בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.
הפעם ב"עושים זיכרון" נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.
את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.
לחצות את הקווים- חסידי אומות העולם - תמלול הפרק:
אחת מן המשימות שהוגדרו בחוק יד ושם משנת 1953 הייתה להנציח את מעשיהם של חסידי אומות העולם. בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים לא יהודים אשר הצילו יהודים, תוך סכנת חיים וללא קבלת תמורה. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.
הפעם בעושים זיכרון הפודקאסט של יד ושם על המפעל הייחודי להכרה בחסידי אומות העולם על מקרים שנויים במחלוקת ועל אותם צדיקים שבסדום אשר בזכותם העולם לא חרב.
את הפרק ילווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם. אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם,
מתחילים.
אנדרה גלן היתה מורה בת 20 בבית ספר בבריסל. באחד הימים הופיע בבית-הספר אחד מתלמידיה כשהוא עונד טלאי צהוב על בגדיו. עד לשלב הזה גלן לא התייחסה באופן משמעותי לצעדים האנטי יהודיים ולרדיפתם, כמו בלגים רבים אחרים. היתה זו הפעם הראשונה כנראה שהאפליה ניצבה למולה באופן מובהק, או קרוב. גלן יכולה הייתה להתעלם, להביע צער או אמפתיה או אפילו את מורת רוחה מן ההוראה. אבל היא בחרה לנקוט בפעולה אקטיבית והורתה לכלל תלמידיה ללבוש מעין סינר מעל לבגד שיסתיר את הטלאי המשפיל, כך שלא ניתן יהיה לדעת מי מן התלמידים "מסומן". גלן יכולה היתה להסתפק בזאת. היא וודאי חוללה שינוי משמעותי בהרגשתם של תלמידיה היהודים. אבל לא כך היה, וגלן הצטרפה לרשת הצלה מחתרתית והחלה בהצלת חיים של ממש כאשר ליוותה ילדים יהודים אל מקומות מסתור שהוכנו עבורם. בשל כך היה עליה לעזוב את בית הוריה ולעבור לגור בפנימייה בה עבדה כמורה .
במאי 1943, ערכו הגרמנים פשיטה בפנימייה באמצע הלילה- ככל הנראה, בעקבות הלשנה. את התלמידים העירו וגררו בכוח ממיטותיהם על מנת לבדוק את זהותם. התלמידים היהודים נאסרו בפשיטה וגלן נחקרה. מנהלת בית הספר ובעלה נשלחו למחנה ריכוז בו הם נספו. גלן ניצבה שוב בצומת הכרעה אולם בחרה להמשיך בפעילותה הבלתי חוקית על אף שהאיום הפך קרוב וממשי.
במשך למעלה משנתיים אספה גלן ילדים והעבירה אותם למסתור אצל משפחות נוצריות ובמנזרים. היא וידאה שהמשפחות מסוגלות לקלוט את הילדים- הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה הנפשית והמשיכה לבקר אותן ולדאוג לצורכיהן. גלן עשתה אף יותר מזאת- בכל פעם כשיצאה למשימה היא היתה משננת את השמות והכתובות בראשה, והכינה בסתר רשימות של השמות האמתיים לצד השמות הבדויים של מאות היהודים שהיו במסתור.
לאחר השחרור, פעלה גלן להחזרת הילדים מהמשפחות שהסתירו אותם, במקרים הנדירים להוריהם, לבני-משפחתם או לקהילה היהודית.
ב-2 בפברואר 1989 הכיר יד ושם באנדרה גלן-הרשקוביצ'י כחסידת אומות העולם. הסיפור של גלן הינו סיפור הצלה מובהק. גלן היתה נוצריה אשר הצילה יהודים תוך סיכון חייה וללא קבלת תמורה. כאשר אי הצדק ניצב מולה, כאשר הבקשה לעזרה הגיעה גם אל מפתן ביתה- גלן היתה בין המעטים שנענו לקריאה.
סיפורה של גלן הוא אומנם קרן אור אך זו קרן אור בתוך אפלה גדולה. ראשית מכיון שמתוך אוכלוסיה של כארבע מאות מליון תושבים שהיו תחת הכיבוש הנאצי אני מכירים היום רק למעלה מ עשרים ושבעה אלף חסידי אומות עולם. שנית, אי אפשר להתעלם מן המציאות בה פעלה- מציאות של רדיפה וגירוש ופעילותה בסביבה עויינת שרק אחד מן הסממנים אשר מעידים עליה היא אותה הלשנה שגרמה לגירוש של מנהלת בית הספר ובעלה למחנה ריכוז. יש לציין שגלן פעלה בבלגיה, אני מדגישה את זה כיון שהיה הבדל המהותי בין הצלה באחת ממדינות מערב אירופה- בלגיה, צרפת הולנד לבין מי שהציל במדינות מזרח אירופה ומרכזה כמו פולין ליטא או שטחי ברית המועצות בהן הכיבוש הגרמני היה אלים בהרבה והסכנה שהיתה כרוכה בסיוע או הצלת יהודים גדולה בהרבה.
