץ 1 לבירקנאו. למעלה מ-14 אלף אסירות יהודיות, מחציתן מסלובקיה, ובנוסף אליהן אסירות שהגיעו מצרפת, הולנד ובלגיה, סבלו, על פי דעת חוקרים, מהתקופה הקשה ביותר בתולדות המחנה. הן הועסקו בעבודות פרך בתנאים קשים במיוחד, ומרביתן נרצחו או נספו עד לסוף אותה השנה. הנס הצליחה לשרוד את התקופה הזו ומועברת בדצמבר 42 לבלוק 10 באושוויץ שם עבדה כאחות עד מאי 1943, אז הוחזרה לבירקנאו לעבוד ב"רוויר" - צריף החולים. באוקטובר הפכה להיות האחות הראשית בצריף, אולם אז הגרמנים שלחו את כל החולים להשמדה. בעדותה בבית המשפט והן בעדותה המאוחרת יותר, הנס מספרת כי בצריף היו חמש או שש נשים צרפתיות שהיו צעירות בריאות באופן יחסי. ריה יחד עם הרופאה הראשית של הבלוק ד"ר אנה וייס הסכימו כי יש להצילן. בעודה מפזרת אותן בבלוקים השונים היא נתפסת ע"י איש ס.ס ונשלחת למחנה העונשין בבירקנאו. ריה היתה במחנה העונשין קרוב לתשעה חודשים בהם הועסקה עם קבוצת נשים בעבודות כמעט לא אנושיות כפי שסיפרה בעדותה. בסיום תקופת העונשין היא הוחזרה למחנה A ולאחר כמה ימים נקראה למשרד ונאמר לה שהיא תמונה להיות לאגר קאפו.
הדיון בבית המשפט המחוזי החל. הראשונות להישמע היו עדויות התביעה.
עדויות התביעה בקריינות: אני הייתי באושוויץ משנת 1944 עד לינואר 1945. פעם אחת נתנה הוראות לכולנו לכרוע ברך לפני שער המחנה לפני המסדר. מפני שידידתי ואני רצינו להקל על עצמנו בעבודתינו הקשה. חשבנו איפה לעבור לקבוצה אחרת. למחרת הוציאה אותנו מהמסדר והעמידתנו בפני השער. אחרי זה באו הגרמנים כדי לקבל על עצמם את הפיקוד על המסדר ולאושרינו, לא באה ביום הזה אישה מהס.ס ולא מנו את העצירות. איש הס.ס שאל אותנו למה אנו על ברכינו ומי פקד כך? לנאשמת לא היתה הזכות לתת לנו פקודה לכרוע ברך. עליה היה רק להסדיר את העבודה. איש הס.ס צעק על הנאשמת שתכניס אותנו בחזרה לשורה. ויהיה יותר טוב אם תיתן לנו נעליים ובגדים כהוגן. לו היתה באה אישה מהס.ס היינו מקבלות מכות נוראות ואולי היו גם מוציאות אותי להורג. אחרי המקרה הנאשמת לא החזירה אותנו לבלוק שלנו אלא העבירה אותנו לבלוק של נשים נוצריות אוקראיניות. פחדנו לישון כי גם הן היו אנטישמיות.
הנ"ל הייתה שם לאגר קאפו. המחנה היה מחולק להרבה בלוקים, לכל בלוק היה אחראי. ולכל מחנה היה אחראי - לאגר קאפו. עשו שם בורות והוציאו את העצורות שהיו מיועדות להשמדה. מנגלה אחד איש ס.ס עשה זאת. הנאשמת השתתפה בזה. הנ"ל הכתה והרגה את העצירות כדי שתוכל למלא תפקיד גדול גם לא בנוכחות הס.ס על פי יוזמתה היא. לי היא עקרה שיניים והשאירה אותי במצב של התעלפות. 8 שיניים באגרוף. כשעשתה זאת לא היה נוכח איש מה ס.ס. עמדנו שם אז 4 בחורות ושוחחנו והיא בחרה בי כקורבן. הנאשמת היא יהודייה היא דיברה איתנו גרמנית. זקיפים גרמנים הביאו אותנו לעבודה אולי 2-3 אנשים. לפעמים אנשי המשמר הרשו לנו לדבר בינינו לפעמים לא. ביום שקיבלתי את המכות לא עבדתי בכלל מפני שאני סבלתי מהשיניים ופני היו נפוחות. לכן נשארתי בצריף. לפני המסדר היה לנו אסור לצאת מהצריף. אם איש ס.ס היה תופס אותי שם בניגוד להוראות לא יכול היה לקרות לי שום דבר.אני גם היום עוד מבולבלת ואינני נורמלית לגמרי עד היום הזה…
לא אזכור מתי נשלחתי לעבודה לבית החרושת, סביב המחנה היו חוטי תיל, לא אזכור אם היה
מטבח במחנה.
