בתקופת השואה הפעיל המשטר הנאצי מערך נרחב של משתפי פעולה, ביניהם גם יהודים שהיו בעלי תפקידים מטעם המשטר הן בגטאות והן במחנות. בזמן ששיתוף פעולה עם האויב נתפס, הן על ידי החברה והן על ידי המערכת המשפטית כמעשה של בגידה, עולה השאלה כיצד צריך להתייחס למשתפי פעולה יהודיים בתקופת השואה. המשמעות של מעשיהם הייתה מצד אחד הרעת מצבם של חלק מן היהודים אולם, מן הצד השני, דרך להצלת חייהם וחיי משפחתם. אבל האם ניתן לקדש את ערך החיים בכל מחיר? האם ניתן לשפוט היום מעשים פליליים לא מוסריים, במציאות בה המוסר האנושי קרס ואלימות היתה דרך חיים? הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נקדיש שני פרקים לנושא המורכב של יהודים שנחשבו למשתפי פעולה, בעלי תפקידים מטעם הנאצים - בגטאות וביתר שאת במחנות. בפרק זה נדון בשאלות מי הם היו, באיזו מציאות הם פעלו, מה היו הדילמות שליוו את פעולותיהם, ומה היו ההשלכות של מעשיהם.
אורחת בפרק: ד"ר רבקה ברוט, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט".
משפטי הקאפו: בעלי תפקידים יהודיים בשואה ובמשפט - תמלול הפרק:
עירית: השיפוט המוסרי חברתי של שיתוף פעולה עם האויב הוא כמעשה של בגידה שהיא תמיד מעשה פסול. אך כיצד ניתן להתייחס לאותם משתפי פעולה אם המשמעות של מעשיהם היתה אמנם בצד אחד הרעת מצבם של אחדים אולם בצד השני היתה דרך להצלת חייהם וחיי משפחתם? אם המשמעות היא שיתוף פעולה או מוות- האם היא עדיין ראויה לגינוי ושלילה מוחלטת? הפעם בעושים זיכרון הפודקאסט של יד ושם נקדיש שני פרקים לנושא המורכב של יהודים שנחשבו למשתפי פעולה, בעלי תפקידים מטעם הנאצים - בגטאות ובמחנות. מי הם היו? מה היו הדילמות שליוו את פעולותיהם? מה היו ההשלכות של מעשיהם.. נדבר על ה"איזור האפור" מושג שטבע ניצול אושוויץ- פרימו לוי, בהתייחסו לאותם בעלי תפקידים, בו היטשטשו עד כדי נעלמו הגבולות שבין רע לטוב, האנחנו וההם, הקורבנות והמקרבנים. בחלק השני נדון על האופן בו נשפטו אותם משתפי הפעולה כאן בישראל של שנות ה-50 וה-60 על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם- במסגרתו נשפטו בישראל נאצי אחד- אדולף אייכמן ומשתף פעולה לא יהודי אחד- איוון דמיאניוק. שאר המשפטים- למעלה מ- 40 במספר העמידו לדין בעלי תפקידים יהודים. אז, כיצד מתנהל משפט במדינת ישראל, "מדינת היהודים", שרואה את עצמה כמייצגת של העם היהודי שנרצח? כיצד מתנהל משפט במדינה "מתוקנת" על מעשים שבוצעו במציאות שבה אבדה כל משמעות למושגים של טוב ורע, שבה המוסר האנושי קרס, ואלימות וחידלון פשו בכל? כיצד הגיבו לכך הניצולים? כיצד הגיבו לכך השופטים? ומה חשב על כך הציבור בארץ? אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.
ד"ר רבקה ברוט: שיתוף פעולה הוא למעשה חלק מובנה, חלק בלתי נפרד מכל כיבוש, בוודאי כאשר מדובר בכיבוש מתמשך.
עירית: ד"ר רבקה ברוט, שדבריה ילוו את הפרקים, היא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בתחום של שואה ומשפט, ומחברת הספר ' באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט.
ד"ר רבקה ברוט: כלומר, יש לנו שני מחנות של הכובשים והנכבשים, משתפי פעולה הם מן מתווכים בין שני המחנות ואף אחד משני הצדדים לא יכול בעצם להתקיים בלי ה שיתוף פעולה, בלי התיווך הזה של מי שאנחנו מכנים משתפי פעולה.
הקלטה של נוח פלוג מתוך הסרט "קאפו": מי שלא היה שם אי אפשר לתאר אי אפשר להבין. למשל איש שלא היה רעב אי אפשר לתאר מה זה רעב של 5 שנים. רעב שאתה קם בבוקר רעב, אתה הולך לישון רעב, אתה עובד 12 שעות ביממה, אתה רואה איך אבא שלך נפוח מרעב, איך ילדים קטנים נפטרים.. איך אפשר לשפוט את זה.. מי יכול להבין??
עירית: כשאנחנו מדברים על דילמות בתקופת השואה והפרק הזה יעסוק בסוגיות מורכבות מאין כמוהן אנחנו קודם כל לא מדברים על בחירה בין טוב לרע אלא לרע ורע יותר. זה מחזיר אותנו להגדרתו של לורנס לאנגר: בחירה- בעולם נטול בחירות.
