ב – 22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע נגד ברית-המועצות ופלשה לשטחה במסגרת 'מבצע ברברוסה'. מבצע זה היווה אבן דרך במלחמת העולם השנייה ונקודת מפנה בגורל היהודים. הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטה גרמניה הנאצית במדיניות רשמית נרחבת של רצח המוני ובתוך זמן קצר גם שיטתי.
לקראת סוף אותה שנה התקבלה ההחלטה על הרחבתו של המבצע לרציחתם של כלל יהודי אירופה. לשם כך החלו בבנייתם והפעלתם של מחנות הרצח וההשמדה. על אף שנזקקו לכל משאביהם וכוחם למלחמה, לא ויתרו הגרמנים על מטרתם להשמיד את היהודים קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות ובמקומות המסתור.
הפעם ב"עושים זיכרון" ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר ביד ושם, מתארח בפרק מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לציון 80 שנה לתחילת 'הפתרון הסופי'- וידבר על המשמעות של הרצח ההמוני, השיטתי, הטוטאלי: עד ליהודי האחרון.
עד היהודי האחרון- תמלול הפרק:
עירית: במכתבו האחרון מאוקטובר 1944 כתב פנחס אייזנר: ״אם אתה חי, אחיה בתוכך. יהודי העיר נעלמו מהרחובות. אין לאן לברוח״. לפני כמעט שמונים שנה, עם תחילתו של מבצע ברברוסה לכיבוש שטחי בריה״מ ביוני 1941 החל הרצח השיטתי של היהודים. גרמניה הנאצית שכבר החילה מדיניות של נישול, בידוד ורדיפה של היהודים בגרמניה, בפולין ובמערב אירופה, מדיניות שגזרה רעב, סבל ומוות, נקטה בפעם הראשונה מדיניות רשמית ונרחבת של רצח המוני ובתוך זמן קצר גם רצח שיטתי. הפלישה הגרמנית לבריה״מ לוותה גם בשורה של פוגרומים שערכו מקומיים ושכניהם היהודים. באוקראינה, בביילורוסיה, בליטא, בלטביה וכן במזרח פולין מליציות והתארגנויות מקומיות, שיתפו פעולה עם הגרמנים והשתתפו ברדיפת היהודים ורציחתם. ברומניה ובקרואטיה, בעלות בריתה של גרמניה הנאצית, ניהלו מדיניות עצמאית של רדיפה, נישול ורצח יהודים. גם במדינות רבות במערב אירופה, צרפת, הולנד, נורבגיה ועוד השתתפו כוחות מקומיים במנגנון האיסוף והגירוש של היהודים ממדינתם. על אף שנזקקו לכל משאביהם וכוחם למלחמה, לא ויתרו הגרמנים על מטרתם להשמיד את היהודים. הם שטפו ברוח סערה את כל אירופה. אספו והשמידו קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות ובמקומות המסתור. הפעם בעושים זיכרון, הפודקסט של יד ושם, פרק מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לציון שמונים שנה לתחילת הפתרון הסופי. אני עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים. שלום דר׳ דיוויד זילברגלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם.
ד"ר זילברקלנג: היי עירית, מה נשמע?
עירית: דיוויד, לאורך הפרק נדבר על המשמעות של המשפט הזה, או הכוונה הזו לרצוח את היהודים עד ליהודי האחרון. אנחנו יודעים שמבצע ברברוסה היה נקודת ציון משמעותית, כיוון ששם התחיל הרצח השיטתי כמדיניות, אבל גם הוא מתחיל מרצח של גברים יהודים צעירים, לפחות בשלב הראשוני. מתי מתקבלת ההחלטה על הרצח של כלל היהודים?
ד"ר זילברקלנג: אנחנו לא יודעים בדיוק מתי קיבלו את ההחלטה כי אין לנו מסמך או עדות ספציפית על היטלר אומר איזה יום אחד או כותב יום אחד מעכשיו והלאה זו המדיניות, אבל אנחנו כן רואים התפתחות, מהרצח בעיקר של גברים, כשירים, צעירים, אלה שאולי יכלו להוות איזו בעיה בשביל הגרמנים הכובשים, המעבר משם לקהילות שלמות זה מסוף יולי 1941, בערך חודש, חודש פלוס אחרי הפלישה לבריה״מ ובמהלך המשך הקיץ, ממקום למקום ברור שעברו את ההוראות וההבנות בקרב היחידות הרוצחות שמעכשיו והלאה רוצחים את כולם. אנחנו רואים תוצאות. לדוגמא, בליטא ששם התחילו את הרצח הטוטאלי במהלך אוגוסט 41, עד אמצע נובמבר כבר סיימו את העבודה ומי שנותר זה רק אלה שהם היו עובדי כפייה בסה״כ ב-4 גטאות בכל המדינה. אז זה מה שקורה בכל מקום.