אני רציתי לומר שאני עצבנית מאוד כשאמרתי שאיני נורמלית.
אני סובלת מכאבי ראש, תכופות אין ראשי תופס הרבה דברים… אני שכחנית.
בשנת 1944 הייתי במחנה ריכוז אושוויץ עת הגרמנים שלטו בפולניה. באושוויץ היו אנשי ס.ס משם אני מכירה את הנאשמת. היא היתה שם לאגר קאפו איני יודעת מה היו תפקידיה. היא הרגה שם אנשים והכתה אותם. היה לה מקל היא הרגה בו. גם בידיים. בכל מה שבא לידה. מקל עם רצועות גומי היה לה. גם היכתה כשהגרמנים לא היו. אם, אחת העצורות הכירה בקבוצת ילדים אשר הובאה למחנה את ילדה היא. היא התקרבה לילד כדי לדבר איתו. הנאשמת לא הרשתה לה לעשות את זאת והכתה אותה והאישה לא יכלה לזוז עוד.
כשראתה מישהו ברחוב אז הכתה אותו במקל הזה ובידיה. כשראינו שהיא מכה מישהו כולנו ברחנו. בוודאי שראיתי את הפצעים. בזמן המסדר כשהיא היכתה, רק במקרים נדירות לא מתו הנשים. קרה שהנשים מתו אחרי כמה שעות. בשעת המסדר לפני שהגרמני בא היא הכתה והרגה. אותי לא הכתה. לעיתים קרובות הוציאה אותנו מהצריף והיינו צריכות לעמוד על הברכיים, גם בלילות, עמדנו כך במשך שעות. לא ידענו למה עשתה זאת.
אינני מבינה איך עו"ד מסוגל להגן על הנאשמת.
ד"ר רבקה ברוט: אז העדים שכולם היו כמובן ניצולי גטאות ומחנות, הבינו מהר מאוד שהם לא מדברים את השפה הפלילית. הבינו מהר מאוד שהשפה הפלילית לא נוגעת בכלל במציאות שהייתה במחנה. הייתה הספרה המשפטית המדינתית, כלומר, החוק לעשיית דין, כתב האישום והתביעה שמעלה לדין כדי להוכיח שהוא היכה וחבל ופצע והרג. כל מיני עבירות לפי החוק לעשיית דין. והייתה הספרה בתוך המשפט הפלילי, היהודים כאילו התארגנו בסוג של בית משפט קהילתי משלהם עם השפה שלהם ועם כתבי אישום חברתיים. דיברו שמה על עלבון, על רצון בנקמה, אני באתי להעיד לא בגלל שהוא פגע בי, הוא לא פגע בי בכלל. אבל אחיי שמתו השביעו אותי שאני אנקום ושאני אזכיר אותם. דברים מהסוג הזה. עשו השוואות בין בעלי התפקידים היהודיים לבין בעלי תפקידים אחרים, בעיקר גרמנים. והשוואות היו תמיד לטובת הגרמנים. הם היו יותר טובים, יותר מתחשבים. את יכולה להבין איזה עיוות נוצר כאן, אבל זאת הייתה התפיסה שמישהו יהודי עומד מעליך עם שוט או מגלה את המחבוא שלך. למשל, אחת הטענות הייתה כלפי אחד הנאשמים שהיה רופא במחנה עבודה שהוא לא דיבר יידיש עם האסירים היהודיים. מה, כאילו איזu מן עבירה זאת? היא בוודאי לא כתובה בחוק לעשיית דין. ולא מכניסים את זה לבית הסוהר על זה שלא דיבר יידיש. אבל כשאת חושבת על זה שיידיש זו השפה היהודית שמשותפת כמעט לכל היהודים ויהודי רופא מסרב לדבר בשפה הזאת, בשפה היהודית, זה בגידה. זה מישהו שהוציא את עצמו מהכלל היהודי ועבר להיות חלק מסגל המחנה, מהגרמנים.