מן הגטאות נשלחו היהודים למחנות עבודה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה. בהם, הפירוק הגיע לשיאו. פירוק המסגרת הקהילתית, פירוק המסגרת המשפחתית, פירוק של עולם הערכים והנורמות בצורה הקיצונית ביותר. במחנות שהיו מחנות ריכוז והשמדה התקיימה הסלקציה- ההפרדה בין הרוב המכריע שהלך הישר לתאי הגז לבין המיעוט שנבחר לחיים של אסיר במחנה. נבחר לחיים בצל המוות. במחנות שכל תכליתם הייתה השמדה- חלמנו, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה נשלחו כל היהודים אל מותם מיד עם הגעתם למעט בודדים.
מחנות הריכוז הוקמו כחלק ממשטר הדיכוי הנאצי. מחנה הריכוז הראשון דכאו הוקם כבר במרץ 1933 ונשלחו אליו קומוניסטים, מתנגדי משטר ובהמשך גם מי שכונו א-סוציאלים. רק בשלב מאוחר יחסית נשלחו יהודים למחנות הריכוז, והם הפכו לרוב במחנות אלו רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וביתר שאת עם תחילתו של הפיתרון הסופי.
מחנות הריכוז יצרו שיטה של מעיין מדינה בתוך מדינה, השלטונות ניתקו את האסירים באופן מוחלט ממערכת החיים הנורמלית בה יש ערכים, חוקים ועקרונות ויצרו מציאות בה המושגים המקובלים של טוב ורע לא היו רלוונטיים, וטרור ואלימות הפכו להיות המרכיב העיקרי בתוכם.
במחנות הריכוז נבחנה פעם אחר פעם נפשו של האדם- מה נדרש כדי לשבור אותה, באיזה שלב ובאילו תנאים הופך האדם להיות קליפה ריקה שהמשטר יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו. אדם ללא צלם, המנוהל אך ורק על ידי הצרכים הפיזיים החיוניים להישרדותו, והוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי להשיגם. התהליך החל מיד עם כניסתו של האסיר למחנה. הוא הופשט מבגדיו וקיבל מדים, כל גופו גולח, הוא מאבד זהות, הוא נראה כמו כל האחרים, הוא מאבד את השם ומקבל מספר אישי אותו עליו לשנן באופן מידי שכן כך יקראו לו מעתה. הוא הופך להיות אדם שהמשטר הטוטליטארי יצר והוא הופך להיות חלק ממכונה גדולה ללא אישיות ורוח. צייתן כל עוד יהיה לו כוח עד שייכלו כוחותיו. אז הוא יהפוך להיות מוזלמן, ויגסוס עד למותו.
הקלטה של וולטר רייכמן מתוך הסרט "קאפו": נכנסנו למחנה ריכוז, הביאו אותנו למקלחות ועמדנו שלושה מתחת לדוש אחד. מים היו קרים כמו קרח ונכנסו בפנים פולנים, כל אחד מקל ומי שלא עמד תחת המים קיבל מכות. איך שלושה אנשים יכולים לעמוד תחת מקלחת אחת? ואני הייתי צעיר חזק, נכנסתי תחת המים, דחפתי את השניים.. שהם קיבלו מכות זה היה ברור אבל העיקר שאני לא קיבלתי מכות. ופה ברגע הזה בן אדם הפסיק להיות בן אדם.
עירית: בדבריו, וולטר רייכמן מתאר את המאבק להישרדות שהתחיל כבר בהגיעם למחנה. האופן בו המחנה התנהל הכריח את האסירים למאבק מתמיד על כל דבר, שרובו, היה בין האסירים עצמם. מאבק למציאת מקום טוב במסדר כולם נדחפו כדי לעמוד באמצע- לא להיות חשופים לאותו הקור או למכות שהיה נותן מנהל המסדר מסיבות שונות או כדי שלא יגלו שאותו האסיר כבר במצב גופני רע והוא מתקשה לעמוד זקוף על רגליו. מאבק בתור לקבלת מנת המרק היומית, מאבק למציאת מקום לינה על אחד הדרגשים שבצריף בלילה. מאבק לשרוד עוד יום של עבודות כפיה , או אז היה נערך מפקד נוסף. מי שמתאר אין ספור דילמו מוסריות ממחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו הוא שורד השואה רומן פריסטר. פריסטר נשלח לבירקנאו עם אביו ממחנה עבודה בו היו קודם. אביו חלה ונשלח לצריף החולים- מצבו הורע מיום ליום. פריסטר כותב הספרו "דיוקן עצמי עם צלקת" כי בסוף כל יום היה מגיע לבקר את אביו בצריף החולים . לא מתוך דאגה או אמפטיה, אלא כיון שבעולם הרגיל כך היה מצופה מבן להתנהג. אבל אז הוא ממשיך וכותב שבכנות- מה שהביא אותו מדיי יום לאביו היתה פרוסת הלחם שהוא ידע שאביו שומר מתחת למזרון. פריסטר חיכה שאביו ימות כדי