גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו, אולם מסיבות רבות סיפורו כמעט ואינו מוכר. רוב העדים והעדויות אודותיו נותרו במשך שנים רבות מאחורי "מסך הברזל" או חתומים בארכיונים שנפתחו רק לאחרונה. אין זה סיפורו של "עוד גטו". גטו מינסק היה גטו ייחודי במובנים רבים בשל מיקומו בשטחי ברית המועצות, אוכלוסייתו שעברה סובייטיזציה כבר בשנות ה-20 של המאה, אליה נוספו פליטים מפולין ומגורשים מן הרייך, והמחתרת החזקה שפעלה בו כמעט למן היום הראשון. הפעם ב'עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם' נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק.
אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון וחוקר במכון המחקר ביד ושם.
"מי מכיר את גטו מינסק? חלק א'" - תמלול הפרק:
עירית: בעשרים ושניים ביוני 1941, בשעה 12:00 בצהריים, עמד להיחנך בחגיגיות רבה ובנוכחות קהל רב, אגם מלאכותי במרכזה של העיר מינסק. אולם בבוקרו של אותו היום עברה כאש בשדה קוצים ידיעה אחרת לחלוטין. פרצה מלחמה! במשך כל אותו היום הופצצה העיר ממטוסי הגרמנים. ב-27 ביוני החלו להגיע כוחות סדירים של צבא לפאתי העיר ובמקביל הוצנחו יחידות שחסמו את צירי ההימלטות של הצבא האדום. למול ארבע חטיבות סדירות של חיל הרגלים הרוסי - הגיעו שלוש דיוויזיות שיריון גרמניות מצפון ועוד שתיים מדרום מערב וכבשו את העיר בתנועת מלקחיים ביום שלמחרת. תושבי מינסק הוכו בתדהמה. אחד העדים תיאר בקצרה את התחושה הכאוטית שאחזה בכולם ואמר "הייתה פאניקה, אבל לא היה זמן לפאניקה". עבור האוכלוסייה היהודית משמעות המתקפה היתה קשה במיוחד. עם פלישת הצבא הגרמני לשטחי ברית המועצות החלה הקצנה במדיניות הגרמנית האנטי יהודית. את הסיבה לכך ניתן למצוא בדבריו של אחד ממפקדיו הבכירים של הוורמאכט, ומי שהיה בין מובילי המערכה במזרח - גנרל פילדמרשל אריך פון מיינשטיין: "מאז ה-22 ביוני עומדת האומה הגרמנית בעיצומו של קרב לחיים ולמוות, השיטה היהודית בולשביקית חייבת להימחק אחת ולתמיד". היחס כלפי יהודי ברית המועצות, ויהודי מינסק בתוכם, היה אלים במיוחד. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק. הגטו הרביעי בגודלו, גטו ייחודי מאוד במובנים רבים, אולם סיפורו… כמעט ואינו מוכר. את הפרק ילוו דבריו של ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון במכון המחקר ביד ושם. מחקריו מתמקדים בליטא ובלארוס, ארץ הולדתו. בזמן שהותו שם אסף ד"ר רומנובסקי עדויות רבות אודות שואת יהודי בלארוס הנמצאות כיום בארכיון יד ושם.
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.
ערב מלחמת העולם השניה, היו במינסק כ-70 אלף יהודים שהיוו כשליש מאוכלוסיית העיר. עד לשלב הזה עברו על קהילה זו תהפוכות רבות בעשרים השנה שחלפו מהמהפכה הבולשוויקית. בקיץ של שנת 1920 הפכה העיר לבירתה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ביילורוסיה- שזה עתה הוקמה. עם כינונו של המשטר הסובייטי החיים הקהילתיים והפוליטיים העצמאיים של היהודים במינסק, כמו בכל שטחי ברית המועצות, נפגעו קשות. מוסדות יהודיים קהילתיים נסגרו בתחילת שנות העשרים, סניף הבונד פורק ובסוף שנות העשרים הוגבלה כל פעילות ציונית הרשמית.