עירית: עם תם עדויות התביעה בית המשפט מסביר לנאשמת שהיא יכולה:
א. לשמור על זכות השתיקה
ב. לתת הצהרה מספסל הנאשמים בלי שבועה ואז לא תוכל להיחקר
ג. לתת עדות בשבועה ואז עלולה היא להיחקר על ידי התביעה הכללית
הנאשמת: אני בוחרת לתת עדות בשבועה. "הבנתי את 3 האפשרויות שיש לי".
מתוך סיכום עדותה של ריה הנס בבית המשפט המחוזי:
"נשלחתי למחנה העונשין וישבתי שם 6 שבועות בלי משפט. אחרי זה קיבלתי שישה חודשים במחנה עונשין. משם יצאו רק יהודים מעטים בחיים. העבודה היתה לא אנושית. אחרי ששת החודשים הועברתי שוב לצריף העבודה במחנה A. זה היה במאי 1944 הייתי שם כמה ימים בלבד. אז נקראתי למשרד ואז הוטל עלי תפקיד של לאגר קאפו במחנה חדש B3. סירבתי לקבל את התפקיד. אז העמידו אותי בין חוטי חשמל שהיו במרחק של 80 ס"מ במשך יומיים. אחרי זה 12 שעות כל פעם. אז קיבלתי על עצמי את התפקיד.
הייתי קאפו במחנה B3 עד ל-20 בספטמבר 1944 אז המחנה כמעט שחוסל. הועברתי למחנה B1 שם נשארתי רק ימים ספורים ונשלחתי לאושוויץ לצריף החולים בתור אחות. לא הייתי שם לאגר קאפו. במחנה B3 בבירקנאו היו תפקידיה של הלאגר קאפו, להעיר באמצעות משרוקית את הנשים למסדר, אותו הדבר אחר הצהריים, וכמעט כל יום להביא את הנשים לרחצה לבית המרחץ. לי הייתה עוזרת, שרה גרוס שמה. מעולם לא הרבצתי מכות לאיש, פעם אחת כשאישה אחת היתה נעדרת מהמסדר קיבלנו פקודה שכל המחנה יכרע ברך מאת איש ס.ס, לא אזכור מקרה שני. לא נתתי מעולם פקודה כזאת, לא היתה לי זכות כזאת. לא יכולתי לשלוח יהודייה לבלוק של נשים אוקראיניות. לא נתתי לבלנקה גרינפלד ולחברתה הוראה לכרוע ברך. לא אזכור גם את העובדות עליהן דיברה העדה לייזרוביץ, ברור שהייתי זוכרת לו היה הדבר קורה. לא היה מקרה בו עקרתי שיניים לעדה סרוקה, מקרה זה בכלל לא קרה במחנה B3. בהיותי שם לא ראיתי שלאגר קאפו יעשה דבר כזה, בכלל לא ראיתי את האישה הזו במחנה, לראשונה בבית משפט השלום. לא נכון שאי פעם הכאתי אם כשדיברה עם ביתה בזמן המסדר או את ביתה, לא נכון שהייתי ביחסים טובים עם אנשי הס.ס. היה אסור בהחלט לאסירות לעמוד בקבוצות של כמה נשים ולשוחח, קרה כמה פעמים שהגרמנים ירו כשראו. לו איש ס.ס היה רואה שלאגר קאפו סובל דבר כזה היה תכף מעבירו לפלוגת עונשין.מתפקידי היה להודיע לגרמנים על כל מקרה של אי סדר, אבל לפני שעשיתי את זאת, פניתי לעצירות שתסדרנה את הדברים. כשהייתי לאגר קאפו אף פעם לא מסרתי תלונה לגרמנים. פעם אחת הכנסתי אישה למיטתי כשהגרמנים בחרו אנשים כדי להוציאם להורג. הצלתיה, היא היום גרה בירושלים. במקרה אנשי הס.ס לא מצאו אותה. לו היו מוצאים אותה היו מעבירים אותי לקבוצת עונשין או היו הורגים אותי במקום. פעם הצלתי אישה ממכות מידי אישה של ס.ס כשהאישה הזאת חשבה בטעות שהיהודייה גנבה חלוק - שמה בניאס. כמה פעמים השגתי בשביל העצירות בגדים יותר מתאימים מאת מכרה שעבדה במחסן. כשאסירה אחת פעם סיפרה על כך קיבלתי מכות נוראות .
