"שומר אחי אנוכי!", יהודים מצילים יהודים בסלובקיה – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

יהודים מצילים יהודים - תמלול הפרק:

"..מר מאייר היקר, מצורפים בזאת מספר מכתבים. אין צורך להוסיף דבר, אפשר להשתגע כשיודעים שהמוני אנשים ממשיכים למות. החדשות שקיבלנו מהשליחים שלנו בשבוע שעבר, עוד לא נשמעו כמותן. אני לא מאמינה שנפגוש שוב מי מחברינו. כל עיכוב יכול לסכל את הסיכוי להצלת חיים ולכן, אני מתחננת שתתגבר על הקשיים הטכניים כדי שעזרה תוכל להגיע בזמן. הפתגם "מי שנותן מהר נותן פי שתיים" מעולם לא היה נכון יותר.

שלך,
גיזי"

איתמר: מתוך מכתב של גיזי פליישמן לסאלי מאייר נשיא הג'וינט בשוויץ בימי השואה. גיזי פליישמן שלצד הרב מיכאל וייסמנדל הובילה את קבוצת העבודה, מחתרת של יהודי סלובקיה, שפעלה במלח"ע ה-2 במטרה להציל יהודים, ולהפיץ מידע על גורלם של היהודים שנשלחו לפולין. הפעם ב" עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נארח את ההיסטוריון רוברט רוזט, שיספר לנו על קבוצת העבודה והעומדים בראשה. וגם, איך הם ניסו להציל יהודים כנגד כל הסיכויים. אני איתמר סוויסה, מתחילים.

אז שלום רוברט רוזט, היסטוריון בכיר מיד ושם

רוברט: שלום

איתמר: ספר לנו בתור התחלה, מה הייחודיות של הנושא הזה של יהודים שמצילים יהודים בסלובקיה בתקופת השואה.

רוברט: המקרה של סלובקיה מאד מיוחד, פירקו את צ'כוסלובקיה אחרי ההסכם במינכן, שבו הגרמנים קיבלו חלק של צ'כיה וחלק שני הקימו מדינה תחת כומר קתולי בשם יוזף טיסו, סלובקיה הייתה מדינה ששיתפה פעולה והייתה מאוד מוכנה ליישם את החוקים נגד היהודים, הם בעצמם חוקקו כל מיני חוקים, ועם פרוץ המלחמה נלחמה לצד גרמניה. גם בפלישה לבריה"מ בקיץ 1941' ובוועידת ואנזה ב-1942' שבו דיברו על התכנון- איך לתכנן ואיך לבצע יותר טוב את הפתרון הסופי שכבר החלו ליישם אותו, דיברו  עם הסלובקים וראו שאין שום בעיה כאן. ובעצם הסלובקים הסכימו לשלם על כל יהודי שיגרשו אותו מסלובקיה מזרחה.

הקלטה של אדית רוזנברג :"...זה היה במרץ 1942 שהתחילו לקחת את הבנות מגיל 16 ובנים. ואני הייתי עוד פחות, אני הייתי בת 14. ואמרו להורים שלי שהיא צריכה למחרת להיות במקום מסוים, ששולחים אותם לבית חרושת לעבוד בשביל הגרמנים, לעשות בשביל הצבא הגרמני. אבל לא אמרו לאן. אבא שלי הוא היה בנאדם מאד ישר. מה שאמרו לו הוא הלך תמיד לפי החוק. אז הוא הביא את אחותי למקום הזה. שאספו את הבנות, ויותר לא ראינו אותה."

איתמר: זו הייתה עידית רוזנברג, בת הקהילה היהודית בברטיסלבה, היא מספרת על המשלוחים על היום בו נפרדה מאחותה ולא פגשה אותה יותר מאז, מה היה רוברט גודלה של הקהילה היהודית בסלובקיה עם ראשית יישום מדיניות הפתרון הסופי ב-1942?

רוברט: היו בערך 110 אלף יהודים בסלובקיה לפני המלחמה, חלק ברחו לפני היישום של הפתרון הסופי, היה 90 אלף בערך באותה העת. היה מצב נורא מיוחד בסלובקיה, הייתה קבוצה של אנשים בהנהגה היהודית, שביינם היה אחד שהיה חבר של שר החינוך הסלובקי, ושר החינוך הזה הסלובקי סיפר לו על התוכניות לגרש את יהודים לפני שהם התחילו לעשות כן, וכתוצאה מכן חלק מההנהגה הזאת יצאה החוצה, איזה שישה אנשים, קבוצת השישה, והם התחילו לחשוב איך אפשר למנוע את הדבר הזה. זה מעין חצי מחתרת כי חלק מהאנשים היו בתפקידים רשמיים וחלק שנוספו היו פחות ידועים והפעילות, הייתה בחלקה "על השולחן" ובחלקה "מתחת לשולחן". מה שקרה הוא שהיו קצת חילופי הנהלה של ההנהגה היהודית, ובזמן שהפתרון הסופי התחיל- היה כבר מישהו בתפקיד שהיה די חלש, והיה עוד מישהו אחר, שהוא היה מעין סוכן של הגסטאפו שישב בתוכם, ולכן הייתה הקבוצה הזאת שאמרו רגע, צריך לחשוב אחרת ולעשות משהו אחר, כדי לעזור ליהודים.