ד"ר דניאל רומנובסקי: תרבות יידישאית הייתה הגרסה היחידה של תרבות יהודית שבה הכיר השלטון הסובייטי ומינסק באמת הייתה חשובה בעניין זה.במינסק פעלו בתי ספר ביידיש, יצאו עיתונים וכתבי עת, מגוון ממש של כתבי עת ועיתונים ביידיש. ופעלו תיאטרון ביידיש ובאקדמיה הבלרוסית הייתה מחלקה יהודית דווקא, לא יידישאית, אלא יהודית כי עסקה לא רק בלשון יידיש, אלא גם בהיסטוריה של יהודים בבלרוס.
בתקופת הטהורים הגדולים של המחצית השנייה של שנות השלושים נפגעה גם פעילות התרבות היידישאית הסובייטית, ואף נרצחו כמה סופרים ופעילים בולטים. בקיץ 1938 נסגרו כל מוסדות החינוך היהודיים. באותה התקופה המשיכו אמנם להתקיים חיי תרבות ודת יהודיים מסוימים בעיר, אולם באופן מעשי כשפרצה המלחמה כבר היו יהודי מינסק מחוסרי כל הנהגה עצמאית ומאורגנת משלהם. הקהילה היהודית, כקהילה, חדלה להתקיים.
בספטמבר 1939 החלו להגיע לעיר אלפי פליטים יהודים מפולין, שברחו מהכיבוש הגרמני. בשלב הזה גרמניה וברית המועצות עוד היו תחת הסכם אי התקפה הדדי לעשר שנים. הוא הופר על ידי גרמניה פחות משנתיים לאחר חתימתו…
מתוך עדותו של דוד טאובקין:
"ב-22 ביוני התבשרנו על פרוץ המלחמה. בהתחלה חשבתי, מלחמה זה כיף, יהיה ממש מעניין. כששמעתי את החדשות, רצתי מיד לרחוב וראיתי המון מכוניות, מכוניות סובייטיות וגם משאיות. אבא שלי ראה את זה והורה לכל הילדים לחזור לחצר. הוא אמר לנו לא לצאת לרחוב. בסך הכול היינו ילדים ממושמעים, אז יותר לא יצאנו לרחוב."
עירית: דוד טאובקין, נולד במינסק בשנת 1932. היתה לו אחות גדולה ממנו, אביו היה רופא. עם פרוץ המלחמה קיבל אביו צו גיוס וכבר למחרת נאלץ לעזוב לעיר בוריסוב שם הוצב.
מתוך עדותו של דוד טאובקין:
"איש לא שיער אז את מה שיקרה. מכיוון שהתעמולה הסובייטית כל הזמן דיברה על כך שאנחנו נרמוס את האויב בקלות וכולם הניחו שהמצב הוא זמני, שאחרי שבועיים-שלושה המלחמה תיגמר, שהצבא הסובייטי הוא בלתי מנוצח. לכן הפרידה שלנו הייתה קלה. למחרת, ב-24 ביוני, התחילו ההפצצות. אנחנו ישבנו במקלט. ההרגשה הייתה שהכל מסביב מופצץ. ואז ההפצצות פסקו. יצאתי החוצה, כשהרשו לנו לצאת, וקודם כל הסתכלתי על הבית שלנו. הבית שלנו עמד במקומו. אחר כך הסתובבתי לכיוון מערב וראיתי שכל העיר הרוסה. עמוד עשן ואש עלה למעלה עד לעננים. העיר הפסיקה להתקיים. חזרנו הביתה. ברדיו הודיעו שעל האזרחים להישאר במקומם, להימנע מפניקה ולהמתין להנחיות חדשות. זאת הייתה ההוראה של השלטונות הסובייטים."