יואל: (...) סיוע ליהודים בצרה בתקופת השואה זה פשוט עניין מסוכן. יש בכך סיכון אישי אדיר(...) באזורים מסוימים של אירופה הכבושה, הרשויות הנאציות הודיעו בפירוש ובאופן פומבי שהענישה על סיוע ליהודים תהיה מוות. עונש מוות למציל או המצילה והמשפחה המורחבת. לכן צריך להבין פה, אדם שמחליט להציל יהודים, הוא מקבל החלטה כזאת, הוא מעמיד בסכנה גדולה את בני המשפחה שלו, את ילדיו, את הוריו, אשתו או את בעלה. (...) לא מדובר פה באיזשהו עניין תיאורטי. היו מקרים שבהם, שהמצילים נחשפו ע״י רשויות הכיבוש הנאציות. הם הוציאו באופן מידי את המצילים להורג. אנחנו מכירים את הסיפור הידוע של משפחת אולמה מעיירה מרקובה במזרח פולין. יוזף וויקטוריה וילדיהם מסתירים מסתירים כמה יהודים אצלם בביתם, במשך תקופה לא קצרה. לאחר שהם נחשפים כנראה בעקבות הלשנה, הם מוצאים להורג. (...) היו מקומות מסוימים באירופה, הייתי אומר בעיקר במערב אירופה ששם תנאי הכיבוש היו קצת שונים, שבהם הרשויות הכיבוש, הייתי אומר השאירו את הענישה לדמיונם של המצילים הפוטנציאליים. הם לא הודיעו באופן רשמי שההסתרה פירושה עונש מוות, אבל הם השאירו את זה לדמיונם, זה עמום. (...)היום אנחנו יודעים שבלא מעט מקרים, באמת הסתרה לא הגיעה לכדי הוצאה להורג, אבל בעת הזו לא ידעו את זה. בהרבה מקרים, אני מדבר על מקומות כמו הולנד או צרפת, הסתרה ותפיסה הגיעו אח״כ לידי מאסר במחנה ריכוז נאצי, גם כן לא מדובר בחוויה או התנסות נעימה לכל הפחות, ואנחנו גם יודעים שבהרבה מקרים גם המצילים מתו בנסיבות שונות במחנות הריכוז.
בשני הסיפורים שהזכרנו עד כה עולה העניין של הלשנה. במקרים רבים הסכנה שארבה לאותם המצילים לא היתה כלל מן הגרמנים אלא דווקא משכניהם המקומיים. אותה אוכלוסיה של עומדים מן הצד, שכפי שאמר בכיר חוקרי השואה היום בארץ פרופ' יהודה באואר שאזרחי אותן מדינות היו עומדים מן הצד לרגע- ואז, בתוך אותה מציאות מורכבת, הם בחרו את התגובה שלהם.
יואל: אפשר לדבר על מנעד די רחב שהייתי אומר נע ממיעוט קטן שרוכש סימפטיה או אמפטיה וגם מוכן להסתכן כדי לעזור ליהודים. לאחר מכן אנחנו מכירים כאלה שהם מסמפטים את היהודים, מרגישים רע עם מה שקורה להם, אבל חוששים מכל מיני סיבות לעזור. ולאחר מכן אנחנו נעים לתחומים הייתי אומר פחות חיובים מבחינה מוסרית, של אדישות, חוסר עניין. צריך גם לזכור לגבי אדישות, אנחנו נמצאים בתקופה של מלחמה ברוטלית בכל אירופה. אנשים בד״כ התחושות המידיות שלהם הם רצון לשמור על עצמם, על המשפחה הקרובה שלהם, קצת פחות חושבים אולי על השכן היהודי או על שיירת המגורשים היהודית שהם צופים בה מהרחוב. ולאחר מכן אנחנו יכולים גם לדבר על המנעד תגובות הייתי אומר פחות חיוביות, עוינות, רכשי לב, אנטישמיים, אולי לאו דווקא בעוצמה של האנטישמיות הנאצית, אבל לא אוהבים יהודים במיוחד, לא מצטערים שהם הולכים מפה, וכמובן שלאחר מכן יש לנו דרגים שונים של שיתוף פעולה עם הנאצים. זה יכול להיות לפעמים אופורטוניזם, אני אלשין על היהודים כי אני אקבל מנת מזון נוספת, אני אלשין על היהודים כי אנחנו נקבל כסף, אני אלשין על היהודים כי אני אוכל לקבל את החנות של היהודי שהתפנתה. אני אלשין על היהודי כי אני מתעב אותם ורוצה שהם ילכו מפה ולכן אני משתף פעולה. ולאחר מכן אנחנו גם באמת רואים שיתוף פעולה פעיל, בין אם זה במקומות שונים באירופה, משטרות מקומיות ששרות לכיבוש הנאצי ויש לנו באמת מקרים של משטרה בהולנד שמשתפת פעולה באופן פעיל, מליציות מקומיות שמכל מיני סיבות משתפות פעולה, וגם עד כדי השתתפות במעצרים ורצח המוני.