אם אנחנו מסתכלים על הכוחות, זה גם הגרמנים והאחרים אשר השתתפו בזה, אנחנו גם רואים שאומנם מה שכולנו יודעים ולמדנו גם בביה״ס, גם באוניברסיטאות על איינזצגרופן, על יחידות ה מבצע אשר נכנסו לבריה״מ ותפקידן לרצוח בעיקר יהודים. הם גם רצחו פעילים קומוניסטים ואחרים אבל בעיקר זה יהודים, 90% מהקורבנות שלהם. אבל הם היו בסה״כ 4 יחידות עם שלושת אלפים חיילים, חיילי אס אס ואנשי משטרה. היה ברור לגרמנים שזה חוד החנית, אבל זה לא כל הכח. ונכנסו, הזמינו כוחות לשם מסוף יוני עד אמצע הקיץ, בעשרות אלפי אנשים, יחידות משטרה, יחידות אס-אס אחרות, כוחות וורמאכט, הצבא הגרמני, הפעילו כוחות מקומיים גם אלה שהתארגנו בכוחות עצמם, כפי שאת אמרת במבוא שלך, וגם אלה שהגרמנים ארגנו. עכשיו בתוך כל היחידות האלה היו יחידות מיוחדות של הוואפן אס-אס שרוב יחידות וואפן אס-אס נלחמו בחזית, אבל היו יחידות מיוחדות אשר נשלחו תחת פיקוד הימלר עצמו, אל תוך אזור שנקרא ביצות הפריפט. פריפט זה נהר שהיום זה בערך על גבול אוקראינה-בלרוס, האזור הזה היה פולין לפני מלחה״ע השנייה, ובאזור הזה יש ביצות ענקיות, ביצות בסדר גודל של כמה מדינות ישראל, זה ענק.
ובתוך זה אזורים יבשים ששם יש ישובים, אפילו עיר גדולה, פינסק, ויצאה הוראה מהימלר אל היחידות האלה והיחידות האחרות אשר פעלו באותם האזורים באחד באוגוסט 1941 ששם נאמר - מעכשיו והלאה, אני לא מצטט, אבל מעכשיו והלאה יש לשמור חלק קטן מהגברים של היהודים כעובדי כפייה ואת כל היתר, הנשים, הילדים, הזקנים, החולים, לדחוף אותם אל תוך הביצות. עכשיו הקהילות שקיבלו את ההוראות האלה, המפקדים כנראה שמשהו בהוראה הפתיע אותם, או היה שונה ולכן חלקם שלחו שאילתה חזרה להימלר, לוודא שהם הבינו נכון, והם קיבלו את התשובה – הבנתם נכון לבצע והם ביצעו. עכשיו המשמעות של הדבר ברורה, כן, הם במקום לירות בכולם, מה שהם עשו עד אז, כיתות ירי מול שורות של יהודים, לדחוף אותם אל הביצות כדי שכל אחד יטבע בתוך המים. אבל, הם מצאו שקרקעית הביצות באיזור הזה הייתה חזקה מדי והם לא טבעו, המים לא היו כ״כ עמוקים והבוגרים, המבוגרים הרימו את הילדים הקטנים על הילדים ולכן נוצר בלגן. במקום שורה, בלגן של יהודים עומדים במים וצריכים לירות בהם. אז אחרי כמה ניסיונות הם דיווחו להימלר, ויש לנו דוחות כאלה של היחידות האלה, שהם אמרו – ניסינו, זה לא הלך, לכן חזרנו לשיטה הקודמת. אבל אז השאלה עולה – למה, מה הפתיע אותם פה, הרי היחידות האלה כל תפקידם כמעט זה רצח, רצח המוני מ-22.6 והלאה, אז מה פתאום הם מופתעים? בגלל השינוי כנראה, כי קודם כל הנשים והמבוגרים והחולים והילדים לא היוו איום מידי, הם לא ינהלו התקוממות, לפחות לא בעיני הגרמנים, אבל עוד יותר זה אומר שהם עוברים מרצח המוני אבל סלקטיבי, לרצח המוני וטוטאלי. אנחנו רואים שמסוף יולי, בערך השבוע האחרון של יולי, עד אמצע אוגוסט, פחות או יותר, הוראות דומות לא של ביצות, אלא של רצח טוטאלי, יצאו אל כל היחידות בכל המקומות ואנחנו רואים לאט לאט שעוברים לשיטה הזאת במהלך אוגוסט וספטמבר 41. אז פה יש לנו נקודה קריטית של מעבר. אפשר לקרוא לזה פתרון סופי ליהודי בריה״מ.
עירית: דיוויד אנחנו יודעים מה הוביל למעבר הזה מרצח יהודים, גברים יהודים צעירים בלבד לרצח טוטאלי בשטחי בריה״מ, ומאוחר יותר מה הביא, שוב, של הפתרון גם לשאר חלקי אירופה?