עירית: כבר ב-25 ביוני, יומה השלישי של המלחמה, ברחה ההנהגה הסובייטית ממינסק. אך בפועל, העיר היתה נטולת הנהגה וכוחות משטרה כבר למן היום הראשון. היהודים החלו בורחים מזרחה. הפליטים שהגיעו משטחי פולין, הביאו עמם ידיעות ותיאורים קשים אודות הכובש הנאצי. ביום הראשון עוד ניתן היה להידחק ברכבת, למחרת נאלצו להימלט בסוסים ועגלות. הדרכים היו מלאות טנקים גרמניים. רבים ממי שניסו לברוח הוחזרו לבתיהם על פי פקודה גרמנית. בעיר המופצצת והנטושה החלו התושבים לפרוץ מחסני מזון, וכל דאלים שם ידו על מזון ורכוש. אלפי חיילים סובייטים שנפלו בשבי התנהלו במשך יממות ארוכות בטורים של קילומטרים לאורך רחובותיה של העיר. הימים היו ימי קיץ לוהטים. שבוי שהושיט את ידו לבקש מעט מים נורה. השבויים רוכזו במספר מחנות במינסק וסביבתה.
בדוח גרמני שנכתב בסוף יולי 1941 תואר המצב במינסק בימי הכיבוש הראשונים: "3/4 מהעיר נהרסו כתוצאה מהפצצות ושריפות. הספקות מים גז וחשמל אינן פועלות וכל הנהלת העיר הקודמת עזבה." בסעיף 3 של הדוח שכותרתו היתה "השאלה היהודית" נכתב: "ריכוז גבוה של יהודים במינסק מחייב טיפול מיידי בשאלה היהודית, מה גם שהאלמנט היהודי הוא עויין בעליל לגרמנים".
ימים אחדים לאחר כניסתם הוציאו הגרמנים צו המורה לכל הגברים בגילאי 15-50 להתייצב לרישום. הם רוכזו במחנות השבויים. מחנה אחד הוקם בבית העלמין סטארו-רדז'ייבסקי. שם, הם הוחזקו במשך שנים עשר ימים, בלי מים ובלי מזון. כשהובאו למחנה מים רצו האנשים אל החבית והגרמנים ירו בהם. לאחר מספר שבועות הופרדו האזרחים משבויי המלחמה והיהודים הופרדו מן השאר. חלק מהגברים הלא יהודים שוחרר. גם במחנה דרוזדי שהוקם בשדה פתוח רוכזו רבבות שבויי מלחמה ואזרחים.
עדותו של אנטולי רובין מתוך "בסופת הכליון" ציטוט:
קריין: "בקבוצות קבוצות הובאו אנשים אל השדה הפתוח בלילה היתה צינה ואנשים שכבו איש לצד רעהו כדי שיחם להם. עבר הלילה ובא היום. ההמון היה גדול ואוכל לא נתנו. כאשר ניגשו אנשים לבקש ירו בהם הגרמנים. כך עבר היום השני, בא הלילה. אנשים שוכבים רעבים וקפואים מקור. למחרת היום שוב מביאים קבוצת אנשים. הנה הופיע גרמני עם דלי והחל לחלק מים. אנשים זעקו אליו, כיתרו אותו וכמעט הפילוהו. ושוב יורים הנבלים באנשים."
עירית: מרבית היהודים שנכלאו במחנות ונותרו בחיים הועברו מאוחר יותר אל הגטו. האלימות כלפי היהודים, החטיפות והשוד החלו כבר למן היום הראשון של הכיבוש. במשך כל אותו הזמן, השתוללה הביזה בבתים, גרמנים התמקמו בבית הספר העירוני וירו מחלונותיו בעוברים ושבים, ובלילה המשיכו בקבוצות קטנות במעשי השוד. לא היה רגע אחד של שקט.
ד"ר דניאל רומנובסקי: ביום העשירי של הכיבוש הגרמני. הגרמנים אספו אנשים יהודים אינטליגנטיים, כלומר אינטלקטואלים, בעלי מקצועות אינטליגנטיים בתירוץ שהם יתנו לאנשים האלה עבודה אינטלקטואלית. פשוט אספו כ-500 איש והוציאו אותם להורג בפרבר של מינסק. במושגים של מינסק זה לא היה רצח המוני, זה היה רצח קבוצתי עדיין.
עירית: בראשית יולי 1941 מינו הגרמנים את היודנראט ואת אליהו (איליה) מושקין ליושב הראש הראשון שלו. הצו על הקמת הגטו יצא ב-19 ביולי ולמחרת פורסם כהודעה ברחובות מינסק.