במחנות היו צריכות לעמוד בחוץ וגם לכרוע כי אישה אחת נעדרה מהמסדר יום שלם ולמחרת עד השעה עשר מלבד בשעות הלילה עד שמצאו את האישה. האסירות לא רצו לעמוד עוד, קיבלנו פקודה לשמור על הסדר ואיבדתי את העצבים. רצתי לחדר, אז סידרו בחדרי חשמל לקחתי צינור ורצתי החוצה והצינור בידי כשרציתי להכות הצינור נשבר. אולי היה עוד מקרה אחד כזה. מקרה שלישי לא היה אני בטוחה בזה. מעולם לא הרבצתי מכות לאסירה באופן ישיר. ייתכן שכשהנשים עמדו בקבוצות דחפתי אותן, צעקתי עליהן, רק במסדר, רק בידיים דחפתי אבל לא הכאתי. אינני מכירה אף אחת מהעדות שהעידו פה לא ראיתי אותן לפני שבאתי לבית משפט השלום. לעיתים קרובות העירו לי מהס.ס למה אינני לוקחת מקל ביד ולעיתים קרובות קיבלתי סטירות לחי וגם אמרו לי שאינני מדברת אליהן בגסות מספקת. היתה פקודה לפיה עלי לשאת מקל אני חושבת שלא נתנו לי מקל. היה אסור בהחלט לשתות מים בגלל סכנת מגפות, אם גרמני ראה אסירה שותה הכה אותה. ראיתי עצירות שותות מים לא עשיתי להן כלום, רק אמרתי להן. לא אמרתי לגרמנים שהן שתו, אף פעם לא הלשנתי. לכל העצירות גם לאלה שהיה להן תפקיד לבשו את אותן המדים לכולן סיפרו את השערות לא היו לנו כובעים אבל סידרנו לנו מטפחות ראש. מקרוביי רק אחותי היתה איתי במחנה. היינו עד דצמבר 42 בבירקנאו אחר כך הועברה יחד איתי לאושוויץ. כשברחנו מהעבודה בבירקנאו פצעו אותה בירייה, היא מתה באושוויץ. הייתי נשואה, בעלי מת באושוויץ. לא הובאנו לשם יחד, שמעתי שמת מטיפוס. יש לי ילד בן 5. אני בת 30 כעת."
קריינות: אני מכירה את הנאשמת. הכרתיה ב-43 בבית החולים בבירקנאו היינו יחד 8-9 חודשים בערך. היתה בבית חולים בתור אחות לא היתה אז לאגר קאפו. אחרי זה היתה במחנה עונשין לא אדע כמה זמן היתה שם. ראיתי אותה במחנה עונשין רציתי לעזור לה כי היא עזרה לי מאוד כשהייתי בבית החולים חולה. נתנה לי זריקות שהיא השיגה בשבילי לא אדע מאין. בדרך כלל לא היו שם זריקות. לו הגרמנים היו תופסים אותה כשנתנה לי זריקות היו מענישים אותה קשות. אחר כך עבדתי במחסן הבגדים שם גם התרחצו. היא הגיע לשם בהיותה לאגר קאפו עם הרבה נשים אולי 1000 לרחיצה. שמלותיהן קרועות. ביקשה בשבילן שמלות ושמיכות. זה היה אסור. נתנו לה והיא חילקה אותן. פעם איש ס.ס תפס אותה בזמן החלוקה והרביץ לה מכות. תכף ברחתי כי פחדתי. אחרי זה למרות זאת שוב ביקשה חפצים. כשהייתה לאגר קאפו לא היתה לה תלבושת מיוחדת רק סרט סביב הזרוע. לא היה לה מקל.