ד"ר זילברקלנג: מה הביא לזה זאת שאלה טובה. קודם כל, הם נכנסו לבריה״מ, כל הפלישה מבוססת על אידיאולוגיה נאצית. אידיאולוגיה אנטישמית אבל גם אידיאולוגיה אנטי-סובייטית ואידיאולוגיה אנטי-רוסית ואנטי-סלאבית, שהם ראו ברוסים במיוחד, ובסלאביים בכלל כתת בני-אדם. מה פתאום שיש להם מדינה, אנחנו נשלוט, אז הם רצו להרחיב את גבולות מדינת גרמניה אל תוך בריה״מ, עמוק אל תוך רוסיה בבריה״מ, כלומר מזרחה יותר ולהפוך את כל העמים הסלאביים עם הזמן, זה יקח זמן, אבל עם הזמן להפוך את כולם לעבדים. אבל הם היו גם אנטי קומוניסטיים, ובשבילם הקומוניזם, הבולשביזם, ככה הם קראו לזה, זה יהודי. כלומר היהודים שולטים במדינה. גם רואים יהודים בתפקידי מפתח בבריה״מ, לטענת הגרמנים, אבל בעיקר זה דבר יהודי. אז הפלישה היא אידיאולוגית והיא גם אנטי שמית. אז הם ראו שבבריה״מ הם חייבים להיות הרבה יותר אכזריים ותקיפים. ואנחנו רואים את זה בהוראות לחיילים. היטלר נתן הוראה בשלבים, אבל בחודש מרס 41 לקראת הפלישה אח״כ בחודש מאי הרחיב, שאמר שחיילי הצבא הגרמני אשר יעברו על החוק הבינלאומי ביחסם לאוכלוסייה אזרחית, לא לשפוט אותם, הכל בסדר. והוא מעודד אותם לרצוח. אז קודם כל הם נכנסו עם רצח ובמיוחד רצח של יהודים, ובעיני הגרמנים הם גם פתאום נפלו לאיזה מלכודת. הם עשו את המלכודת לעצמם. מה זה המלכודת? הם תמיד חיפשו מה לעשות עם היהודים, והנה פתאום בבריה״מ, הם יכבשו את בריה״מ מהר, יש להם עוד 5 מיליון יהודים לפי גבולות בריה״מ של אז. מה יעשו עם עוד 5 מיליון? אין לאן לשלוח אותם. וכפי שאחד מהם אמר בראיון אחרי המלחמה, שנים אחרי המלחמה, לסרט תיעודי, הוא אחד מהמפקדים הבכירים באס-אס, הוא אמר – לא היה לנו מוצא. מה עושים? אני לא אוהב אותם, אני חייב לרצוח אותם. אז כל זה מביא אותם לחשיבה חדשה בהשוואה למה שהם חשבו קודם. לא שהם לא רצחו בהמונים קודם, אבל פה זה עליית, לא מדרגה, אלא מספר מדרגות. בגלל האופי של המקום. וברגע שהם התחילו את זה, התחילו לחשוב בכיוון הזה, לא רק לבצע, אז זה פותח להם אופקים לחשוב באותו כיוון כדי לפתור אחד ולתמיד את הבעיה שלהם עם היהודים.
עירית: בעצם ככל שמתקדמת המלחמה וגרמניה הולכת וכובשת שטחים ומדינות נוספות, יותר ויותר יהודים בעצם נכנסים תחת מוטת השליטה שלהם וצריך למצוא להם פתרון. הזכרתי בפתיחה את הנושא של שיתוף הפעולה המקומי במדינות השונות. בכלל הנושא הזה של השחקן השלישי, של העומדים מהצד, העיסוק בו הולך וגדל כי הוא באמת מגלם בתוכו מורכבות מאוד גדולה. מה הייתה המשמעות שלו גם עבור היהודים עצמם, וגם עבור היכולת הגרמנית להוציא לפועל את התוכנית של הפתרון הסופי בשטח גיאוגרפי כל כך נרחב?
ד"ר זילברקלנג: זאת שאלה חשובה. התפקיד של אנשים מקומיים, היה תפקיד מרכזי. זה ברור שהגרמניים יזמו, הגרמנים תכננו, בלי זה זה לא היה קורה. אולי היו קורים פוגרומים נוראיים ורצח של רבים, אבל לא בממדים כאלה ולא פתרון סופי. יחד עם זה, זה ברור שהפתרון הנאצי לבעיית היהודים הפך להיות פתרון אירופאי. לא רק כי הם חשבו בממדים של יבשת לפחות, אלא כי ביבשת רבים הצטרפו וראו בזה דבר בסדר.
לא כולם, היו כאלה שראו בזה דבר נורא, היו כאלה שראו בזה מה שעושים ליהודים דבר לא יפה, אבל מפחדים, או דבר לא יפה אבל אני לא מתערב בדברים של מישהו אחר, כל מיני תגובות שהיו של לא מצטרפים. אבל אלה שלא הצטרפו לרצח, אבל נתנו לזה לקרות, ואלה שכן הצטרפו, שזה המונים, המונים, בכל רחבי אירופה, ואני אוסיף לזה, בעיניי היהודים מה קורה? הם מסתכלים ימינה ושמאלה, בכל רחבי אירופה, זה לא רק מזרח אירופה, והם רואים את שכניהם ולפעמים חברים שלהם, הידידים שלהם, לא רק שלא מוכנים לעזור, חלק גדול מהם, אלא שהם מצטרפים אל האויב. אבל זה אויב משותף, גם אתה תחת כיבוש, יגיד היהודי לשכן, אבל לפחות חלקם מהשכנים האלה, זה שאנחנו שכנים ופעם היינו ידידים זה לא משנה, וברור שזה לא כולם, אבל מספיק היו כדי להניע את זה קדימה, את הרצח מהר מאוד ויעיל מאוד.