אחת הדוגמאות שממחישות בעיני בצורה אולי החדה ביותר את תגובותיה והשפעתה של האוכלוסייה המקומית על גורל היהודים ואת השאלות הנוקבות שמעלות הבחירות האנושיות שנעשו על ידה, הוא סיפורה של מלכה רוזנטל. מלכה, בשמה הקודם מרישה דולברג. מלכה נולדה ב 1934 בעיר סטניסלבוב, אז פולין. אחיה הקטן קופל'ה נרצח בגטו והיא ואימה הוברחו ע"י דניסה- המטפלת הפולניה שהיתה לה לפני המלחמה- למסתור בביתו של מכר פולני בעיר. לאחר הלשנה הן נאלצו לעזוב את ביתו ונסעו ברכבת לכיון כפר קטן בשם אוטיניה בתקווה שם יוכלו להתאחד עם האב שנמלט קודם לכן ולמצוא מסתור בטוח.
מתוך סרט העדות של מלכה רוזנטל: "אמא אמרה לי שמישהו זיהה אותה והפרופסור אמר לנו שאנחנו חייבות לעזוב, והיא הסבירה לי שאנחנו ניסע ברכבת לאוטיניה ולאחד הכפרים. והיא אמרה לי שאין לנו ברירה שזה אסור ואנחנו נעמיד פנים שאנחנו פולניות וניסע. ובאמת המתח היה נורא, היינו במתח איום ונורא, ניסינו לא להתבלט, ישבנו בלי לדבר, ואני כאילו ישנה עליה והיא ליטפה אותי, וישבנו ברכבת מאוד שקטות מבחוץ ומאוד פוחדות מבפנים. ואז עברנו את סטאניסלבוב ואמא וגם אני נשמנו לרווחה. וכמה רגעים אחרי זה קם מישהו והתחיל לצעוק 'יהודייה והממזרה היהודייה שלה' והתחילה אלימות נוראית בקרון. הרביצו לנו, משכו לנו בשערות מרטו לאמא את השערות, מרטו ל,י מישהו בעט בי בגב, ממש הרביצו לנו מכות רצח הייתי אומרת וצעקו 'לעצור את הרכבת לעצור את הרכבת למסור אותן לגסטפו'. ופתאום קם אוקראיני אחד גבוה, שחור ואמר 'רגע רגע אל תעצרו את הרכבת אם תעצרו אותה אנחנו כולנו נאלץ לשלם קנס גדול אצל הגרמנים אין חוכמות. יש אצלינו תחנת רכבת אני גר באוהורניקי, אני אוריד אותה יש שמה גסטאפו ואני אמסור אותה.' והוא שאל 'מישהו רוצה להצטרף אלי?' לא היו שום מתנדבים. הרכבת הגיע לתחנה והוא הוריד אותנו ממש באלימות- הוא נתן לי סטירה חזקה, אני לא חושבת שמישהו הרביץ לי פעם ככה, הוא נתן לאמא שלי מכות וצעקות וקללות והוריד אותנו מהרכבת והחזיק אותנו חזק וכאילו הוביל אתנו לפניו. ופתאום הרכבת נעלמה ואז הוא אמר 'גברת דולברג את השתגעת איך את נוסעת כאן כולם מזהים אותך מה את עושה?'."
אחת השאלות שעולות מהסיטואציה הזו אותה מלכה תיארה בעדותה היא כיצד ניתן להסביר את הבחירה של נוסעי אותו קרון רכבת. קודם כל הבחירה לחשוף את זהותן של מלכה ואימה כיהודיות. ניתן היה אולי להעלים עין. גם אם עלה חשש אצל אותו הנוסע שאם גרמנים יגלו שברכבת נוסעות יהודיות יהיו לכך השלכות על כלל נוסעי הקרון- אפשר היה לבקש מהן לרדת בתחנה הקרובה בצורה אחרת, דיסקרטית יותר. אלא שזה נעשה בברוטאליות, אותה אימצו גם נוסעים נוספים. שהכו אישה חפה מפשע וילדה בת שש. כמובן שזה מעורר מחשבה על המציאות באותה התקופה ועל שלל הגורמים לה- גורמים חיצוניים ופנימיים שהפכו את אותו קרון למעין סיר לחץ שהתפוצץ. בתוך כל זה נמצא אדם אחד שנחלץ לעזרתן. כדי לא לעורר חשד ולו הקל ביותר, עליו היה לוודא כי הוא עושה זאת בצורה נכונה. נוכח המציאות הזו שנוצרה הפנייה של היהודים לעזרה, בסיטואציה מסויימת, במכתב, במפגש, פעמים רבות היתה זו ה-דפיקה על הדלת שינתה את גורלם של המצילים והניצולים כאחד. אם נפתחה- הצילה לפחות לזמן מה את היהודים. גאלה אותם מבדידותם. יחד עם זאת- חצו המצילים את הקו והצטרפו לצידם של הנרדפים- החיים בפחד מתמיד. חיים שחלקם הגדול עבר להתקיים במחתרת ותוך סיכון חיים מתמיד.