לקחת אותה. הוא כותב שעוד נותרה בו מעט אנושיות כדי לא לקחת אותה כל עוד אביו חיי למרות שהיה ברור לשניהם שהוא כבר לא יאכל אותה. ערב אחד הגיע פריסטר לצריף החולים ואביו כבר לא היה שם וגם לא פרוסת הלחם לה חיכה… אז הבנתי אומר פריסטר שכדי לשרוד אני חייב לשכוח מכל חוקי המוסר והערכים שהיו לי בעבר. במחנה- אדם לאדם זאב. ואז הוא מתאר סיטואציה נוספת. האסיר ששכב לידו על הדרגש גנב לו את הכומתה. לכל אסיר חייבת הייתה להיות כומתה. פריסטר ידע שאם הוא יוצא למסדר בבוקר בלי הכומתה זה גזר דין מוות. הוא התהלך בצריף בייאוש ופתאום הבחין באסיר שישן עם הכומתה לצידו וידו מונחת לא מנחת עליה. אם פריסטר לוקח לו את הכומתה זה גזר דין מוות לאותו האסיר. אם הוא לא לוקח לו את הכומתה זה גזר דין מוות עבורו. פריסטר לקח את הכומתה. ולראשונה באותו הבוקר עמד מקדימה בשורה הראשונה. כששמעתי את הירייה הוא מספר התאמצתי לא להביט אחורה.. לא רציתי לראות את הפנים של אותו האסיר שנרצח בגללי. האם אותו אסיר אכן נרצח בגלל פריסטר? בפועל כמובן שלא. בעקיפין? פריסטר חיי במציאות בה רוצחים אדם כיון שלא היתה לו כומתה. אם הוא לא היה גונב את הכומתה הוא עצמו היה נרצח. בחירה בעולם נטול בחירות. חוק המחנה הוא- אם אתה רוצה לשרוד- אדם לאדם זאב..
לקבוצת העבודה אליה השתייך האסיר היתה חשיבות מכרעת- אם האסיר עבד במקום סגור או תחת כיפת השמיים, אם עבד בתוך המחנה או צעד מדיי יום כמה קילומטרים כדי להגיע. האם יש לו גישה לדברים בעלי ערך עמם יוכל לעשות סחר חליפין, או מקור למזון נוסף.
במחנה נשללו מן האסיר באופן הקיצוני ביותר כל זכויות האדם ולו הפשוטות ביותר. לדוגמא- ההליכה לשירותים היתה מותרת רק פעמיים ביום בזמן שנקבע . בשל תנאי ההיגיינה הירודים האסירים היו מלאי כינים ובמחנה פשו מחלות שונות, ביניהן מחלות מעיים- מדים להחלפה, לא היו...
במצב שכזה- כאשר הגיעו ההזדמנות או ההצעה להיות אסיר ממונה- הנהנה מזכויות יתר כמו תוספת מזון, ביגוד נוסף, בגדים תחתונים… היכולת להראות ולהרגיש כמו בן אדם, אינדיבידואל,, מגורים נפרדים ועבודה ש מהבחינה הפיזית היתה קלה הרבה יותר- האם באמת ניתן היה לסרב?
הקלטה של וולטר רייכמן מתוך הסרט "קאפו": בן אדם רעב הוא לא נורמלי זה קשה להסביר לכם.. אבל בן אדם כמוני ששקל 37.5 קילו וראית אוכל אז זה היה קרב על חיים ומוות. מראיין: בקרב הזה על חיים ומוות אם היו נגיד מציעים לך תפקיד של קאפו? אז הייתי לוקח את זה בשתי ידיים. היו צריכים פור ארבייטר- מנהל עבודה, בגלל שהייתי שמה ותיק אז קאפו בא ואמר אתה תהיה פורארבייטר... ולא הייתה אפשרות להגיד לא, לא רוצה, זה היה פסק דין מוות...
עירית: פרנסיס קוסל הגיעה לאושוויץ באביב 1942 וכשלושה שבועות לאחר מכן מונתה לתפקיד :
הקלטה באנגלית של פרנסיס קוסל מתוך הסרט "קאפו" וקריינות עברית: מי לא ירצה שיהיה לו, במיוחד כשראיתי איך מכים אסירות ושהן שום דבר, ולי הייתה הזדמנות לקבל יותר להרגיש יותר כמו בן אדם למה שאסרב? אף אחד בעולם לא היה מסרב לזה זה היה הדבר הטיפשי ביותר לעשות...
עירית: מדוע בכלל מונו אסירים להיות בעלי תפקידים? בשנים הראשונות ניהל את המחנות צוות ס"ס שמנה כ 120 אנשים בכל מחנה. אולם כאשר אוכלוסיית האסירים גדלה, ככל שנכבשו עוד ועוד מדינות וכאשר החל הפתרון הסופי, צריך היה להפעיל שיטה בה האסירים עצמם ינהלו את המחנה בהתאם לדרישותיו של הס"ס. את השיטה כונן בדכאו, מפקדו תיאודור אֶַיקה, וכשמונה לימים לראש מפקדת מחנות הריכוז העתיק אותה לכל המחנות האחרים. ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי אמריקאי, יליד וינה, שהיה אסיר במחנות הריכוז דכאו ובוכנוואלד קרוב לשנה, אמר כי " במציאות, הפעלת ההיררכיה של האסירים הוכיחה, כי קומץ אנשי ס"ס יכול היה לשלוט על עשרות אלפי אסירים עוינים".