איתמר: אז בוא נצלול פנימה. קמה מחתרת בתוך ההנהגה היהודית שבסלובקיה והיא פועלת למניעת גירוש יהודי סלובקיה והפקרתם לגורל, שרוברט לכולנו ברור מהו. מי מניע את המחתרת הזו?

רוברט: טוב יש הרבה דמויות, אבל אולי שתי  הדמויות הכי מרכזיות בכל הסיפור הזה, זה שני אנשים קצת מנוגדים אחד לשני.  אחד הוא רב, החתן של ראש הישיבה הכי חשובה בסלובקיה בעיר בשם 'ניטרה', קוראים לו הרב וייסמנדל, מיכאל דוב בר וייסמנדל, והדמות השנייה זו בעצם קרובת משפחה שלו דרך נישואים שהיא גם באה ממשפחה דתית אבל היא פעילה בעולם של הציונות, היא הופכת להיות ראש ארגון של נשות ויצ"ו, היא אישה מאד מודרנית, באמת שונה מאד ממנו. קוראים לה גיזי פליישמן. ושניהם הופכים להיות הדמויות הבולטות ביותר בתוך המחתרת הזו שנקראת "קבוצת העבודה".

איתמר: אז שניהם מובילים את קבוצת העבודה ויש להם מטרה משותפת: לעצור את גירוש היהודים מסלובקיה. אז באיזה אופן הם מנסים להפסיק את הגירוש? מה הפעולות שהם נוקטים?

רוברט: קודם כל הם שמעו על התוכניות לפני שיישמו אותן. ודבר ראשון שהם ניסו לעשות לפנות לממשל סלובקיה ולשכנע אנשים חשובים בתוך הממשלה, להפסיק את הגירושים לפני שהם התחילו. ודבר ראשון הם פנו לגורמים שהם הכירו אותם, יש מקורות שמדברים שניסו להציל עם שוחד, יש אחרים שרק מדברים על זה שהם ניסו לשכנע אותם, אבל דבר ראשון הנה יש ממשלה שלנו אומרת שהיא עומדת לגרש יהודים, צריך לשכנע אותם לא לעשות כך.

איתמר: אז מה עוד הם מנסים לעשות?

רוברט: כיוון שהם לא הצליחו לעצור ממש את הגירושים לפני שהם התחילו, היו להם עוד כמה רעיונות. דבר ראשון, ממשלת סלובקיה אמרה שמגרשים את יהודים מזרחה כדי לעבוד. אז הם באו ואמרו למה להשתמש בכוח עבודה במזרח? אולי ננצל את כוח העבודה של היהודים כאן בסלובקיה. כבר היו כמה מחנות הכשרה כאלה, ושכנעו את הגורמים בממשלה להשאיר מספר יהודים כעובדים למען סלובקיה בתוך המקומות האלה, והדבר הזה התפתח. אבל זה לא עצר את הגירושים. אז היה להם עוד רעיון איך לעצור את הגירושים- עוד כמה רעיונות. ראש סלובקיה היה כומר קתולי. אז אמרו בוא נפנה לוותיקן. ננסה לבקש מהוותיקן להיכנס לתמונה לעצור את הגירושים. והם פנו לכל מיני גורמים בכנסיה, אולי הבולט ביניהם היה מי שהיה הנציג הרשמי של הוותיקן בסלובקיה, בשם ג'וספה בורציו. ובורציו באמת שלח מברק לוותיקן, עם מידע, ובקשה לעצור את הגירושים.  לא הייתה תשובה מהירה לפנייה הזו ושוב הגירושים מתחילים. אז יש להם עוד רעיון, הם מבינים שיש יועץ מגרמניה - נאצי בשם דיטר ויסלצני שיושב בסלובקיה.  הם מבינים שלגרמנים יש השפעה אדירה כי בעצם סלובקיה זו מדינת חסות. אז יש רעיון לפנות לויסלצני ולנסות לשחד אותו. הם פונים לויסלצני לשחד אותו ושוב כל הזמן הגירושים ממשיכים. הרעיון היה לשכנע אותו לקבל שוחד כדי לעצור כי הם חושבים שיש לו את הכוח לעצור. השוחד היה כמובן כסף, לשלם לו, לא דיברו מאוד ברור על הסכומים. אבל ויסלצני בעצם הוא לא עצמאי, הוא צריך לדבר עם מי שאחראי עליו, ומי שאחראי עליו בסופו של דבר זה ראש האס.אס היינריך הימלר שיושב בברלין. והוא מתייעץ איתו ועם אדולף אייכמן שהוא חלק מהתמונה הזאת. ויסליצני חוזר עם תשובה שהוא מוכן לסכום כסף מסוים ותמורתו לעצור את הגירושים מסלובקיה. סכום הכסף לא עד הסוף ברור, תלוי באיזה מקור בודקים- יש כאלה שמדברים על ארבעים אלף דולר ויש כאלה שמדברים על חמישים אלף דולר אבל סדר גודל כזה. אז צריך לתת לאס.אס  ארבעים או חמישים אלף דולר כדי לעצור את הגירושים מסלובקיה.