מתוך עדותו של דוד טאובקין:
"רבים אפילו שמחו לעבור לגטו כי חשבו שזה ימנע פרעות… כל היהודים הלכו לגטו ולקחו איתם את כל רכושם. גם אנחנו לקחנו את כל מה שיכולנו. קודם כל, לקחנו אוכל, אבל היה לנו בבית אוכל לכמה ימים, לא לתקופה ארוכה. לקחנו כמה צנצנות ריבה, קצת קמח, כיכר לחם, עוד איזה משהו. הובילו אותנו לבית הזה ואמרו: אתם תגורו בבית הזה. באותו בית כבר גרו חמש משפחות. לנו הייתה רק פינה אחת. היה ניתן להעמיד בה את שתי המיטות שהבאנו איתנו. ולשכב עליהן. אני זוכר שכששכבנו שם אם מישהו היה מסתובב, כל השורה הייתה צריכה להסתובב. כל בני המשפחה שלנו ישנו על שתי המיטות האלה. באותו חדר גרו בערך 35 איש, אולי אפילו 40, ובפינה שלנו היו כ-12 אנשים."
עירית: תפקידו הראשון של היודנראט היה לערוך רישום אוכלוסין. כל היהודים נדרשו להתייצב לרישום וקיבלו "דרכון גטו" בלעדיו לא יכלו לקבל דירה, מוצרי מזון ועוד. תפקיד נוסף היה איסוף כסף ודברי ערך. כאשר אלו אזלו החלו הגרמנים לדרוש חפצים - מוצרי עור, פרווה, ואפילו מכשירי חשמל כלי מיטה נרות וסבון. באמצע אוקטובר 41 ניתנה הפקודה למסור את כל הרכוש הביתי. היהודים הורשו להשאיר זוג לבנים ומיטה בלבד. עוד נכתב כי מי שימצאו בביתו דברים מעבר לכך יירה. פקודה זו העמידה את אוכלוסיית הגטו, שהתקיימה עד אז במידה רבה מסחר של רכוש תמורת מזון, במצוקה קשה במיוחד. מעבר להחרמת הרכוש הרשמית בוצע גם שוד לא מאורגן ע"י חיילים ושוטרים שלקחו מכל הבא ליד.
סביב הגטו נמתחו גדרות תיל דוקרני. שטח הגטו כולו היה שני קילומטרים רבועים וכלל 34 רחובות וסמטאות, חלק משטח הגטו כלל גם את בית העלמין היהודי. האוכלוסיה בגטו היתה מרובדת מאוד והורכבה מיהודי מינסק, פליטים אשר הגיעו לעיר מפולין, ויהודים שהובאו אל הגטו מעיירות הסביבה. על פי הערכה גטו מינסק מנה בשיאו קרוב למאה אלף איש.
יהודים היו נחטפים לעבודות מפרכות והיו שלא חזרו לבתיהם. בנוסף לטלאי הצהוב על החזה והגב נצטוו היהודים לתפור גם משולש לבן על החזה עם כתובת המגורים. יהודי שנתפס בניסיון בריחה או סתם נעדר ממקום מגוריו סיכן בכך את עצמו ואת בני ביתו. העונש היה בדרך כלל מוות. סימון גרמני נוסף נועד להבחין בין העובדים בעלי מלאכה שנתפסו כחיוניים עבור הגרמנים לבין שאר אוכלוסיית הגטו. אדום לעובדים. ירוק לשאר.