האסירים חולקו לקומנדו- קבוצת עבודה בפיקוחו של איש ס"ס אשר דיווח במישרין למפקד המחנה. אסיר שעמד בראש קומנדו וכונה קאפו היה נתון למרותו של איש הס"ס. הקאפו הראשיים הופקדו לעתים על קומנדו גדולים, ולהם היו גם סגני קאפו ומנהלי עבודה שהופקדו על חלקים מהקומנדו. מפקדי הס"ס בחרו קאפו שניכרה בהם, להערכתם, נכונות מרבית למלא את פקודות הס"ס. לשם כך העניק הס"ס לקאפו שליטה בלתי מוגבלת על האסירים, כולל הרשות להכות אותם. כאשר מת אחד האסירים, לא נדרש הקאפו האחראי לתת דין וחשבון כלשהו; הדבר היחיד שנדרש ממנו היה להודיע על המיתה ולעקוב אחר מספר האסירים. מפקד המחנה גם בחר אסירים שנועדו לפקח על הבלוקים שהאסירים שוכנו בהם. בדומה לקאפו, יכלו הממונים על הבלוקים לנקוט כל שיטה שנראתה להם לשם מילוי פקודות הס"ס. בהתאם למדרג האסירים, היו הממונים על הבלוקים כפופים לזקן המחנה, אף הוא אסיר, והוא בתורו סר למרותו של קצין הרישום, הס"ס רפורטפירר. בעלי תפקידים אלה מקרב האסירים זוהו באמצעות סרטי שרוול, וזכויות היתר שנהנו מהן ליבו יריבות בין האסירים. משמונו אסיר או אסירה לתפקיד קאפו, הם חדלו לישון עם שאר האסירים.
מפקד הס"ס היינריך הימלר תיאר את יעילותו חסרת הרחמים של הקאפו: "תפקידו לדאוג שהעבודה תיעשה... לשם כך עליו לדחוק באנשיו. ברגע שאיננו מרוצים ממנו עוד, הוא חדל להיות קאפו וחוזר אל שאר האסירים. הוא יודע שבשובו הם יכו אותו למוות כבר בלילה הראשון... "
במדרג האסירים המכוון הזה ניצבו הגרמנים בראש; היהודים היו בתחתית. אסירים בני לאומים אחרים דורגו אף הם. ככל שהתארכה המלחמה דרש המינהל המרכזי של כל מחנות הריכוז עוד ועוד קומנדו לתעשיית המלחמה – ומספר האסירים היהודיים הלך וגדל וגם מתוכם החלו להתמנות בעלי תפקידים.לאסירים הממונים, שנקראו גם 'פרומיננטים', היתה השפעה רבה על חיי האסירים הרגילים בשל הכוח, גם אם הזמני והמדומה, שניתן להם, ויתרונות התפקיד פעמים רבות יצרו את ההבדל שבין חיים ומוות. פרימו לוי כתב בספרו 'הזהו אדם' : "מי שלא הצליח להתגלגל ולהיות ל'אורגניזטור', ל'קומבינטור' או ל'פרומיננט'... סופו שהתגלגל והיה במהרה למוזלמן.. במחנה אין דרך ביניים".
כאשר המחנות נוהלו בשיטה הזו- היכולת של אסירים להשתמש במושגים של "אנחנו" ו"הם" התבטלה. האופן בו נוהל המחנה- כיוון לכך שבכל רגע נתון- האסיר שלידך יכול להיות האויב הכי גדול שלך . פרימו לוי בניסיונו להסביר את אותו "אזור אפור" התייחס למערכת היחסים המורכבת שהיתה באושוויץ.
מתוך 'באזור האפור : הקאפו היהודי במשפט', ציטוט: " רשת יחסי האנוש בתוך המחנה, אי אפשר היה לצמצמה לשני גושים של קורבנות ונוגשים. אותה רשת יחסי אנוש לא תאמה, כתב לוי, שום דגם מוכר, משום ש"האוייב היה מסביב אבל גם בפנים, ה'אנחנו' איבד את גבולותיו... לא הבחנת בגבול אחד { בין אוייב לידיד, בין רעים לטובים }, אלא בגבולות רבים ומבלבלים... גבולות שחצצו בין אדם לרעהו".
הדוגמה ששמענו קודם לכן על אותה "מקלחת" שתאר וולטר רייכמן מדגימה את הקריסה הזאת כבר בטקס קבלת הפנים למחנה.
ה"אזור האפור" כותבת ברוט בספרה הוא ביטוי המתאר את משטר הרצח הגרמני אשר מחק את צלם האדם וגרם לו לחשוב על הישרדותו בלבד, אנשים שחיו באימת מוות מתמדת, קורבנות של טרור, כפייה ורוע, של אי וודאות ואימת מוות מתמדת. אזור בו הפכו הגרמנים את קורבנותיהם למכשיר בתהליך השמדתם שלהם.