הנאשמת הייתה לאגר קאפו של המחנה שלי B3 אני הייתי העוזרת שלה, תמיד הלכתי יחד איתה. היה עלי להעיר אותה בבוקר. פעם לא עשיתי את זאת, אנשי ס.ס באו אליה וצעקו עליה והיא נאלצה לומר שלא הערתיה. הנשים באו וצעקו עלי ואז היא התקרבה ונתנה לי סטירת לחי. והייתי אסירת תודה לה כי ע"י זה היא הצילה את המצב. הנשים היו אולי הורגות אותי או שהיא לא הייתה יכולה עוד להחזיק אותי בתפקידי. פעם היתה סלקציה של נשים קשישות וחולות ואימי איתי במחנה. ביקשתי את הנאשמת להחביאה בחדרה. היא היביטה במקל בבהלה כי הגרמנים לחצו עליה בתור קאפו. לבסוף הסכימה אחרי שדרשה ממני שאשבע שאגיד כי היא לא ידעה מכלום אם הגרמנים יגלו את הדבר. אימי היתה במיטת הנאשמת וניצלה. לא שמעתי על כך שהיא עקרה לעצירה 8 שיניים . לא ראיתיה בכלל מכה. הייתי יודעת על מקרה כזה כמו עניין השיניים. פעם הנאשמת השיגה בשביל ידידתי רפואה והלכה לשם כך לצריף החולים בלילה. זה היה אסור לה, והיא אסרה עלי לספר את זאת כי לא רצתה שייודע שהיא עוזרת כי זה מסוכן בשבילה. אם הגרמנים ישמעו שהיא בעלת אופי… אבל אם יאמרו שהיא אכזרית אז זה בסדר. היא הצילה הרבה אנשים בצעקותיה ובדחיפותיה פעם השיגה בעזרתי בגדים בשביל 3 נשים. האסירות אמרו שהיא בעלת אופי רע, היא עשתה תמיד רושם מרוגז ואכזרי וכך היתה נאלצת להעמיד פנים זועפות. רציתי לומר לנשים שקיבלו את הבגדים שהיא אשר גרמה לכך כי מגדפים אותה אבל היא אמרה לי שאני טיפשונת ומוטב שיגדפוה…
הנאשמת התנהגה ב-B3 באופן אנושי ביותר. פעם בשעת סלקציה, היינו בהוצאה להורג, היא הצילה את חיי בכך שדחפה אותי למקום מבטחים באומרה " לכי איבוש.." .לא ראיתי שהיא הכתה. אותי היא דחפה וגידפה וגם אחרות רק כדי להצילן. צעקה הרבה כמו מטורפת. זה היה קשה מאוד איתנו היינו נוראות כי היינו רעבות ללחם והרחנו את הקרמטוריום. לא שמעתי שקיללה. לא הייתי אז מגינה עליה. אנשים פחדו בפני הנאשמת שהיא תמיד צעקה לכן תכף הצעתי לתת עדות כשראיתי את המשפט הזה בעיתון. שם סבלנו מפסיכוזה המונית. פחדנו ממנה מאוד והדעות עליה היו מחולקות. בעיני היא היתה הלאגר קאפו הטובה ביותר שפגשתי. עשיתי בעצמי את הניסיון פעם כשקיבלתי תפקיד. לו הלאגר קאפו לא היה דואג לסדר, הס.ס היו באים ועושים זאת ושוברים אותנו. כך קרה לי.
אני גרה על יד חיפה. לא קיבלתי הזמנה מבית המשפט אבל קראתי על המשפט. כי רציתי לומר מה שאני יודעת על הנאשמת. פגשתיה בבירקנאו. הכרתי את הוריה בהונגריה והם סיפרו לי שיש להם 2 בנות באושוויץ. לכן חיפשתיה . אז מסרו לי שהיא במחנה עונשין כי הצילה 6-7 בנות. הכרתיה כשבאה למחנה שלי וביקשה לחם. ראיתיה עומדת בין 2 חוטי חשמל בסוף מאי 44. שאלתי אותה כשעמדה שם במה העניין וענתה לי שאחרי ששוחררה ממחנה עונשין דרשו ממנה הנאצים לקבל תפקיד של לאגר קאפו. כשסרבה באומרה שהיא מרגישה את עצמה יותר מדיי חלשה אז העמידו בין חוטים. המרחק שבין חוטי החשמל שביניהם עמדה הנאשמת היה צר מאוד כחצי מטר. עמדה שם 12 או 24 שעות. לבדה עמדה שם ואז סיפרה לי למה היא שם. צעקנו מרחוק זו לזו. פעם אחת במחנה שלי נעדרו 7 בנות מהמסדר, כתוצאה מכך הוצאו להורג יחד עם הבלוק אלטסטה ועם הקאפו. "
עירית: שלב העדויות הסתיים.