במינסק היו משפחות מעורבות רבות. עם הקמת הגטו הופרדו יהודים מבני זוגם הלא יהודים והוכנסו לגטו. הילדים הלכו עם אב המשפחה. ההיסטוריון שלום חולבסקי מתאר בספרו "בסופת הכיליון" תגובות שונות לצו זה. מקרה בו הבעל הנוצרי דחק ברעייתו היהודייה שתזדרז ותלך לגטו. הילדים התחננו "אבא לאן אתה שולח את אמא?" ואז החמות הייתה מתערבת ומתייצבת לצד בנה. לאחר מכן היו מתפארים הבעלים והנשים הלא יהודים בכך ש"התפטרו מיהודיהם". היו מקרים אחרים. בעל רוסי שהחביא את אשתו היהודייה ושלושת ילדיהם אך הגיסה הלשינה וכולם, כולל הבעל הוצאו להורג. היו גם מקרים בהם דבקו בני הזוג האחד בשני. אישה לא יהודיה שהלכה עם בעלה היהודי לגטו ומאוחר יותר ברחו הם יחד אל הפרטיזנים.
הכיבוש הגרמני, וביתר שאת המעבר אל הגטו, הובילו גם להעצמת פערים בין-דוריים במשפחות יהודיות, מעורבות ולא מעורבות כאחד. הצעירים שקיבלו חינוך סובייטי ובמובנים רבים איבדו את הקשר אל היהדות, לא ידעו את נפשם כאשר הוכנסו אל הגטו. בעדותה אמרה א' מובשזון "אנשים שקיבלו חינוך אחר הסתכלו עלינו בבוז. הזקנים אמרו לנו, שמה שמתרחש זה עונש שהוטל עלינו משום שוויתרנו על יהדותנו".
בניגוד למקומות אחרים, גם בתוך גבולות הגטו נמשכו אותם אירועים אלימים שהחלו כבר למן הימים הראשונים לכיבוש. האונס, הביזה והמצודים גם בתוך הגטו הסגור, היו לתופעה יומיומית. בבית העלמין נכרה בור גדול ולתוכו נורו יהודים אשר "חטאו" - זה הלך קרוב מדיי אל הגדר, זה לא הוריד את כובעו בפני גרמני וזה היה בלי טלאי צהוב. התנפלויות וחטיפות היו דבר של יום יום. לפתע נחסמו רחובות וכל מי שנפל לידי הגרמנים הועלה בכוח על משאיות ולא חזר.
לפי ההערכה נחטפו ונרצחו בחודש אוגוסט 1941 למעלה מ-5000 יהודים. הטבח הספוראדי נמשך. יחידת האיינזצגרופן EK8 שהגיעה למינסק ביצעה במשך ששת השבועות בהם שהתה בעיר 7 מעשי רצח ביהודים. בשישה מתוכם נרצחו לפחות 800 יהודים. בשביעי, בו נכח ראש ה ס.ס היינריך הימלר נרצחו כ 300 יהודים. כל זה עוד לפני שהחלו האקציות הרצחניות הגדולות.
ד"ר דניאל רומנובסקי: רציחות כאלה לא הפסיקו במשך כל תקופת הקיום של הגטו. זה הלך במקביל עם הרציחות המוניים של ממש. ובאף לילה, באף יום, אף יהודי במינסק לא היה בטוח שעכשיו לא יהרגו, לא ייקחו אותו ולא יהרגו אותו במקום באיזשהו פרבר של העיר.
עירית: י. גרינשטיין כתב בספרו: "גטו מינסק החריד בחיצוניותו. מסביב לכיכר היובל בחלק העיר הישן גודרו כמה רחובות בתיל. הבתים היו פרוצים ומקורעים. הגדרות וכל גזיר עץ נעקרו ושימשו להסקה… חצרות לא היו, וצריפי העץ הישנים עמדו בבדידותם… החלונות ברובם עקורים, מכוסים בסחבות ובלוחות ישנים מזוהמים".
מצב הדיור היה קשה מנשוא. על פי החישוב הוקצה לכל אדם מטר וחצי רבוע. לכל חדרון נדחסו משפחות אחדות. בלילות לא תמיד היה לכולם מקום על הריצפה. החשמל נותק ולתאורה השתמשו בנרות או מנורות נפט אם היו. להסקה ולבישול היו משיגים גיזרי עץ שהחלו להבריח לגטו, לאחר שפורקו כל הגדרות ומדרכות העץ והועלו באש גם כל רהיטי הבית. כל דבר שניתן היה לשרוף שימש לחימום בימי הקרה. בגטו לא היו מים זורמים והיהודים נאלצו לסחוב דליים עם מים מהמשאבה שהיתה בשטח הגטו. מדי יום הוצאו קבוצות עבודה אל מחוץ לגטו ונשלחו למפעלים של חברות גרמניות שהוקמו בעיר. לרוב הוצעדו ברגל, מרחק של 5-6 ק"מ לכל כיוון. יום העבודה נמשך מ-7 בבוקר ועד 6 בערב. היהודים שעבדו בעבודות שחורות סבלו מהעבודה הקשה, המזון המועט והאלימות הקשה מידי הממונים.