אם כן כיצד ניתן לשפוט מעשים שבצעו באותו אזור האפור? בין אם הוא במחנה או בגטו, גניבה התקבלה בסלחנות ואף שינו את שם הפעולה במקומות רבים ל'חטיפה'. שוחד במדינה פלילית הוא אסור, אך במציאות ההיא שוחד היה דרך חיים. כפי שברוט ממשיכה וכותבת בספרה "באזור האפור מכות היו חלק מהפעילות החוקית של שוטרים בגטאות, כמו שהעידו גם עדי הגנה". בעלי התפקידים במחנות ידעו שמצופה מהם להשליט סדר בכל דרך. גם במכות. ידעו שאם לא ימלאו את תפקידם כפי שמצפים מהם לא רק שהם ישלמו על כך בחייהם, היעדר תפקוד שלהם יגרור התערבות גרמנית שתוביל לתוצאה קשה הרבה יותר ולמינוי קאפו אכזרי הרבה יותר שיעמוד בסטנדרטים החולניים.
מאגדה הילינגר, ילדת סלובקיה הגיעה לאושוויץ עם המשלוחים הראשונים של נשים יהודיות כבר באביב 1942. זמן קצר לאחר שהועברו מאושוויץ 1 לבירקנאו היא מונתה להיות שטובנדינסט- אחראית על סדר ונקיון באחד הצריפים.
הקלטה באנגלית של מגדה הילינגר מתוך הסרט "קאפו" וקריינות עברית: הם התחילו לחפש עובדות, אחת הנשים הגרמניות שאלה למה את לא לוקחת את התפקיד? אני אמרתי לה אני לא מעוניינת בעבודות האלה.. אז היא באה ונתנה לי מכות ומשכה אותי לאחת הקבוצות..
עירית: לאחר זמן מה מגדה התקדמה והגיעה לתפקיד הבכיר ביותר- לאגר אלטסטה. – אחראית מחנה.
מתוקף זאת מינתה בעלות תפקידים שונות שיעבדו תחתיה. ראשי בלוקים, רשמות וכולי. כך מתארת ורה אלכסנדר גם היא ילידת סלובקיה, גם היא גורשה במשלוחים הראשונים של נשים יהודיות לאושוויץ באביב 1942 את המפגש הראשון ביניהן.
הקלטה של ורה אלכסנדר מתוך הסרט קאפו: "הידידות התחילה בשתי סטירות. למה? על הקרש של המיטה עם מסמר כתבתי משהו.. אני כתבתי שירים.. מגדה באה ונתנה לי 2 סטירות שאני הורסת רכוש גרמני. אבל אחר כך הביאה לי חתיכת נייר משק של (צמנט) מלט ועיפרון אולי 3 ס"מ ועכשיו את יכולה לכתוב וכשאני מחלקת אוכל תעמדי בסוף.. ששמה המרק היה יותר סמיך."
עירית: אלכסנדר מתארת את שתי הסטירות שקיבלה בשיוויון נפש. בטון אולי קצת מבודח. ניתן גם לראות ששני המינויים- המינוי של מגדה נעשה באלימות וזו נתנה לאלכסנדר שתי סתירות בפגישתן הראשונה. האם לא יכולה היתה לומר לאלכסנדר שאסור לחרוט על המיטה? ללא הסטירות? מיד אחר-כך נתנה לה גם סעד נפשי- בדמות העיפרון וחתיכות הנייר משק המלט, וגם סעד פיזי- מרק עשיר יותר... שהיה כמובן.. על חשבון אסירות אחרות...
זמן מה אחר כך מונתה אלכסנדר להיות אחראית בלוק של הילינגר. שתארה כך את האופן בו ניהלה את המחנה עליו היתה מופקדת:
הקלטה באנגלית של מגדה הילינגר מתוך הסרט "קאפו" וקריינות עברית:: אני הייתי מאוד קפדנית כלפי עצמי וכלפי האחרות. אני הייתי מאוד קפדנית כלפי הבלוק אלטסטה שלי. אמרתי להן שאני רוצה מחנה שאף אחד לא ימצא בו שום דבר שהוא לא בסדר, שלא תהיה לאף אחד סיבה להיכנס ולהתערב. אני רוצה שהמחנה יהיה מבריק ומסודר, בלי צעקות ובלי מריבות ואתן צריכות לוודא את זה. אם אני אגלה שאתן לא עושות את זה... אתן תיענשו.
עירית: מנקודת המבט הגרמנית- השיטה עבדה. האסירים הממונים, מקרב אסירי המחנה, הם אלה ששמרו על הסדר. הם אלה שמנעו התקוממות של האסירים. במחנות בהם הונהג טרור אלים למן הרגע הראשון, הכלים שעמדו לרשותם כדי לשמור על הסדר והמשמעת היו השליטה במזון המעט שניתן, השפעה על קבוצות העבודה אליהן ישלח האסיר ואלימות- מכות, התעללות, השפלה. האינטרס של האסירים היה להיות ממושמעים ולמלא אחר ההוראות, שכן אם לא- ישלחו לקבוצת עבודה קשה יותר שהמשמעות שלה יכולה להיות מוות, ימנעו מהם מזון שהמשמעות של זה היתה מוות, יכו אותם כשהמשמעות של זה פירושה מוות, או שבסלקציה שנעשתה באופן תדיר במחנות הם ישלחו למשרפות.