יואל: אין ספק שיש פה החלטה מפורשת לחצות את הקווים. זה לפעמים יכול להיות קווים ממש ברמה הפיזית. אם אנחנו מדברים על עיר כמו ורשה שיש בה חומר שמקיפה את הגטו, או גטאות אחרים שמוקפים בגדרות. אז יש פה באמת חציית קו גבול פיזי. מצד שני יש לנו גם באמת, הזכרנו שוב את העניין של חציית אותו נורמה חברתית, את הקו החברתי הזה. אתה נוקט בעמדה שאיננה קונפורמית.
צריך להבין שבמקרים האלה אתה הכנסת אנשים, גם אם זה אנשים שאתה מכיר היטב, וחלק גדול מהמקרים אלה זרים או יש לך היכרות שטחית אתם, (...) המשפחה עצמה נמצאת באיזשהו, היה איזה היסטוריון שכינה את זה פעם סיר לחץ ברמה היומיומית. קודם כל יש את החשש. שהזכרנו את משפחת אולמה מקודם, אז הם מכניסים לביתם כמה יהודים. יש את החשש כל הזמן מהלשנות. צריך לדאוג לאוכל. זה גם משהו שלא תמיד נותנים עליו את הדעת מספיק. באירופה, לכל אורכה ישנו מחסור חמור במזון. המזון ניתן בקיצוב אז צריך לקבל כרטיסי קיצוב, ואם לא אז צריך באיזושהי צורה לדאוג לכסף על מנת לתחזק את היהודי הנעזר או הנעזרים. צריך גם לזכור בהרבה מקרים ההחלטה אם להכניס יהודים הביתה היא לא תמיד משותפת נגיד לשני בני הזוג. יכול להיות מצב שבן זוג אחד או בת הזוג רצתה יותר והאחר היה מסויג או אפילו התנגד. על רקע זה נוצרים לפעמים מתחים בבית. ישנם מקרים שבהם מתעורר חשש פתאום שאולי השכנים, הזכרנו אותם, ילשינו, ואז מה עושים, האם נבקש מהיהודים לעזוב, האם נאיים עליהם שיעזבו. צריך לציין שבהרבה מקרים, הייתי אומר בעיקר בהשפעת קולנוע לפעמים, אנחנו מקבלים איזושהי תמונה מאוד אידילית של הסתרה. מדובר על תקופה ארוכה שאיננה תלויה בזמן. אף אחד ב-1942 לא יודע מה הולך לקרות. ההסתרה נראית כמשהו שאין לדעת מתי היא תסתיים ולפעמים נוצר הרגע שלא יכולים יותר.
יאן ואנה פוחלסקי, הורים לחמישה ילדים אשר חיו בבית קטנטן במצב של עוני קשה החביאו 5 יהודים במרתף ביתם. אחד מהם היה פליקס זנדמן וכך הוא אמר על מצילתו:
" היא עשתה מעשה יוצא דופן. כשמדברים על גבורה, מדברים על גבורה בשדה הקרב. מישהו נפצע, אתה נחלץ לעזרתו, ובתוך 2-3 דקות אתה מוציא אותו מקו האש, ממש עניין גדול! ואתה מקבל על זה מדליה. גיבור גדול נכון? וכאן הם לא סיכנו רק את החיים שלהם אלא גם את החיים של ילדיהם. וזה לא נגמר תוך חמש דקות זה נמשך 17 חודשים! 24 שעות ביום! זה היה נורא! והם עשו את זה."
חשוב להדגיש כי הבחירה להציל יהודים היא לא בחירה חד-פעמית. הבחירה להמשיך ולהציל את אותם יהודים נעשית בכל יום מחדש כל שינוי או תנועה או התמורה הקטנה ביותר העמידה את המצילים פעם אחרי פעם בצומת הבחירה האם אני ממשיך בהצלה או אומר עד כאן, אני את שלי עשיתי, אני כבר לא יכול- כלכלית, פיזית, נפשית... ולכן פעמים רבות כדי להציל יהודי אחד- נדרשים כמה וכמה אנשים ומשפחות.
שמענו מקודם את תחילת עדותה של מלכה רוזנטל שהוברחה על ידי המטפלת שלה, לבית של, פרופ' פולני בסטניסלבוב, היא הוצלה מקרון עויין על ידי נוסע אחר שהביא אותם לביתו והוביל אותם לאחר מכן לבית של משפחת קרוק שם הסתתר האב.
באחד הימים ערכו שם הגרמנים חיפוש ואימה של מלכה הקריבה את חייה כדי שמלכה ואביה יוכלו להימלט לעומק היער הסמוך. לאחר ימים של בריחה בגשם, בשלג, ללא מזון, בפחד אדיר, בתחושה של חוסר אונים, של ייאוש עמוק, הם הגיעו למי שנחשב לראש הכפר חרוסנו – וויצ'חובסקי שמו, שהכניס אותם לביתו ונתן להם מזון ומיטה ושקט נפשי למספר ימים.