איתמר: והם מצליחים לגייס את הכסף?

רוברט: הם מבינים שממשלת סלובקיה כבר שדדה יהודי סלובקיה מזמן. זה הרבה כסף בשבילם. ומאד קשה להשיג את הכסף, הם לא יכולים לגייס את הכל בסלובקיה, הם צריכים עזרה כדי להביא עוד כסף. בסופו של דבר בשלב הזה של המשא ומתן הם מקבלים עזרה מגרומים בהונגריה, שזו מדינה שכנה. הסלובקים וההונגרים זה אותו העם במידה רבה- יש הרבה קשרי משפחה בקרב יהודי הונגריה וסלובקיה וכאלה דברים, והם מצליחים לגייס מה שהם לא יכולים למצוא בסלובקיה מהונגרים אבל זה לוקח זמן. הם התחילו את הדיונים עם ויסליצני באביב 1942 אבל הם מצליחים לגייס כסף מהונגריה ומקבלים אותו רק באוקטובר 1942, את כל הסכום של כארבעים אלף דולר פלוס מינוס, ונותנים אותו לויסלצני באמת ביום כיפור 1942. הם ניסו לגייס את הכסף כמה שיותר מהר כדי לעצור את מה שכבר מתרחש, שישלחו כמה שפחות יהודים. אבל לוקח להם זמן, ועד שהם מצליחים לגייס את הכסף זה כבר בערך חצי שנה של גירושים שכבר היו. היה עוד דבר שלא היה יוזמה שלהם אבל קבוצת העבודה עבדה ותמכה ונתנה לו כסף וזה ניסיונות של בריחה מסלובקיה. כי הנוער, במיוחד הנוער החלוצי הנוער הציוני, יזמו את הרעיון שצריך לברוח להונגריה. שוב צריך לזכור שיש קשרי משפחה הם מדברים אותה שפה, הרבה מיהודי סלובקיה מדברים הונגרית, וקבוצת עבודה שמבינים שזה מה שהם עושים – הם נכנסים לתמונה כדי לממן את זה. כי לברוח זה עולה כסף: אם אתה רוצה מבריח, אם אתה צריך ניירות מזויפים, אפילו אם אתה רוצה לנסוע ברכבת עם הניירות המזויפים שלך אתה צריך כסף לכרטיס. אז הם נכנסים לתמונה בתור מי שממן את הבריחה באופן חלקי. כל זה קורה בזמן הגירושים עצמם, והבריחה ממשיכה גם אחרי .

איתמר: אז הם משלמים את הכסף באוקטובר 1942, האם הגירושים נפסקים?

רוברט: ההם משלמים את הכסף באוקטובר 42 ומה קורה? הגירושים נגמרים מסלובקיה. הם משוכנעים שזה הכסף. ואנחנו יודעים שזה כנראה לא הכסף, מכמה סיבות. קודם כל כי זה כסף קטן, וב' כיוון שאנחנו יודעים משהו שהם לא ידעו, שהסלובקים הסכימו לגרש 65 אלף יהודים, הם גירשו 58 אלף ושמו כ-6000 במחנות העבודה, התקרבו ל-65 וכנראה מילאו את החוב.

איתמר: מילאו את המכסה?