אם כן הדבר ההגיוני ביותר לעשות מבחינת האסירים היה לא מרד והתקוממות אלא צייתנות מוחלטת.
מה היה האינטרס של בעלי התפקידים? לשמור על תפקידם כדי לשמור על זכויות היתר שלהם. הדרך לעשות זאת במקרים רבים היתה להתנהג באופן שציפו הגרמנים- כלומר לעשות כל מה שנדרש כדי לשמור על הסדר והמשמעת – אם צריך באלימות כמובן. בעונשים קולקטיביים. בהפחדה וטרור. רבים מבעלי התפקידים שנשפטו או שמסרו עדויות אמרו שהתנהגו באלימות כדי למנוע אלימות גדולה יותר שהיתה מתרחשת אם היתה נדרשת התערבות של הגרמנים...
הקלטה באנגלית של מגדה הילינגר מתוך הסרט "קאפו" וקריינות עברית:: התחילה תסיסה אצל הנשים.. ואני ידעתי שאם יהיה מרד הס"ס יבואו והם יתחילו לירות. אז היתה לי אלה, ותליתי אותה על היד ובאתי ועמדתי בשקט. והן חיכו שאעשה משהו או שאגיד משהו. ואני פשוט עמדתי וחיכיתי מבלי לומר מילה. ואז עשיתי צעד קדימה והרמתי את האלה והן הלכו קצת אחורה ונהיו קצת יותר בשקט. וצעתי עוד צעד קדימה והרמתי שוב את האלה יותר בתקיפות והן הלכו עוד קצת אחורה. ועשיתי את זה עוד כמה פעמים והן הלכו שוב אחורה עד שהן היו בשקט לגמרי. ואז אמרתי להן "תקשיבו, אם אתן תעשו בעיות לא ייצא מזה שום דבר טוב... אתן תפגעו בעצמכן... אם אתן לכן להתמרד.. אני לא הבאתי אתכן לכאן לא רציתי אתכן כאן אני לא רוצה להיות כאן. אבל אני יודעת שאם יתחיל מרד, ואת זה אני רוצה למנוע.. - הס"ס יבואו והם לא יעשו רק צעד קדימה... ונשמעתי כאילו אני מאוד חזקה ונראיתי מאוד חזקה, אבל אז הגעתי לחדר שלי, ובכיתי ובכיתי ובכיתי...
עירית: ניתן למצוא דוגמאות רבות בהן בעלי ובעלות התפקידים במחנות השתמשו באלימות ובענישה. מכות, מניעת מזון, מניעת מים, שפיכת דליי שתן ומרק על אסירים ואסירות, התעללות, שבירת שיניים, הליכה על ראשיהן של נשים בבלוק בעת שישנו, אילוץ נשים לכרוע על ברכיהן במשך שעות, הלשנה לגרמנים ובכך שליחת אסירים אל מותם. ועוד ועוד תיאורים שהאוזן מתקשה לסבול. שני בעלי תפקידים- יעקב הוניגמן שהיה קאפו ויחזקאל אינגסטר שהיה אחראי בלוק... אף הואשמו ע"י עדי התביעה במשפטיהם ברצח של אסירים.
כולם הצדיקו זאת ברצון לשמור על הסדר.
ניצול השואה יחיאל דינור, שכתב ספרים רבים על היותו אסיר באושוויץ תחת השם ק. צטניק התייחס לאושוויץ כאל פלנטה אחרת. השאלה הנשאלת היא- כיצד התייחסו אל אותם בעלי תפקידים עם סיום המלחמה, כאשר גם הם וגם יתר האסירים הבודדים ששרדו יוצאים מאותה פלטנה אחרת בחזרה אל העולם הנורמלי? במרבית המקרים ההצדקות של אותם בעלי תפקידים לא התקבלו על ידי אסירי המחנות וזאת בלשון המעטה. הם- דרשו לבוא איתם חשבון, ולמצות איתם את הדין.
ד"ר רבקה ברוט: בדקה הראשונה במחנות, העקורים ובכל מקום אחר ברגע שמזהים אותם, מתחילה תנועה רגשית קשה מאוד. המפגש הזה יוצר מערכת סבוכה מאוד של רגשות ומשם הדרך, הדרך פתוחה. |
צריך לדמיין את זה לרגע. צריך להיכנס רגע למחנה העקורים. בן אדם ניצול, הולך, לבית הכנסת, הולך לחדר האוכל המשותף, הולך לאיזושהי עצרת. על השביל מולו מגיע מישהו, הוא מסתכל עליו והוא מזהה את השוטר שהיה בגטו שנטל חלק באיסוף היהודים במהלך האקציה. אני לא חושבת שצריך דמיון יותר מדי מפותח כדי לדמיין את סערת הרגשות שנולדת באותו רגע. בן אדם הולך למשרד של הועד של המחנה להסדיר איזשהו עניין והוא מגלה שמאחורי שולחן הכתיבה, יושב אה מי שהיה, הראש הבלוק שלו במחנה או הקאפו שהוביל אותו לעבודה כל יום מחוץ למחנה והחזיר אותו אחורה. את יכולה לדמיין את ה, את הסדין אדום שמתנפנף לו מול העיניים, מתנפנף לו מול העיניים בסיטואציה כזאת.