עירית: אנחנו באמת רואים במדינות שונות, אנחנו מדברים הרבה פעמים על מדינות מזרח אירופה, אבל אנחנו רואים גם במדינות מערב אירופה, בהן יהודים היו אזרחים שווי זכויות במדינותיהם, מצב שבו לא רק שיש שיתוף פעולה עם הגרמנים אלא ממש אימוץ הדפוסים הברוטאליים הרצחנייים אולי אחד המקרים הבולטים הוא מה שקורה בצרפת ביולי 1942 במה שכונה לה- ואלדיב. Vel d’Hiv
ד"ר זילברקלנג: כן ה Velodrome d'Hiver שזה אצטדיון החורף, לכל מני תחרויות..תחרויות אופניים וכולי. וביולי 1942 המשטרה הצרפתית, בפיקוד צרפתי, המפקד שלהם הוא רנה בוסקט, שבשנות ה 80 הועמד למשפט אבל זה מפקד המשטרה הצרפתית עוד לפני המלחמה. תחת פיקודו המשטרה הצרפתית מחפשת עשרות אלפי יהודים, בעיקר מי שעוד לא היו אזרחי צרפת, כולל הילדים שלהם, דוחסים אותם, למעלה מ 13 עשר אלף לתוך האיצטדיון הזה, משאירים אותם שם כמה ימים, בלי אוכל, בלי מים, תחת כיפת השמיים בחום הנוראי של יולי בפריז, ואז מקבלים החלטה בממשלה של וישי שאין להם שליטה רשמית על פריז אבל בנושא הזה יש להם השפעה, ושליטה, מקבלים החלטה ואומרים למשטרה לגרש את המבוגרים. אז לוקחים כ 7000 שולחים אותם לאושוויץ אבל אז ראש הממשלה של וישי, פייר לוואל, שהיה ראש הממשלה עוד לפני המלחמה כלומר הוא בא מרקע דמוקרטי לא טוטאליטרי הוא אומר אוי חבל על הילדים האלה שהפרידו אותם מההורים צריכים לגרש גם אותם כדי שיצטרפו אל ההורים. אז מגרשים אותם אחר כך על רכבות עם אנשים זרים. חלק מהילדים היו יותר גדולים בגילאי העשרה אבל רובם היו יותר קטנים, חלקם היו תינוקות. ומגרשים אותם גם כן לאושוויץ כי חבל שהם בלי ההורים, אז בוא ניפתר מכולם. זה צרפתים עושים. כמה ילדים מתוך אלה חזרו? מהשלושת אלפים וכמה מאות ילדים שנשלחו לאושוויץ מהווהלדיב? אם אני זוכר נכון שישה.
עירית: הרצח השיטתי בוודאי בשטחים של בריה״מ ופולין, מתבצע ביעילות ובמהירות גדולה מאוד. הזכרת את ליטא, עד סוף 1941 כמעט כל יהודי ליטא נרצחו, למעט מעטים בערים הגדולות. עד סוף1942 כ-80% מ-3 מיליון ו-300 אלף יהודי פולין כבר אינם. בעצם אם אנחנו רוצים לדבר על התארגנות יהודית נוכח הדבר הזה, או תגובה יהודית נוכח הדבר הזה, ברור המקומות עד שמבינים מה קורה, זה בעצם כבר נגמר. ולהבין מה קורה עבור מי שחי באותה תקופה זה משימה כמעט בלתי אפשרית כי מדובר בדברים שלא רק שהם חסרי תקדים, אלה דברים שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת. מה אנחנו יודעים בכל זאת על התארגנות היהודית, על הניסיון היהודי לחשוב "מה האפשרויות שלנו ומה אנחנו עושים?"