ד"ר רבקה ברוט: השופטים, אני תמיד ניסיתי לדמיין אותם יושבים למשל בתל אביב בבית המשפט הישן שהיה ברחוב יהודה הלוי. זה מן כוך ישן כזה, יושבים שופטים בחדרים קטנים עם עומס גדול של ניצולים, שומעים יום אחרי יום דברים מזעזעים במהותם. דברים שבעצם הישראלים לא ידעו עד אז. הישראלים הכירו שואה בממדים הגדולים שלה. 6 מיליון, ארובות, אושוויץ כסמל הרוע האולטימטיבי, עשן, אבל לא הכירו מה זה היומיום. מה זה לקום בבוקר ב-3 לפנות בוקר בקור המקפיא של פולין, לעמוד שעות במפקד עד שיבואו הגרמנים. בלי אפשרות לנשום, בלי אפשרות לזוז. לא הכירו את חיי היומיום. לא בגטו ולא במחנה. אני לא מדברת ברמה המשפחתית הפרטית. אני מדברת על הספרה הציבורית של ישראל, כי מי שקיבלו את זכות הדיבור הציבורית היו כמובן אנשי הגבורה, גיבורי המרידות, חברי תנועות הנוער, פרטיזנים, יהודי של יומיום לא קיבל את זכות הדיבור בציבור. עליהם דיברו כאלה שהלכו כצאן לטבח. אז בעצם למעשה, הבמה המשפטית הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה, לניצולים הרגילים לדבר ולספר את היומיום שלהם. עכשיו, השופטים שיושבים ושומעים את הדברים האיומים האלה יום אחרי יום. הם יוצאים משם, באמת עם מהומה גדולה בראש. יש שופטים שהבינו מיד שמדובר כאן בסיטואציה חריגה לחלוטין שהמשפט לא יודע להתמודד איתה. פשוט המשפט לא יודע להתמודד איתה. ולכן הם ניסו בדרכים שונות לא למעול בתפקידם השיפוטי. כלומר, יש כללים שהם צריכים ללכת, אבל יחד עם זאת, למצוא איזושהי דרך להבהיר שהסיטואציה הזאת היא לא פשוטה.
עירית: השופט במשפטה של ריה הנס היה זאב צלטנר. בפסק הדין אשר נתן הוא מתייחס לדברים הבאים. הוא מונה את סעיפי האישום - אלה שקרו בבירקנאו ואלה שנטען שקרו באושוויץ, על פי העדויות שהוצגו בפניו הוא קובע את העובדות הבאות.
הוא מאמין לריה שהצילה 6 נשים יהודיות בזמן שהיתה אחות בבית החולים וכתוצאה מכך היא נשלחה למחנה העונשין. הוא מתייחס לעדויות המחזקות דברים אלו אך גם מציין שהיה מקבל את הדברים בלעדיהן. הוא מאמין לה וגם לדברים האלה יש סיוע מאחת עדות שהיא ניסתה להתחמק מתפקיד זה, וקיבלה אותו על עצמה בלית ברירה לאחר שהועמדה בין גדרות התיל המחושמלות. את התפקיד הזה מילאה במחנה בירקנאו במשך 3-3.5 חודשים עד לספטמבר 1944. |
צלטנר לא מאמין לעדות התביעה. ועל אף שהוא מאמין להן כי זה מה שהן זוכרות ומגלה אמפתיה למצבן, הוא מפריך את טענותיהן בדבריו תוך הדגשת הסתירות הפנימיות בהן ותוך שימוש בעדויות ההגנה אותן הוא מקבל. כמעט כלפי כל אחת מעדות התביעה הוא טוען ברגישות רבה כי המקרה אכן קרה - אך אולי במקום אחר, בזמן אחר ועל ידי מישהו אחר. מחד צלטנר מבין וכותב כי מצבן של הנשים ועדותן במשפט הושפעו ממה שעבר עליהן במחנה, יחד עם זאת הוא כותב את הפיסקה הבאה, בה ניכרת הבנה של המצב, וחוסר הבנה מוחלט של המצב בו זמנית:
"כנגד מערכת העדויות של התביעה הכללית עומדת מערכת העדויות של ההגנה. אמנם נכון כי העובדה שאאמין לעדויות ההגנה כשלעצמה אינה פוסלת בהכרח את עדויות התביעה הכללית, כי יתכן שהנאשמת היתה דו פרצופית וגם הצילה אחרות וגם סיכנה את עצמה וגם הכתה וגם הרגה. אבל, אם כי דבר כזה אפשרי מבחינה הגיונית, מחשבתית גרידא, הרי קשה להבין למה אותו האדם המסכן את עצמו לטובת הזולת, ומסכן את עצמו לא סכנת מה בכך אלא סכנת מוות, ולא בנסיבות יומיומיות אלא בנסיבות של מחנה הסגר, למה האיש הזה ינהג בעת ובעונה אחת כרוצח סאדיסטי. יוצא איפה שאם אאמין לעדי ההגנה הרי יהיה בזה משום החלשה נוספת ואולי אפילו החלשה מכרעת של עדות התביעה הכללית, אם כי עלי להדגיש כי גם בלי החלשה זו, הרי הייתי גורס, כי על הנאשמת להנות מן הספק".