עירית: באופן מדהים, חודשים בודדים לאחר השחרור, אותם יהודים שחיו שנים כחיות נרדפות, שהשתחררו במצב פיזי קשה מאין כמותו, במצב נפשי קשה מאין כמותו, מוצפים תחושות של בדידות, של עלבון, של כעס, של אובדן בלתי נתפס. אותם היהודים הקימו בתי דין, בהם הם העמידו למשפט – עם חבר שופטים, עם קטגור וסנגור, עם עדי תביעה והגנה, בתי דין בהם נשפטו אותם בעלי תפקידים.
ד"ר רבקה ברוט: בית הדין הראשון הוקם בגלל הסערה הרגשית האיומה שהובילה גם למעשים פיזיים בגלל זיהוי של יהודים בעלי תפקידים בעבר לבין יהודים אחרים. כדי למנוע את ה, את הכמעט מעשי לינץ' ואת הפגיעות הפיזיות הוחלט להעביר את הדיון מהספרה החברתית אל הספרה המשפטית. לסיטואציה משפטית בהנחה שהמשפט הוא רציונלי, נקי מרגשות, שזה הנחה שבהחלט ניתן לסתור אותה, אבל זאת ההנחה מראש שזאת מערכת רציונלית, פועלת לפי כללים מוסדרים, נקיה מרגשות, נקיה מהתפרצויות. אנחנו נדון בתופעה הזאת במשפט. כלומר היחס לעניין הזה היה יחס מאוד רציני, מאוד כבד. זה לא כמו בצרפת שאנחנו מכירים את הסיפורים על מישהי, על אישה שגזזו שערותיה וגלגלו אותה בזפת והוליכו אותה ברחובות פריז. לא, כאן זה היה תהליך מאוד סדיר, מאוד מסודר, מאוד פורמלי וזה קשור אני חושבת לתודעה המשפטית המאוד מפותחת בקרב יהודים ולמעמד של המשפט בקרב יהודים מקדמת, מקדמת דנא. מאז קהילות יהודיות מאות בשנים והמטרה בסופו של דבר הייתה לטהר את העם היהודי מהפגיעה כמו שהם קראו לזה, הפגיעה ברקמה המוסרית של העם.
עירית: כבר ב 7 ביולי 1945 הוקם בית הדין הראשון במחנה פלדפינג. הוחלט שזה יהיה משפט קהילתי- פנים יהודי ולא משפט פורמלי של הריבון, ושאלת ההתמודדות עם משתפי פעולה יהודיים תפטר במהירות. במשפט פלילי המדינה היא התובעת.. במשפט הקהילתי התובע הוא העם היהודי הקורבן בהתאמה לא היה רק האסיר היהודי שנפגע אלא הקולקטיב- היהדות או העם היהודי. גם הפשע לא היה מכות או התעללות אלא מעשים נגד היהדות. הפגיעה היתה בריקמה המוסרית והערכית של העם היהודי ולא באדם כזה או אחר.
ד"ר רבקה ברוט: הפגיעה הפרטית הייתה העדות. הייתה המעשה שהוביל בכלל לבית הדין ונתנה את הרקע. עכשיו בצדק תשאלי מה זה, איך פוגעים ביהדות. איך השופטים, מה נחשב לפגיעה ביהדות? אז באמת רואים את השופטים לאט, לאט, כשקוראים פסקי דין, הם עושים מן סולם כזה, של מתרגם את לביטויים מעשיים. הם בוחנים את המניע. כלומר, הם מסתכלים על התמונה הגדולה יותר ולא רק על המכות או על הבעיטות או על כל פגיעה פיזית ביהודי ספציפי, אלא קודם כל הם בודקים את המרחב הגדול יותר שבו התרחש המעשה ואחר כך הם בודקים את המניע. האם זה נעשה כדי להציל את עצמך, את האיש בעל התפקיד, או אולי זה נעשה כדי למנוע פגיעות באחרים. הרבה העלו את הטיעון, עשיתי את זה כי אם לא הייתי עושה היו באים הגרמנים והפגיעה הייתה קשה יותר. אז, אז בית הדין בודק, איזה תוכן יש באמירה הזאת.
דוגמא שתבהיר אני חושבת ממש טוב. אישה שהייתה קאפו של קומנדו תפוחי אדמה. כנראה במטבח אסירות והיא ממונה עליהן. והיא הואשמה ביחס מאוד גרוע אל האסירות היהודיות.
היא הואשמה בהתרועעות עם הגרמנים שזה חטא בל יכופר. בכלל התרועעות עם קאפואים פולניים או עם גרמנים זה באמת חטא בל יכופר והיא הואשמה בכך שלגרמני שהיא הייתה מיודדת איתו היה כלב אימתני... והיא הואשמה בזה שהיא שיסתה את הכלב באסירות היהודיות. שזה דבר נוראי. הורשעה, הוכרזה כבוגדת בעם היהודי.