אך מי שלא עבד, הוא ומשפחתו היו צפויים למוות וודאי ברעב.
גורל מיוחד זומן לילדים: הם היו יוצאים יום יום למלחמת קיום. נוברים באשפה, אוספים קליפות, פירורי מזון ואף מקבצים נדבות מבית לבית. חלקם של הילדים בהברחת מזון לגטו היה גדול לאין שיעור. הם היו משתרבבים בין הגדרות, חומקים למקומות מרוחקים ומנסים לקושש מזון. בזמן שהוריהם עבדו הילדים נותרו לבד. הרציחות והאלימות הספורדיים לא פסחו גם עליהם.
היודנראט הוקם כאמור בראשית 1941. מכיון שהקהילה היתה משוללת הנהגה עוד מלפני המלחמה תפסו הגרמנים עשרה גברים יהודים ברחוב קארל מארקס, הובלו לבית הממשל, והודיעו להם שמעתה הם יהיו ועד היהודים שימלא אחר הודעות הגרמנים.
מושקין יליד מינסק היה איש גבה קומה, משכיל ודיבר רוסית ויידיש. סגנו היה לייב יופה. מושקין עמד בראש היודנראט מראשית הקמתו ועד מרץ 1942. יהודי הגטו קראו ליודנראט "די יידישע קהילה", וגילו יחס חיובי ומכבד ללא שמץ של ביקורת.
היחס אל מושקין היה כאל איש מוכשר והגון. בניגוד לגטאות אחרים, גם כאשר החלו האקציות הגדולות הראשונות בגטו הן נעשו באופן ישר על ידי הגרמנים וללא מעורבות של היודנראט ומשטרת הסדר. עניין זה תרם לאופן החיובי בו נתפס היודנראט, לפחות בראשית הדרך, על ידי האוכלוסייה.
ד"ר דניאל רומנובסקי: הרצח הראשון היה ב-7 בנובמבר שנת 41'. 7 נובמבר של שנת 41' זה חג סובייטי רשמי. זה יום של מהפכת אוקטובר. והנאצים דווקא ערכו את האקציה הראשונה ההמונית דווקא ביום זה.
עירית: המטרה של הגרמנים הייתה "לפנות מקום" ליהודים שנדונו לגירוש משטחי הרייך. על פי מקור גרמני כונסו קורבנות האקציה בצריף בית החרושת לרהיטים. משם נלקחו למקום בשם טוצ'ינקה. היו שם שתי תעלות חפורות. היהודים הצטוו להתפשט ולשכב בבור עם הפנים בכיוון מטה אל מי שנורו לפניהם. אז נורה מטח האש.
לפני האקציה היו שמועות בגטו לפיהן הגרמנים עומדים לצמצם את שטח הגטו. בחוגי המחתרת עברה הידיעה כי הגרמנים עומדים 'לנתק רחובות'. איש לא ידע מה משמעות הדבר. ב-6 בנובמבר הוצאו מאות בעלי מקצוע ועובדי יודנראט מהגטו והועברו למחנה שירוקה. ב-7 בנובמבר פרצו אל הגטו אנשי איינזצגרופן שהיו בעיר יחד עם כוחות עזר ליטאים, אוקראינים ובלארוסים מצוידים במוטות ברזל וגרזנים. למודי ניסיון ממעשי הרצח הספורדיים הכינו תושבי הגטו מבעוד מועד מלינות (מקומות מסתור). אלו היו במרתפים, בעליות גג ובתוך קירות כפולים. רבים הסתתרו. יהודי האזור המכותר נאלצו ללבוש בגדי חג והם אולצו לצעוד ברביעיות מחזיקים שלטים ודגלים אדומים, לשיר שירים רוסיים ולקרוא "יחי סטאלין!". כך הלכו ברחובות העיר בדרכם לאותם המחסנים. על פי היודנראט הובלו לפחות 12 אלף יהודים אל אותם בורות.