ד"ר זילברקלנג: זאת שאלה מעניינת, כי כן, אנחנו צריכים להבין שהראשונים שנרצחו ברצח השיטתי הזה, הטוטאלי, היו יהודים אשר לא חוו את הגרמנים עד אותו רגע. לא רק זה, אלא שמדינת בריה״מ בגלל ההסכם שלהם, החוזה שלום שלהם עם גרמניה הנאצית, לא איפשרה לחדשות מהאזורים הכבושים ע״י גרמניה להגיע, אז היו שמועות, היו פליטים שברחו והביאו ידיעות אבל ידיעות לא על רצח שיטתי, אבל בכל זאת לדברים נוראיים, אבל לא הרבה, אז הם לא ידעו. אז החוויה הראשונה שלהם מול הגרמנים זה רצח טוטאלי. ממש מופתעים, אין להם שלבים ואפשרות לחשוב מה להתארגן, זה פשוט מכה וחיסלו כמעט את כולם. ובכל זאת אנחנו רואים שהיו כל מיני ניסיונות. ניסיונות מצד אחד לשחד אנשים מקומיים לעזור להם, מצד אחר, ניסיונות לברוח. באזורים מסוימים לדוגמא, של מערב אוקראינה של היום, ווליניה ומזרח גליציה של לפני המלחמה, היו יהודים רבים אשר ברחו מעיירות ששם רצחו יהודים. זה קרה גם באזורי הגבול בין ליטא לבלרוס. בלרוס של היום. איפה שהגרמנים שמו גבול אדמיניסטרטיבי בין שני המקומות, היהודים בצד הליטאי ראו שהרצח מתקדם בקצב מסחרר אצלם, אז רבים, אלפים ברחו אל עבר הגבול לצד הבלרוסי, כי שם הרצח התחיל יותר מאוחר, מסיבות טכניות של הגרמנים אבל הם רואים שעוד לא התחיל שם, בואו נברח לשם. ברגע שזה התחיל גם שם, באביב 1942 בורחים בחזרה כי בינתיים בליטא הפסיקו לרצוח והשאירו את עובדי כפייה מעטים בלי רצח המוני. אז עכשיו זה מקום יותר בטוח. אז אנחנו רואים שיהודים נוקטים פעולות ולא רק בודדים, אלא מארגנים קבוצות שלמות אשר בורחות. יחד עם זה, ברגע שהגרמנים הפסיקו את הרצח, ולכן היהודים יכולים להרים את הראש, להסתכל ימינה-שמאלה, אנחנו רואים לאורך כל האזורים האלה במזרח שהיו יהודים בהרבה מאוד מקומות אשר התחילו לתכנן, לארגן – אוקי, הפסיקו לשניה, מה אפשר לעשות. ברוב המקומות אשר הובילו התארגנויות עם מחשבה של לחימה בתוך הישוב, בתוך העיר, עיירה, היו צעירים שהיו פעילים בתנועות שונות. תנועות ציוניות לרוב, אבל גם תנועות קומוניסטיות או בונדאים ואחרים, וההתארגנות הראשונה שאנחנו רואים שיש לנו עדויות ומסמכים זה בוילנה. בוילנה רצחו כשלושת-רבע מהקהילה. היו 60 אלף, כשלושת--רבע מהקהילה נרצחו עד אמצע נובמבר 1941. זה נרגע ואז ב-31.12.41 במהלך הלילה, עד ה-1.1.42 נפגשו צעירים שרובם מהשומר הצעיר בוילנה, חלקם לא, ומה לעשות, כאשר רוב חברי התנועות שלהם כבר נרצחו, והגיע אבא קובנר לישיבה, הם נפגשו במנזר דומיניקני. פה אנחנו דיברנו על תפקיד המקומיים, הינה תפקיד חיובי של מקומיים, דווקא של אנשי כנסייה, נזירות במנזר דומיניקני אשר עזרו ליהודים.
אנחנו גם רואים את זה במקומות אחרים. אז הם הגיעו לשם, והיה דיון מה לעשות, ואבא קובנר דוחף אותם ואומר – זה ברור לי, אל תשאלו לי למה, אני יודע את זה, אבל אני יודע בוודאות שהולכים לרצוח את כולם, בכל מקום. והוא אומר להם – אל נלך כצאן לטבח, שזה לא היה מפיו, כוונה לגנאי, אלא בואו נתארגן, בואו נעשה. אבל היה ויכוח, היו כאלה שאמרו - מה פתאום, אנחנו רצינו לעלות לארץ ישראל, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, אנחנו לא שייכים כבר לכל מה שקורה פה, זה במקרה שנתקענו פה ופרצה מלחמה. בואו נברח מפה, אנחנו הציונים ואנחנו נגיע לשם. היו אחרים שאמרו – אסור לנו, אולי אלה היו התוכניות אבל זה כבר לא אותו מצב, אנחנו לא יכולים סתם להפקיר את הקהילה ואת המשפחות שלנו. היו כאלה שאלה – לא, מה פתאום שאתה מגיע להחלטה כזאת או למסקנה נחרצת כזו שהולכים לרצוח את כולם, איך אתה יכול להוכיח את זה. אסור לנו לעשות משהו אשר יביא את קץ הקהילה. ויכוח ויכוח, הוא שכנע אותם. ואז הם יצאו עם הצהרה בתוך וילנה בראשית ינואר 42, ב-6.1 שקראו לה היהודים להתארגן למרד. וזאת הקבוצה הראשונה. היו עוד קבוצות כאלה בכל רחבי מזרח אירופה במיוחד, אחד אחרי השני. הדבר הטראגי עם כל הסיפור הזה, אם אני חוזר לוילנה, שאלף הם לא שכנעו את יהודי וילנה, אז התוכנית למרד בתוך הגטו כדי שהם ישפיעו על מתי ימותו הם לא יכולים למרוד בשם הקהילה נגד רצון הקהילה. יחד עם זה הם לא ישארו ויחכו למוות, מה יעשו? אז שינו את התוכנית. ב-1943, בקיץ 43, ברגע שיבואו הגרמנים לחסל אז הם לא ישארו, אז הם יברחו, וככה הם לא גרמו לקץ הקהילה, אבל הם לא נשארו אתם כדי למות יחד אתם. אבל כדי לעשות את זה הם היו חייבים כל חבר במחתרת, וזה כמה מאות צעירים וצעירות, היו חייבים להישבע שהם לא יגלו את הסוד לאף אחד, גם לא האדם הכי קרוב. הגיע זמן הבריחה, ובערב האחרון של הבריחה אבא קובנר עצמו שעכשיו הוא כבר מפקד המחתרת, עמד במרחק קשר עין מכניסה למנהרה, כדי לברוח, והוא מסמן לחברי התנועה לצאת, ופתאום בבהלה כי מחר הגרמנים אמרו כולם צריכים, כל היהודים צריכים להיות בכיכר העיר כדי שיעבירו אותם לעבודה במקום אחר, והם כבר מבינים, ואמא שלו מצאה אותו עומד שם ומחר היא צריכה ללכת, מה אני צריכה לעשות, כפי שהוא העיד. שנים לאחר מכן הוא אמר – הבטתי בעיניה ואמרתי לה – אינני יודע. הוא ברח, הוא גיבור, כן, פרטיזן, לוחם, הכל, ואמא שלו למחרת נורתה למוות. והוא שאל את השאלה עד סוף ימיו – האם אני צריך להיזכר כגיבור, כמחתרת, פרטיזנים וכו׳, או האם אני צריך להיזכר כמי שבגד באימו. וזאת הדילמה. דילמות כאלה הן הדילמות שאתם התמודדו היהודים בכל מקום. ואין פתרון, אין, הכל לא טוב.