מתוך סרט העדות של מלכה רוזנטל: "אני לא יודעת כמה זמן ישנתי אבל כשהתעוררתי אבא לא היה, הייתי לבד בכפר הזה, אצל אנשים זרים, והאישה נתנה לי יד גב' וייצ'חובסקי והעבירה אותי מעבר לכביש. ושם עמד בית והיא דפקה בלדת ופתחה לה אישה- שלוש ילדות היו סביבה, היא החזיקה ביד את התינוקת ולדג'ה..."
מלכה הוסתרה על ידי משפחת קוט וארבע בנותיהן בביתם הדל. לאחר כחודשיים אירעה תקרית בכפר.
מתוך סרט העדות של מלכה רוזנטל: "ואז יום אחד אני שמעתי צרחות של ילד, צרחות נוראות, 'תרחמו עלי, רחמים! תעזבו אותי!' נורא. צעקות איומות והתברר שילד יהודי הסתתר אצל שכנים והבן של השכנים גילה את זה והוא הביא את החברים שלו, זה היה יום ראשון הם היו קצת שיכורים, הוא הביא את החברים שלו והם חיפשו בתוך הקש בקלשונות ועם הקלשון הם רצחו אותו."
משפטת קוט עמדה שוב בצומת בחירה. השקט היחסי בכפר הופר, הגרמנים עלולים היו לשמוע על האירוע ולהגיע לחפש יהודים במקומות נוספים, אותו ילד פולני וחבריו יכולים היו להמשיך במצוד שלהם. יש להם ארבע בנות, אחת מהן תינוקת, האם הם ממשיכים להסתכן בעצמם, האם הם ממשיכים לסכן את הבנות שלהם עבור ניסיון הצלתה של מלכה? והם ממשיכים. הם מסתירים את מלכה בבור שהם חופרים מתחת לאבוס של הפרה בתוך חבית. פעם ביום אנג'ה בתם היתה מביאה לה אוכל, מוציאה אותה מן החבית, אוכלת איתה ומדברת איתה כדי לנסות ולשמור גם על הנפש שלה. מלכה הוסתרה אצל משפחת קוט במשך שנה וחצי, מתוכן התחבאה בתוך אותה חבית במשך עשרה חודשים.
מלכה שרדה את השואה ולימים עלתה לארץ. - ניתן לספור לא פחות מ שישה אנשים ומשפחות שנדרשו כדי להציל ילדה יהודייה אחת.
עם היווסדו של יד ושם, כבר בחוק משנת 1953 אשר פירט את תפקידיו, צוין כי רשות הזיכרון הממלכתית תנציח גם את חסידי אומות העולם, ובאותו החוק ניתנה ההגדרה- "ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". יתכן והסיבה בגינה הצורך להכיר במצילים נעשה כבר בשלב כל-כך מוקדם- 8 שנים לאחר סיום המלחמה, רק חמש שנים לאחר הקמת המדינה... נעוצה בעובדה כי הכרה זו נעשתה כבר בתקופת השואה.
יואל: אנחנו מכירים את המקרה הידוע של הסמל בצבא הגרמני, אנטון שמידט שמוצב בתפקיד משרדי אפשר להגיד, בוילנה שבליטא. הוא ער למה שקורה, הוא רואה את הרצח ההמוני ואת הרדיפה הברוטלית של היהודים, ומתוקף תפקידו כסוג של שליש או אחראי על משרד שנועד לאתר חיילים גרמנים שאיבדו את יחידותיהם, או איבדו קשר עם יחידותיהם במהלך הלוחמה בחזית המזרחית, יש לו גישה להרבה כלי רכב ויש לו כל מיני היתרי עבודה והוא מתחיל לסייע ליהודים המקומיים בוילנה, ועם הזמן הוא גם קושר קשר עם המחתרת הציונית במקום. אנחנו באמת שומעים על איזושהי עדות למפגש שמתקיים בערב השנה החדשה, ב-31.12.1941, שבהם הוא נפגש עם חברי המחתרת ויש שם חילופי דברים מאוד מרגשים ביניהם. עם איזושהי הבטחה שיבוא יום והוא יבוא לבקר אותם בארץ ישראל. לאחר מכן אנחנו שומעים או קוראים דיווחים על הסיוע שאנטון שמידט העניק, אנחנו מוצאים דיווחים כאלה בארכיון המחתרתי עונג שבת שבגטו ורשה. ז״א שהגיע דיווח מוילנה לורשה בזמן המלחמה על אותו אנטון שמידט. אנחנו גם מוצאים בכמה מקומות התייחסויות אל אנטון שמידט כחסיד אומות עולם.