דניאל: אחד מהעדים למשל מספר, "ציוו על האנשים ללבוש את הבגדים הטובים ולהלביש גם את הילדים בבגדי חג. הם נצטוו לקחת איתם אף את התינוקות. סידרו את כולם לשורות של ארבעה והובילו אותם תחת משמר לרחוב נובו קראסנה. ליד כיכר קטנה עמדה מכונית ומשם צילמו את אחד התורים. ואז החלה מכונת הירייה לטרטר וכל התור נורה". הנאצים עשו מזה, עשו מהאקציה הראשונה מן כזה… הצגה תעמלותית נגיד ככה.
עירית: במהלך האקציה נעשו שוד וביזה בשלבים. קודם הגרמנים, אחר כך שוטרים מן השורה, אחר כך ביטלו את הכיתור והמוני האספסוף שטפו כגל את רכושם של האומללים וזינקו כזאבים על טרפם. עתה הגיע פירוק כללי עד היסוד. תחילה חפצים ואוכל. אחר כך רהיטים. ואז כל מה שניתן לעקור ולשאת - אפילו חלונות ודלתות. בתי עץ פורקו קורה אחר קורה. לבסוף נותרו שלדי בתים שבורים בלבד.
כך החל חיסולו המדורג של גטו מינסק. בודדים שהצליחו להעמיד פני מתים ולברוח חזרו לגטו סיפרו על המתרחש.
למחרת האקציה הוחזרו בעלי המקצוע ועובדי היודנראט לגטו. עם האקציה הזו החלה אימת ההשמדה לחלחל בתודעתם של יהודי הגטו. צעד גרמני נוסף שחיזק הן את החשש מהשמדה והן את הפילוג בקרב אוכלוסיית הגטו היה ריכוזם של כלל בעלי המלאכה והעובדים המקצועיים בארבעה רחובות שהיו מוגנים מאקציה, והפרדתם משאר האוכלוסיה שרוכזה בחלקו הגדול של הגטו. תושבי הגטו קראו לאותם ארבעה רחובות 'הריבוע הקדוש'. גורלם של מי שנשארו בחלקו הגדול של הגטו הפך ברור. תושביו יצאו מדעתם. החלה בהלה. נערות חיפשו גברים בעלי תעודת מומחה, נשים צעירות התחתנו עם זקנים…
חלפו 3 שבועות בלבד וב-20.11.41 החלה האקציה השניה. למעלה מ-7,000 יהודים הוצאו מבתיהם ונשלחו לטוצ'ינקה, שם נרצחו באכזריות.
אנטולי רובין תיאר את האקציה בעדותו:
קריין: "גם הפעם הוציאו את האנשים מבתיהם כפי שמצאו אותם. בלבנים, בכותונת לילה, יחפים. הדבר היה בסוף נובנמבר האדמה קפאה שלג קל ירד. הפעם נשלח לעזרת הגרמנים והשוטרים המקומיים גדוד עונשין מיוחד של ליטאים. התנהגותם של האנשים היתה שונה, מקצתם ניסו להימלט מהטור אך מיד הישגם כדור. אלה התפללו ובכו איש לא ידע כיצד לנהוג ומה מוטב לעשות. הלכתי ליד אחותי הצעירה בטי, לידה הלכה האם ומימיני בקצה השורה הלכה אחותי תמר. כשקרבנו לרחוב זמקובה זינקה תמר ונעלמה בשערי אחד הבתים. אמא קראה אחריה 'היזהרי תמר הם יהרגו אותך'. אחר כך הצליחה תמר לעבור לצד הארי שם נפגשה עם אנשי המחתרת שלה. אבל מישהו הלשין עליה והיא נפלה בידי השוטרים. הם כלאו אותה, התעללו בה, עינו אותה ואחר כך תלו אותה בתור פרטיזנית. עכשיו צעדתי אני בקצה השורה, אינני יכול לומר כי חשבתי על משהו, כי תכננתי בריחה. וכשהליטאי ההולך מהצד פנה אחורה זינקתי בלי להבין מה אני עושה. ופרצתי דרך גדר הרוסה אל חצר. הליטאי ראה והספיק לירות בי, הכדור שרק ליידי. הגעתי לצד הארי. הסירותי את הטלאים הצהובים שלי והלכתי על פני הקרח באגם הקפוא. אבל לאן אלך, כבר החשיך, לכאורה הריני בעירי, העיר בה נולדתי וגדלתי. הכל מוכר לי. מה הרבתי לבלות באגם זה, שוחה משחק משתזף... עכשיו אני מרגיש פתאום איבה מכל צד. הכל נשתנה, שמט את המסיכה. נדמה לי שאפילו העצים, הספסלים וכל הנמצא כאן מסביבי מביט בי בשנאה, מצביע עלי "ז'יד! ז'יד!"משלא מצאתי לאן ללכת… שבתי אל הגטו."