ד"ר רבקה ברוט: הוא לא מאמין לעדות, הוא לא מאמין לעדות התביעה. כלומר, מי שעשתה מעשים טובים, לא יכול להיות שתעשה מעשים רעים והוא מחמיץ את כל הסיטואציה הזאת של משתפי הפעולה שהם בו זמנית עושים מעשים טובים. זה בדיוק האזור האפור של פרימו לוי. כן, העירוב הזה, היעדר של קו שמאפשר לנו להפריד בין הטוב לרע שזו הנטייה שלה, הנטייה האנושית בכלל היא לעשות הפרדה. כלומר, אנחנו מתקשים להתמודד עם דברים שהם גם וגם. אנחנו צריכים, המוח האנושי צריך הבחנה ברורה. אלה שייכים לטובים, אלה שייכים לרעים. ומשפט אייכמן עשה את העבודה הזאת. שם האבחנה הייתה ברורה. זה האיש הרע, זאת גרמניה הנאצית הרעה ואלה היהודים, היהודים הטובים. כלומר, ההבחנה בין הטוב לרע הייתה מוחלטת. משפטי היהודים לא היה ככה כי המשפט הפלילי לא יודע להתמודד עם דמות מורכבת. המבנה של המשפט הפלילי הוא מבנה בינארי. או אשם או זכאי. אין באמצע, אין דבר כזה נאשם שהוא קורבן ומבצע עבירה בה בעת, כן? זה לא מסתדר.
צלטנר מאמין שריה סיכנה את חייה שעה ששימשה אחות בביה"ח, כדי להשיג תרופות לעצירות חולות. שהיא סייעה לאישה זקנה להסתתר בזמן סלקציה וסייעה לאסירות להשיג בגדים בזמן שסיכנה את חייה.
בסעיף 11 בפסק הדין הוא כותב ומסביר מדוע הוא הוא מבטל את עדות התביעה ושוב מגלה הבנה למציאות המורכבת ששררה במחנה:
"יש להבין במידת מה את הפסיכוזה, שנוצרה אצל העדות נגד הנאשמת, על ידי האווירה שבה היא הייתה נאלצת למלא את תפקידה בתור לאגר קאפו. אין ספק שלו הייתה מתייחסת לעצירות ברכות ולא היתה משליטה סדר ביד ברזל, הרי היתה עושה לעצירות שירות דב, כי אז היו מתערבים הנאצים והיו משיגים ביריות את מה שהנאשמת ניסתה להשיג בצעקות, בפנים זועפים ובדחיפות. בין העצירות היו מרגלים ויש להבין שהעצירות הפקידות שילמו, היו צריכות לשלם, בעד יתרונות חומריים שהיו להן ללא ספק ע"י כך שהיו לבוז ולשנאה בעיני האסירות וגם בזה יש לראות חלק של התוכנית השטנית הנאצית אשר רצו בכך".
בהמשך פסה"ד הוא כותב כי הנאשמת איננה אישה רגילה והיא בעלת אופי חזק והיא זו שניהלה את משפטה בעצמה. היא אמנם הגזימה בעדותה בכמה פרטים קטנים - יתכן שלבשה מדים, יתכן שהיה לה מקל ולא כפי שאמרה, אבל הוא משוכנע שסיפורה בכל חלקיו החשובים - אמת.
ביהמ"ש זיכה את הנאשמת מכל 5 האשמות. בסיכום פסק הדין הוא כתב: "בישראל לא יעזור לנאשמת זיכוי פורמלי בלבד' – מכיוון שבימה"ש משוכנע כי הנאשמת לא עשתה את העבירות המיוחסות לה, הוא מוצא לחובתו לקבוע במפורש, כי הנאשמת חפה מכל פשע, וקביעת עובדה זו היא בעלת משמעות מיוחדת לגבי ילדיה."
מתוך עשרות משפטים שנערכו לבעלי תפקידים יהודיים עד לתחילת שנות ה 70 - 5 נשים הועמדו לדין. שלוש הורשעו. שתיים וביניהן ריה הנס - זוכו.