עירית: על פי התקנון של בית הדין היתה רשימה של עונשים או "החלטות" כפי שנכתב על פי חומרת המעשה
ד"ר רבקה ברוט: והיא הגישה, אפשר היה להגיש בקשה, לא קראו לזה ערעור, אבל אפשר היה להגיש לפי התקנון בקשה לרביזיה, לעיון חוזר בפסק הדין. אם התגלו ראיות חדשות שלא היו בפני בית הדין בערכאה הראשונה. או שהתגלה פגם במהלך הדיון משהו לא תקין. אלה שתי סיבות שאפשר היה לבקש, עיון חוזר בפסק הדין. והיא הביאה עדויות שלא היא שיסתה את הכלב. ובית הדין בדק את העדויות האלה והסתבר שהיא שבאמת לא היא שיסתה את הכלב. ההרשעה שלה נשארה על כנה, אבל העונש הומר. אז זה מראה כמה הם שוקלים כל דבר ומוכנים גם לבדוק מחדש. כלומר, אין כאן באמת התלהמות.
עירית: בעצם העונשים היו חברתיים בלבד. אך ההשפעה שהיתה להם היתה עמוקה מאוד כיון שאדם שחוזר לאותה קהילה קטנה במחנות העקורים לאחר שנמצא אשם בעשיית מעשים כנגד העם היהודי, ועל אחת כמה וכמה אם התואר של בוגד בעם היהודי- זה אות קלון, אות קיין לא פשוט בכלל. השאלה הנשאלת היא, נוכח השיח הציבורי שראה בכל בעלי התפקידים כבוגדים שעשו מעשה שלא יעשה- כיצד הכריע בית הדין מי מתוכם הוכרז כזכאי לתואר "בוגד בעם היהודי"?
ד"ר רבקה ברוט:. כולם בעיני היהודים היו בוגדים בעם היהודי. כאן מתגלה כוחו של המשפט ב, בתפיסה המאוד מעודנת, בתפיסה שיורדת לשורשי העניין וכשאת עוברת על כל פסקי הדין את מגלה שהיחידים שקיבלו עונש או החלטה שמשמעותה הכרזה כבוגד בעם היהודי היו קודם כל, בודדים, מעטים מאוד ורק אלה שלפי העדויות שלא נסתרו, היה ברור שהם אכזריים בצורה יוצאת דופן. כלומר, אנשים הסאדיסטים. הם בלבד הוכרזו כבוגדים בעם היהודי. וזה החלק המעניין, עוד חלק מעניין בפרשה העגומה הזאת. כי מצד אחד יש לנו את הצדיקים הגמורים. כן, אלה שאולי סירבו לקבל תפקיד בידיעה ברורה שזה מקצר את חייהם, אלה שעשו מעל ומעבר כדי לנסות להציל. בצד השני, יש לנו את אותם סאדיסטים, אותם אכזריים. מה יש , בין שני הקצוות האלה? בין שני הקצוות האלה יש אנשים בינוניים, רגילים, כמוני וכמוך, אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות בלתי רגילות. וההתמודדות גם החברתית, אבל עיקר המשפטית עם אנשים בינוניים כאלה, זה הקטע המרתק. זה העניין המרתק. כי להתמודד עם סאדיסט זה נורא פשוט. כלומר, המעשים שלו מדברים בעד עצמם, מרשיעים אותו ובזה נסגר העניין. על אנשים בינוניים, אנשים רגילים, איש רגיל בקהילה יהודית , מוצא את עצמו מחזיק שוט או אפילו בלי שוט מכה על ימין ועל שמאל, זה כבר סיפור הרבה יותר מורכב והרבה יותר מעניין וכאן גדולתו של המשפט על פני השיח הציבורי.
עירית: ברבות השנים התרוקנו מחנות העקורים, וניצולי השואה פנו איש איש לדרכו, ולבניית חייו החדשים. אולם סגירת המוסד של בית דין קהילתי לא סתמה את הגולל על הסוגיה הכואבת. ועם הגעתם של שורדי השואה למדינת ישראל, וביניהם גם מי שהיו בעלי תפקידים בתקופת השואה, הבעיה צפה ועלתה מחדש גם במדינה הצעירה שזה עתה הוקמה. ניצולי המחנות זיהו את השוטר היהודי או הקאפו מהמחנה בבתי הקפה השכונתיים, על האוטובוס, בתור בבנק, בבניין האופרה. המשטרה הוצפה בפניות ותלונות על מעשים שבוצעו שם… בתקופה ההיא…
כיצד התמודדה מדינת ישראל עם סוגייה סבוכה זו? כיצד התמודדו בתי המשפט של מדינה מתוקנת בהווה עם השטח האפור בו התבצעו המעשים בעבר? על זאת נדבר בפרק הבא.
Photo credit: From the collections of the Auschwitz-Birkenau State Museum.
Władysław Siwek, Bunt w Budach – 1942, 1950