ד"ר דניאל רומנובסקי: בשתי האקציות הללו, הנאצים פינו חלק מסוים של הגטו וחלק כאילו שהם פינו הם ניצלו כמקום לגטו גרמני או כמו קראו לזה בגטו מינסק "גטו המבורג". באותו חודש, נובמבר שנת 41' הם הביאו למינסק יהודים גרמניים הקבוצה הראשונה הייתה מהמבורג. מזה כאילו נובע השם "גטו המבורג" במקביל ל"גטו הרוסי" כמו שקראו לו.
עירית: לאחר שתי האקציות הובאו למינסק שבעה טרנספורטים של יהודים מגרמניה ומווינה. כ-1,000 בני אדם בכל טרנספורט. יהודים אלו, שכונו "יהודי הרייך", שוכנו בגטו נפרד, שנקרא "זונדרגטו" (Sonderghetto) או "גטו יהודי הרייך" ובפי יהודי מינסק כונה, כאמור, "גטו המבורג" הוא היה מגודר בגדרות תיל, והמעבר בין גטו לגטו נאסר. במאי 42 חודשו הטרנספורטים מווינה ועד לחודש אוקטובר אותה שנה הגיעו מן העיר קרוב לעשרת אלפים איש. בין יוני לספטמבר 1942 הגיעו למינסק גם 14 טרנספורטים מטרזינשטט ובהם כ-19,000 בני אדם. רובם נרצחו עם הגעתם במלי טרוסטינץ (Maly Trostinec), בבורות שהוכנו לשם כך מראש. בהיעדר שפה משותפות ובשל הבדלי התרבות התאפיינו היחסים בין תושבי שני הגטאות בניכור ובאי-אמון הדדי. יתר על כן, היהודים הגרמנים ראו את עצמם, בתחילה לפחות, מיוחסים ובעלי זכויות יתר והיו בטוחים שהאקציות מכוונות אך ורק נגד ה"אוסט יודן" – יהודי המזרח. החסות המסוימת שקיבלו מהגנרלקומיסר של המחוז וילהלם קובה (Wilhelm Kube) – שלדעתו היה היחס אליהם צריך להיות שונה מהיחס ל"המון החייתי" של יהודי המקום, אם כי עדיין האמין שיש להשמידם, חיזקה את אשלייתם שגורלם יהיה שונה והניעה אותם להסתייג מהיהודים המקומיים.
תחושה זו בקרב יהודי הרייך גם מנעה מהם מלנסות ולברוח מן הגטו אל היער, תנועה שהלכה וגברה בקרב יהודי הגטו המקומי ביוזמתה ובעידודה של המחתרת.
כאן נסיים את החלק הראשון מבין שני הפרקים שיוקדשו לגטו מינסק. בחלק הבא נביא את סיפורה הייחודי של המחתרת של גטו מינסק, ואת שעבר על יהודי הגטו עד לחיסולו הסופי באוקטובר 1943.