עירית: בעצם המציאות בכל מדינה ומדינה בה יהודים נרדפו, אנחנו רואים שהמציאות הלכה וסגרה על אותם יהודים שמנסים כמיטב יכולתם להבין את הדברים, להבין את ההיגיון הגרמני שעומד מאחורי הדברים והגרמנים באותה רשת סבוכה שטוו, הפכו את המעשה ההגיוני לעשות, למעשה ברוב המקומות, ברוב המקרים, הפכו את המעשה ההגיוני להיות דווקא מה שיקרב את הקץ ויביא למותם של היהודים. ואם אנחנו מדברים ככה על אספקטים שונים של המושג הזה ״עד היהודי האחרון״, אספקט נוסף הוא ההתעקשות על הרצח היהודים הטוטאלי, גם כאשר הוא היה משולל כל הגיון, גם כאשר הוא עמד בסתירה לצרכים שהיו לגרמניה בחזית השנייה שהיא בכל זאת מנהלת מלחמת עולם נגד צבאות של מעצמות. צבא ארה״ב שנכנס אולי בשלב מאוחר יותר של הלחימה, אבל אולי הצבא עתיר המשאבים ביותר שהיה. היא הולכת ונזקקת בעצם לכח אדם של עובדי כפייה, אבל בניגוד גמור לכל היגיון, ממשיכה ורוצחת אותם ואולי אפילו ככל שאנחנו מתקדמים במלחמה, אפילו ביתר שאת.
ד"ר זילברקלנג: כן כן, אם אנחנו מסתכלים על השנה האחרונה של המלחמה, מבערך, גרמניה נכנעה לכוחות המערב לפחות ב-8.5.1945, אז ממאי למאי. בשנה הזאת, לפי הערכות של הרצח הם רצחו למעלה מ-700 אלף יהודים. מה נותר בכלל באירופה? וזה לא רק הסיפור הידוע והרצח היעיל כל כך של יהודי הונגריה, ממאי 44 עד הקיץ ואז מחדשים את זה באוקטובר 44 עד ינואר 45. אלא גם כל מיני מקומות נוספים. השילוחים האחרונים מאיטליה ומצרפת, השילוח האחרון מפריז היה עניין של כמה ימים לפני שחרור פריז. השילוחים האחרונים מאמסטרדם היו כמה ימים לפני שחרור אמסטרדם. כלומר ממש, כדי להספיק לפני שבעלות הברית יגיעו. ואחת הדוגמאות, פשוט זה קשה להאמין, זה דווקא ביוון. באמצע יולי 1944 כאשר בעלות הברית מתקרבים לשחרור כל האיים ואת יוון, אוספים את יהודי רודוס וקוס, שבסה״כ זה בערך 2000 יהודים ומעלים אותם על אוניות. ואז האוניות האלה מפליגות מאי לאי ואוספים יהודים. והם מגיעים לאי לרוס, אוניה אחת, ועוגנת שם כי חייבים לשלוח את השוטרים הגרמנים לאי כדי לחפש את מי? את היהודי היחיד שנמצא שם. איזה איש עסקים, נדמה לי ששמו דניאל רחמים, כי שמעו יש שם יהודי. מצאו אותו, מעלים אותו, בשביל זה אוניה שלמה ממתינה. מביאים את כל היהודים האלה, ההפלגה הזאת מאי לאי לאי לאי, עד שהגיעו לנמל בפיראוס, שזה אתונה, זה שמונה ימים. ואז משאירים אותם שם בתוך איזה מחנה המתנה, ואז מעלים אותם על רכבת, עד שהם הגיעו לאושוויץ עברו 4 שבועות כדי לרצוח כמה אלפים בודדים של יהודים אחרונים ביוון, כאשר האוניות האלה יכלו לשרת אותם לאיזה מטרה אחרת והדלק, כח האדם והרכבות, כל זה, השוטרים, כל זה יכול לשרת אותם למשהו אחר, שלא נדבר כפי שאמרת, וזה נכון, היהודים עצמם, באותו רגע פעלו בשביל גרמניה הנאצית 7 מיליון עובדי כפייה מכל העמים. בתוכם גם יהודים, אבל ברור שיהודים היו מיעוט בתוך כל הסיפור הזה. עוד כמה אלפי ידיים עובדות זה לא יעזור להם? אבל הם יהודים.