ד"ר רבקה ברוט: אישה נתפסה בדרך כלל כקורבן. לא כמבצעת עבירה. אז אישה קאפו זה בכלל תסבוכת אחת גדולה. קודם אישה שמשתמשת בשוט או במכות. וצריך לזכור, הרוב המוחלט היו בעלי תפקידים גברים, לא נשים. נשים נהרגו ראשונות, נרצחו ראשונות. הן וילדיהן. גברים, אחריהן. אז ברור שבין בעלי התפקידים יש רוב מוחלט לגברים. אז אישה שעומדת לדין באשמה שהיותה קאפו או איזשהו תפקיד אחר במחנה. אז היא עומדת לדין בכמה רבדים. יש את הרובד המשפטי שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שלא מפלה בין גברים לנשים. יש את החוק היהודי, של מי שבגדה בעם היהודי ויש את החוק הנשי. החוק הנשי האוניברסלי אומר אישה שמבצעת מעשים אקטיביים, מעשים של עבירות, היא אישה שחרגה מסרגל ההתנהגות המצופה מנשים. אז אישה עומדת לדין על שלוש עבירות. במרכאות אני אומרת את זה. גברים שעמדו לדין, עמדו רק על שתיים.
עירית: למרות הזיכוי- בשנת 1957 ריה הנס עזבה את הארץ עם שני ילדיה ובילתה את שארית חייה בברזיל. בעדות שמסרה בשנת 97 היא סיפרה למראיינת על ההאשמות ועל המשפט. כשהמראיינת שאלה אותה האם הרביצה, ענתה:
"אני בטוחה שלא. אבל כשמדברים כל כך הרבה, חושבים כל כך הרבה, שבוע או שבועיים לפני הייתי יכולה להישבע שלא הרבצתי. היום אני כבר לא יודעת, היום לא יודעת, כי היו כל כך... שעות לפני כן התחלתי לחשוב על איך היה - ללא משמעת, ללא כבוד, כלום, רק חושבים על עצמם. ואני... לא יודעת, מתי מבפנים, את מבינה?"
משפטי הקאפו נמשכו למרבה ההפתעה גם אחרי שהובא לכאן פושע נאצי שנשפט על פי אותו החוק - משפטו של אדולף אייכמן. אולם הם הלכו והתמעטו. בפסק הדין של שופטי בית המשפט העליון שדנו בערעור שהוגש בעניינו של הירש ברנבלט, שהיה מפקד המשטרה היהודית בבנדין, והורשע בבית המשפט המחוזי, ניתן אולי לראות את השינוי בגישה ואת אחד ההסברים מדוע משפטים אלו הסתיימו. בפסק הדין נשיא בית המשפט העליון דאז יצחק אולשן התייחס לתפקידו של היודנראט ולתפקידה של המשטרה היהודית בגטאות וכתב כי "זוהי שאלה להיסטוריה ולא לבית משפט".
ד"ר רבקה ברוט: הסיפור הזה היה טאבו כי זה לא מתאים, קודם כל, לאידאולוגיה הציונית ששמה בראש מעייניה את הגבורה ולא את היהודי הקורבן..יהודים משתפי פעולה כמובן לא נתפסו, אין שום מרכיב של גבורה בהתנהגות שלהם. הסיפור הזה של היהודי הגלותי שמשתף פעולה, המוסר שמשתף פעולה עם מי שהמית את האסון הכי גדול על העם היהודי זה לא חומרים שמרכיבים סיפור של בניין עם. ולאט, לאט העניינים האלה שקעו באמת בתהום הנשייה. זה תיקים שהעלו אבק בארכיון המדינה, איש לא ביקש אותם, איש לא נדרש להם. ואני חושבת שהסיפור הזה הוא חשוב מאין כמותו. קודם הוא חשוב כי הוא פרק בלתי נפרד מהשואה. כמו שהיה המרד, ככה היה השיתוף פעולה. אין שואה בלי שני המרכיבים האלה, נכון? מבחינה חברתית ראוי ללמוד איך קהילה מתמודדת עם עברה. זה סיפור מורכב וסיפור מרתק מאין כמותו. ומרתק לראות איך המשפט מתמודד עם סוגיה מורכבת ומעורבת כזאת שבה אין שוב, אין הפרדה כמו שהמשפט מחפש אותה בין הנאשם, בין המורשע ובין הזכאי או בין הטוב ובין הרע. אז כל כך הרבה מרכיבים באמת הופכים את זה לסיפור מרתק שהיום מלמדים אותו. אני מלמדת אותו, אחרים מלמדים אותו.