מדובר פה באמת בהחלטה ייחודית וחסרת תקדים שאין דומה לה- שעם שנעשה לו פשע כל כך נורא יוצא מהטרגדיה הבלתי נתפסת הזאת ומיד מנסה למצוא דווקא את האנשים הטובים, גם בקרב העמים שחוללו את הפשע ושעמדו מנגד. זה יכול להעיד על העוצמה המוסרית קודם כל של הניצולים שלמרות הסבל הנורא למרות האובדן האיום שלמרות הטראומה הנוראית שהם עדיין תחת השפעתה כבר מספר שנים אחרי תום המלחמה הם אלו שדוחפים להקמת המפעל הזה. לאחר כמה שנים בהן עדיין לא נעשה דבר, בעיקר כיון שעיקר העיסוק התמקד במחקר ובעבודה ארכיונאית, פרסם מבקר המדינה דוח שציין כי משימה זו לא בוצעה. ליד ושם החלו להגיע מכתבים מניצולים רבים, ביתר שאת דווקא אחרי החדשות על לכידתו של אדולף אייכמן והכוונה להעמידו למשפט. האמירה של הניצולים הייתה – 'אנחנו לא רוצים לרדוף ולהעמיד לדין רק את מי שרצח בנו, אנחנו רוצים גם להכיר תודה למי שהציל'. את אחד המכתבים שלחה רחל אוירבך שהייתה חלק מאנשי ארכיון "עונג שבת" ב גטו ורשה אשר כתבה להנהלת יד ושם שיש לטעת יער לכבוד אותם החסידים.
שדרת חסידי אומות העולם אמורה היתה להיחנך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה באחד במאי 1962. התכנון היה לקיים טקס ובו לטעת את שניים עשר העצים הראשונים בשדרה לכבודם של מצילים שכבר הכירו באותו הזמן. ביניהם גם אוסקר שינדלר. תעשיין גרמני אשר להציל למעלה מאלף יהודים מקראקוב וסביבתה על ידי העסקתם בתנאים אנושיים יותר, ומניעת שילוחם למחנות השמדה) אולם ימים אחדים לפני קיומו של הטקס איים יוליוס וינר, ניצול שואה מקראקוב, כי אם יתקיים טקס הנטיעה בשדרה בנוכחותו של שינדלר, הוא יעורר סערה במקום ויעקור את העץ שזה עתה ניטע. לטענתו שינדלר לא היה חסיד אומות העולם אלא "נאצי שהפך את עורו" לשם הצלתו לאחר התפנית בחזית המלחמה. לדבריו של וינר וניצול שואה נוסף- שינדלר היה אופורטוניסט, חבר המפלגה הנאצית שהגיע לפולין כדי להרוויח כסף והחרים את המפעל שהיה שייך למשפחותיהם בברוטאליות רבה.
העצים ניטעו בשדרה כמה ימים מאוחר יותר בלא נציגות רישמית של המדינה, כולל העץ לכבודו של שינדלר. אולם בעקבות התקרית החליט יו"ר הנהלת יד ושם דאז, ד"ר אריה קובובי, להקים ועדה עצמאית ובלתי תלויה בראשות שופט בית משפט עליון. אותה הוועדה גיבשה למעשה את ההגדרה המלאה למי זכאי לתואר וכן את הכללים וההליך להכרה שהם עמודי התווך של המפעל עד היום. שינדלר אגב לא קיבל את התואר המלא באותה השנה. כאשר נפטר בביתו בשנת 1974 מי שעמד בראש הועדה היה השופט משה בייסקי שהיה מניצוליו של שינדלר ולכן לא הרגיש כי יהיה זה ראוי להעלות מחדש את התיק לדיון בתקופת כהונתו. בשנת 1993 הגיעה אמילי שינדלר, בת ה-85, לארץ, לרגל צילומי הסצנה האחרונה של הסרט "רשימת שינדלר".
הוועדה לחסידי אומות העולם החליטה לנצל את האירוע ולהעניק לגברת שינדלר את התואר של "חסידת אומות העולם", על מעשיה הטובים כלפי היהודים, בעיקר בתקופה בה המפעל היה בברינליץ. ד"ר מרדכי פלדיאל שעמד אז בראש מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם והיה חבר הוועדה, אמר כי ההחלטה יצרה מצב פרדוקסאלי, שגברת שינדלר תוכרז כ"חסידת אומות העולם" ואילו בעלה יישאר ללא הכרה מלאה. דיוני הוועדה סביב תיקו של שינדלר חודשו והוחלט להעניק את התואר המלא, ללא התנגדויות. אולי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי בשנת 1962 היתה כנראה היכולת להכיר רק במקרים המאוד מובהקים של מצילים והעובדה ששינדלר היה חבר המפלגה הנאצית, ענד את צלב הקרס על החזה והחרים רכוש היהודי לא אפשרה להכיר בו כחסיד אומות העולם באותה התקופה על אף השינוי שעבר והעובדה שעשה מעל ומעבר תוך סיכון אדיר על מנת להציל יהודים.