עירית: דיוויד דיברנו פה באמת על אוסף של מרכיבים שהובילו לרצח השיטתי, המקיף, היעיל, הזכרנו באמת את האידיאולוגיה הגרמנית, הזכרנו את השיתוף של האוכלוסייה המקומית, אולי מושג שמאוד מאוד עולה מכל מה שדיברנו עד עכשיו בפרק זה באמת תחושת ה-אין מוצא שהיהודים נמצאים בה, ואולי ככה לקראת סיכום, סיפור אחד של משפחה אחת מז׳טל שהזכרת, שממחיש לנו באמת את התחושה הזו או באמת את הרשת שהולכת ונסגרת על היהודים ברחבי אירופה.
ד"ר זילברקלנג: כן, הסיפור של ז׳ייטל בכלל זה סיפור מיוחד. כל הסיפורים הם מיוחדים אבל פה, מצד אחד, יש לנו עיירה שהתארגנה יחסית מהר, ראש היודנראט הוא כבר מארגן מחתרת לבריחה של כולם, והם נמצאים, העיירה נמצאת על יד יער ענק בשם לפיצ׳נסק ולא רחוק ממספר יערות ענקיים נוספים, כמו נליבוקי ויש לאן לברוח, וכבר התחילו בראשית אביב 42 התחילו לפעול כמה יחידות של פרטיזנים סובייטים, והוא יצר אתם קשר, אמר – אנחנו יכולים להביא לכם קצת נשק. המשטרה היהודית בתוך הגטו של ז׳ייטל חלקם הם חלק מהמחתרת הזאת, ועוד יהודים בתוך הגטו. הם כבר מארגנים משהו מוקדם. כדי לארגן את הבריחה הוא יצא באפריל 1942 אחרי שכבר היה גטו, הוא יצא אל היער לפגוש את המפקד של היחידה של הפרטיזנים הסובייטים באזור כדי לארגן סופית – אוקי אנחנו נברח ככה, ונתאם ככה וכו׳, וההוא לא ברור מה היו הסיבות, אנטישמיות, קנאה, משהו אחר, תחרות להנהגה, לא ברור מה, אבל הוא מוציא אותו להורג וגם את כל המשלחת שהגיעה אתו. היו איזה 3-4 אנשים. והידיעה חוזרת אל ז׳ייטל שזה מה שקרה. זה לא מנע מיהודי ז׳ייטל להמשיך לפעול, והיה רצח של כאלף יהודים מתוך, מדובר בעיירה ש-75-80% מכל התושבים היו יהודים. 3500-4000, סדר גודל כזה היו יהודים. כאלף נרצחו ב-30.4.42 אחרי שאלטר דבורצקי נרצח, כולם הכינו מחבוא. כולם, כמעט כולם, רבים הכינו מחבוא כי לא ידעו מה יהיה. חיסול הגטו. 6.8.1942 משפחה אחת, משפחה בלאוס שההורים הם בערך בגיל 60, ישראל וחנה והיו להם בתוך הגטו שלושה ילדים בוגרים ועוד ילד שהתחתן ועבר לורשה, גם הוא נרצח אבל הוא נרצח בורשה עם המשפחה שלו. שלושה ילדים, שתי בנות ובן. שתי הבנות, פסיה ונחמה היו נשואות ושתיהן עם ילדים קטנים. והבן הצעיר היה מכונאי בשם חיים שהיה בן 23. עם ההוראה של הגרמנים למחרת כולם צריכים להופיע בכיכר העיר ליישוב מחדש, היה ברור להם מה זה אומר. הם שמעו מה קורה בעיירות מסביב, הם כבר חוו את הרצח, ברור להם. רבים הכינו את המחבוא. נכנסים למחבוא, כולל משפחת בלאוס וחיים עצמו, חיים בלאוס, הוא עזר להם להכין את המחבוא, הוא מביא לשם את האנשים, הוא סוגר להם את המחבוא והם הכניסו לשם גם שכנים. אז זה לא רק המשפחה, אלא בערך איזה 15-20 איש בתוך המחבוא הזה. כוחות ליטאים וכוחות גרמניים הקיפו את הגטו, נכנסים ב-6.8, חלק מהיהודים הם מוציאים אל הכיכר, חלק הצליחו להישאר במחבוא. באותו יום, וביומיים לאחר מכן, הצליחו לברוח מז׳ייטל כ-800 יהודים. חיים היות והוא מכונאי והייתה לו תעודה שהוא עובד חשוב בשביל הגרמנים, הוא אמר למשפחה – אני אלך לכיכר, כי אני חושב שבאמת שולחים אותי לעבודת כפייה. וכך היה. מה קרה למשפחה שלו? שני פעוטות, הבנים של שתי האחיות, פסיה ונחמה התחילו לבכות, ולא מצליחים להרגיע אותם ומפחדים שהם פשוט יחשפו את כולם. מה עושים? אז ההורים חנקו את הילדים הקטנים כדי להציל את כל האנשים. אבל זה לא עבד, והגרמנים והליטאים גילו אותם, מוציאים אותם. וכולם נרצחו מאותו מחבוא, חוץ משלושה – נחמה ובעלה הצליחו לברוח ובעלה של פסיה, מוטל, גם הצליח לברוח. השלושה הצליחו לברוח, כל היתר נרצחו. מה קרה עם אלה שברחו? אז הם הצטרפו ליחידות פרטיזנים. הזוג הצטרפו ליחידה של ז׳טלאים שהמפקד היה איש ז׳טלאי בשם קפלינסקי שהוא בעצמו נפל בקרב עם הגרמנים בדצמבר 42, אבל רוב הקבוצה שרדה והם הצטרפו לפרטיזנים הסובייטים. השני הצטרף ליחידה אחרת. מה קורה כאשר אנחנו מסתכלים קדימה? נחמה נפלה בקרב די מהר אחרי שהגיעה ליער. אז נשארו שני הבעלים. ואחד מהם בשם זייסל הוא מגיע עם היחידה ללחימה, הם מסיימים, הם חושבים שניקו את השטח כבר מגרמנים, אנחנו ביולי 1944. ב-16.7.44 הם, עם היחידה שלהם חיים בזימלנקות, המגורים התת-קרקעיים של הפרטיזנים הסובייטים והמפקד אומר – אני לוקח כח לז׳ייטל לראות שבאמת זה נקי. היו כמה שהיו פצועים והיו בצריף של הפצועים, אז המפקד מבקש מתנדבים אשר ישארו עם הפצועים. זייסל מתנדב עם עוד כמה וכל הכח יוצא לז׳טל. מסתבר שהם לא הצליחו לנקות את כל השטח וכאשר רוב הכח היה בז׳טל, יחידה של גרמנים תקפה את אלה שנותרו. הראשון שיצא עם הנשק היה זייסל, הוא יורה לעברם אבל הם הרגו אותו ואז המשך הכח של זייסל הם הבריחו את הגרמנים, הם ברחו. מתי סיימו לנקות את השטח? למחרת. אז הוא נפל בקרב יום לפני הסוף. מה קורה עם מוטל? הוא לוחם. הם שיחררו את כל האזור ששם הוא לחם, זה אותו אזור ואז הצבא האדום מגייס אותו . הוא ממשיך אתם בקרבות והוא נפל באמצע אוגוסט, חודש אחרי השחרור בערך, בקרב באזור ולסוביק, שזה גם במערב בלרוס. נשאר עוד אחד, חיים. עכשיו חיים הוא בנובוגרודק, ובנובוגרודק אחרי גלים של רצח נותרו לקראת קיץ 43 כ-250 עובדי כפייה שמתוכם כמה עשרות מז׳ייטל ואחרים ממקומות אחרים כולל נובוגרודק. והיה להם במרתף של אחד הצריפים, צריפי המגורים, רדיו והם הקשיבו לחדשות ובקיץ הם שמעו על מרד גטו ורשה ומזה הם קיבלו השראה, אם הם יכולים לעשות דברים גם אנחנו יכולים לעשות. אבל הם נלחמו לא למען שחרור כי לא היה, אין אפשרות לשחרור שם, אבל אצלנו יש פה יער, יש פה יחידות פרטיזנים, יש פה ביאלסקי. הם ידעו על ביאלסקי. ולכן הם קיבלו החלטה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא להילחם עד מוות אלא לברוח כדי להציל חיים. הם חפרו מנהרה במהלך הקיץ של 1943. והבריחה הייתה ב-26.9.43 בלילה. זה בין ראש השנה ליום כיפור, אז גם אין הרבה ירח וזה אחת הסיבות שהם ברחו אז. ופשוט לקחו גורלות מי ראשון, שני, שלישי, חיים היה מספר 23. ובבריחה כאשר הוא יצא מהמנהרה אחד השומרים ראה אותו, ירה בו והוא נפל. ואנחנו מסתכלים על המשפחה הזו ואנחנו רואים שכל המשפחה, כולם נקטו באמצעים כדי להציל חיים וגם חלקם כדי להילחם ובכל זאת זה לא עזר, ומשפחה שלמה נמחקה למרות כל מה שהם עשו, כי בסופו של דבר בשורה התחתונה, ליהודים לא היו קלפים, כל הקלפים היו בידי אויביהם.
עירית: מהעיירה הזאת ז׳טל הזכרת שברחו כ-800 יהודים, כמה מצליחים לשרוד בסופו של דבר?
ד"ר זילברקלנג: מתוך ה-800 שברחו, שרובם היו ב6-7-8 באוגוסט, 42, כחצי שרדו. בערך 400. אם אנחנו חושבים על זה, משווים את זה לעיירות אחרות אנחנו אומרים – וואו, זה המון. קודם כל, כמעט רבע מהקהילה ברחה. חצי מהבורחים שרדו. אם אנחנו מסתכלים על התמונה הגדולה, מה זאת ההצלחה הגדולה הזאת ש-10%-12% מכל היהודים בז׳ייטל שרדו, וזה נחשב הצלחה.
עירית: דר׳ דיוויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם, תודה רבה.
ד"ר זילברקלנג: תודה.