גם היום ניתן למצוא לא מעט מקרים מורכבים בהם תיק של אדם זה או אחר יעלה לדיון כמה וכמה פעמים לצורך הכרעה בנושא.
יואל: מופעל כאן גם שיקול דעת. כל מקרה נבחן לגופו. בוחנים גם את המציאות המורכבת שבה פעלו המצילים. אני אזכיר שני מקרים שבאמת קיים בהם איזשהו קונפליקט או מורכבות, אולי אפילו גדולה יותר מאשר במקרים אחרים. אז דבר ראשון אני אתן את המקרה של הנס קלמייר.
... קלמייר הוא משפטן גרמני שהוצב בהולנד בתקופת הכיבוש, והוא אחראי על משרד שנועד לקבל ערעורים מצד אנשים שהוגדרו על פי חוקי הגזע הנאציים, הוגדרו פתאום כיהודים. הם לאו דווקא תפסו את עצמם כיהודים או ראו את עצמם כיהודים, אלא אנשים שהיו ממוצא יהודי ועכשיו על פי עקרונות הגזעניים הנאציים, פתאום נאלצו או מצאו את עצמם מוגדרים כיהודים על כל המשתמע מכך, החל מקיץ 1942 שבהם מתחילים הגירושים ההמוניים מהולנד. ואז אנחנו שומעים על אלפי מקרים של אנשים שפונים ללשכה הזאת שברשות קלמייר ומערערים. קלמייר ככל הנראה קיבל, לצורך העניין, ערעורים שהוא לא היה אמור לקבל לפי ההגדרות המשפטיות הנאציות, ופתר אותם מהגדרה של יהודים, ובכך בעצם הציל את חייהם. מצד שני, קלמייר ועובדי המשרד שלו לא פתרו את כולם, ואנחנו גם יודעים על מקרים של אנשים כאלה שגורשו לאושוויץ או מחנות השמדה אחרים, או למחנות ריכוז בהולנד וכאן באמת עולה השאלה לגבי זכותו לקבל את התואר הזה, או את ההכרה הזו כחסיד אומות העולם. האם הוא עונה על הקריטריונים. ובאמת כאן ניצבה בעיה. מצד אחד, היו שטענו הוא לא יכול להציל את כולם. אם הוא יעשה כזה דבר יתפסו אותו, והוא גם ייענש והוא גם לא יוכל להציל אף אחד. מצד שני, אנחנו מדברים על אדם שנמנה על רשויות הכיבוש, הוא אחראי לסבל שחוו אחרים. .....
והוועדה באמת שקלה בכובד ראש ובדיון ארוך ומעמיק את הסוגיה. בין היתר, הועלתה הטענה או האמירה שמדובר בהצלה שדומה לאדם שמעלה אנשים על סירת הצלה אחרי שסירה תובעת. הוא לא יכול להציל את כולם, אז הוא בוחר או מעלה את מי שהוא יכול.
דוגמא נוספת בולטת מאוד היא הדוגמה של המטרופוליט בישוף. אנדריי שפטיצקי מהעיר לבוב. אנחנו מדברים על אחד מהמנהיגים הרוחניים של הכנסייה באוקראינה, שנמנה על ההנהגה הרוחנית של התנועה הלאומנית האוקראינית, שהאמת צריכה להיאמר, רבים מהנמנים על התנועה הזאת קיבלו בברכה את הפלישה הגרמנית לשטחי ברית המועצות ב-1941....
הם נתפסים על ידי האוקראינים כמשחררים של האומה האוקראינית מהשלטון הסובייטי....
והשתתפו בצורה פעילה ברדיפה וברצח יהודים....
שפטיצקי מסייע ליהודים מסוימים להסתתר במוסדות שנמצאים תחת פיקוחו. אנחנו גם יודעים על מקרה אחד שהוא כנראה מסתיר את הרב דוד כהנא אצלו במעון שלו. אנחנו גם יודעים על אגרת רועים אחת שהוא מפיץ ב-1942, שבה הוא מדבר על האיסור לרצוח. ישנם גם כנראה, היו כנראה דיווחים מצדו לוותיקן. הדיון על שפטיצקי נמשך והתנהל במשך עשרות שנים ע״י הוועדה לציון חסידי אומות עולם. כשמצד אחד, עומדת הטענה שהוא מסייע להסתרה ולהצלה של יהודים. מצד שני, עומדת הטענה שמדובר במנהיג ציבורי, ז״א שיש לו אחריות מסוימת, מנהיג רוחני, שקשור לתנועה לאומנית שפועלת בשיתוף פעולה, רצחני הייתי אומר, עם הנאצים בהקשר הזה. ולכן הוא לא הוכר.
אני אציין, אנחנו מכירים בהקשר של חקר השואה מושג שתבע הסופר והניצול פרימו לוי, התחום האפור. לוי תבע את המושג הזה בהתייחסות לדפוסי התנהגויות בתוך אושוויץ לצורך העניין, אבל לדעתי אפשר גם להשתמש באפרוריות הזו גם בהקשר של חסידי אומות העולם. זה לא תמיד שחור ולבן.
אני רוצה לסיים בסיפורה של אולינה הוריהורישין. אישה פשוטה, ממחוז קוסוב שבאוקראינה שהצילה ילדה כבת 12 באותה התקופה בשם דוניה רוזן. דוניה מתארת אותה כך בספר שכתבה: "אולינה הוריהורישין היתה זקנה בת 65 עייפה מן החיים, כורעת תחת עול המצוקה. יחידה הייתה, ללא אדם קרוב, ללא פינה משלה. עושרה היחיד היה כוחה הפיסי וליבה הטוב. עבודת פרך עבדה בעד פת לחם חרבה. הבריות ניצלו אותה, לעגו לה, כינוה טיפשה, עלובה. בבלויי סחבות, הלכה אולינה ממקום למקום, מבית לבית. במקום שעבדה, שם ישנה, ולא פעם אחת נאלצה ללון תחת כיפת השמיים... והנה באישה מרת נפש זו מצאתי לב ונפש של אדם". אמה של דוניה נפטרה כאשר הייתה בת שנתיים והיא נמסרה לטיפול אצל סבה וסבתה שהיו בעלי הפונדק המקומי. סבא שלה הכיר את כל תושבי העיירה אבל היתה זו דווקא אותה אולינה, אותה אישה שחייה בשולי החברה שריחמה עליה ולקחה אותה אליה ולא תושבים עמידים יותר, ממעמד חברתי חזק יותר. דוניה בעצם כותבת שאולי דווקא בגלל אותה בדידות היתה זו אולינה שלקחה אותה תחת חסותה, קשרה קשר איתה. דווקא מכיון שגם אותה החברה הקיאה מקרבה. מה שגישר ביניהן היה אולי דווקא מצבן שהפך בתקופה מסוימת להיות דומה. דוגמה נוספת לאותה – אחוות נרדפים אם אפשר לקרוא לזה כך היא הצלתם של ילדי משפחת גולדברג מסימפרופול (Simferopol שבחצי האי קרים. הילדים אנטולי וריטה היו יהודים רק מצד האב שעם פרוץ המלחמה התגייס לצבא האדום. כאשר היהודים נצטוו לעבור רישום במשטרה, האם והילדים עזבו את העיר למקום אחר. כשנודע להם על רצח יהודי העיר בדצמבר 1941 ועל מות הסבים היהודים שלהם, האם פנתה למכרתה הארמנית, פראן טאשצ'יאן (Pran Tashchyan) בבקשה לעזור בהסתרת הילדים. בתחילת ינואר 1942 אנטולי וריטה התקבלו בבית משפחת טאשצ'יאן ושהו בו כבני משפחה לכל דבר במשך למעלה משנתיים. פראן וגרגורי טאשצ'יאן אשר סיכנו את חייהם יחד עם שני ילדיהם עבור אותם ילדים יהודים חוו על בשרם את טבח הארמנים בטורקיה שארע פחות מעשרים שנה קודם לכן.
אני חוזרת לדוניה, דוניה רוזן שניצלה, ולימים עלתה לארץ ולימים הפכה להיות מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם. דוניה לא הקימה משפחה ואת סיפרה "ידידי היער" הקדישה למצילה שלה:
"ספר זה מוקדש לאולינה ולכל האולינות האלמוניות שסיכנו חייהן להצלת ילדי ישראל" את זה היא כמובן כותבת כשיש לה כבר ניסיון כמנהלת מחלקת חסידי אומות העולם. ואז היא מוסיפה לאולינה- אולינה היקרה, הלא נשכחת אילו הייתי פסלת הייתי יוצרת אנדרטה שלך, הייתי מנציחה את דמותך הנאצלת- דמות אם המוכנה לסבול ייסורים אכזריים ביותר למען ילדיה, המוכנה להקריב גם את חייה בכל עת ובכל שעה. כי אם היית את לי- אם שבשחר ילדותי אבדה לי".
לסיום כותבת דוניה רוזן
"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד לשמים, ציון שיראה אותו העולם כולו. פסל – לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים."
חסידי אומות העולם זוהי קבוצה מאוד מאוד מגוונת אנשים בכל הגילים ומכל ארצות באירופה. מערים, מכפרים מכל המקצועות- יש לנו מנהל גן חיות , מנהל קרקס , איש אחזקה של מערכת הביוב, קברן, מורות, נזירות, דיפלומטים ואנשי ביטחון מכל השכבות החברתיות. בני אצולה, משכילים לצד איכרים בורים. הם באים מכל הדתות- הנוצרית המוסלמית, אתאיסטים, הם מגיעים מכל הקשת הפוליטית . זוהי קבוצה מאוד מאוד מגוונת גברים נשים שהמשותף להם הוא שברגע מסוים הם ראו את היהודים בצרתם והחליטו לעשות מעשה. והם מלמדים אותנו שלכל אחד יש את הבחירה.