רוברט: כן, וזה מה שגרם להפסקת הגירושים אבל הם לא ידעו את זה בקבוצת עבודה, אנחנו ידועים את זה מתיעוד. הם היו משוכנעים שזה הכסף. במקביל בזמן הגירושים הם שלחו בלדרים אחרי המגורשים כדי לגלות מה קרה להם. הם לא הבינו מה שאנחנו יודעים בדיוק היום על השואה, אבל הם כן הבינו שיש הרבה סבל, ולא מעט תמותה, למי שגורש.

איתמר: הם הבינו שהגירושים...

רוברט: שזה דבר מאד רע ושזה בעצם מוות. אבל עדיין לא מה שאנחנו יודעים. הם גם שמעו שמגרשים יהודים ממקומות אחרים באירופה לפולין, לא רק יהודים מסלובקיה. וייסמנדל בעצם הגה את הרעיון, לדבר שוב עם ויסליצני שהוא היה הנציג של המשרד של אייכמן ושל הימלר בסלובקיה, ולהציע לו כסף לעצור בכלל את הגירושים לפולין. וויסליצני קיבל אור ירוק, והם התחילו לדבר על תנאים והגיעו לאיזה רעיון של-2 מיליון דולר עבור עצירת על הגירושים של כל היהודים מכל רחבי אירופה לפולין. ולא רק זה, לא צריך לשלם את הכל, צריך לשלם 10 אחוז -200 אלף דולר. וכאן נכנס משהו שאנחנו קוראים לו "תוכנית אירופה" הרעיון לעצור את הגירושים מרחבי אירופה לפולין תמורת שוחד.

איתמר: אז תוכנית אירופה אם אני מבין זה בעצם לקחת את המודל של הצלת יהודים בתוך סלובקיה ולהכיל אותו על כלל יהדות אירופה. אבל בשביל להוציא תוכנית כזו לפועל צריך משאבים בלתי נגמרים מאיפה הם משיגים גיזי ו וייסמנדל את הכספים לכל זה?

רוברט: היה קשה להם לגייס ארבעים חמישים אלף דולר בשלב הראשון אז איך אפשר להגיע ל-200 אלף דולר? אין להם כסף בבנק בתוך ברטיסלבה כדי למשוך אותו ולתת זה נכון. לכן חלק גדול של הפעילות שלהם בחודשים אחרי שהסכימו על "תוכנית אירופה" –זה לנסות לגייס כספים. מאיפה הם מנסים לגייס כספים? יש להם שני מקורות בעצם. מקור אחד הוא היישוב.

איתמר: היישוב היהודי בארץ..

רוברט: והם מנסים קודם כל לשכנע גורמים ביישוב שזו תוכנית רצינית ואח"כ שיתנו להם כסף. המקור השני זה בעצם דרך יהדות אמריקה שיש להם נציג בשוויץ, בשם סאלי מאייר, ודרך סאלי מאייר לנסות להביא את הכספים ממה שקוראים לו "Joint distribution committee" שזה הארגון היהודי הגדול בארה"ב. אז צריכים להביא כסף לתוך סלובקיה מהמקומות האלה. זה לא 1990 או 2020 אין לך מחשב, אתה צריך להעביר כספים פיזית. איך אתה מעביר כסף פיזית מהיישוב לסלובקיה או משווייץ לסלובקיה?

איתמר: אז בוא נאזין לקטע קצר בהקשר הזה מתוך מכתב שכתב וייסמנדל לקהילה היהודית ביישוב היהודי ולקהילה היהודית בניו יורק בארה"ב וכך הוא מספר:

קריינות: "...אין אנחנו מבינים איך אתם אוכלים ושותים? איך אתם ישנים על מיטתכם? איך אתם מטיילים בחוצות? וזה אחריות מוטלת עליכם. זה חודשיים אנחנו צועקים ועדיין כלום לא עשיתם. אחינו בני ישראל, האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהינום אנחנו חיים? אתם שומרים את הכסף. למה אתם ממתינים?"

איתמר: ופה רוברט הוא מדבר על ניסיונות להשיג כספים כדי להוציא את התוכנית שלו ושל גיזי לפועל ואנחנו מבינים מכאן שדברים לא הלכו כ"כ חלק. איזה הסבר לדעתך יכול להיות לזה שלא כל הארגונים היהודים התגייסו למשימה הזו של הצלת יהודים? אחיהם היהודים באירופה כמו שהוא כתב?

רוברט: כן, הוא כתב את זה בברטיסלבה, זה פורסם בניו יורק אחרי המלחמה. אבל הוא כתב בברטיסלבה את המכתב והוא רואה את הדברים מאיפה שהוא נמצא. זאת אומרת מה שרואים מכאן לא רואים משם וכך אפשר להבין את הדברים. מאיפה שהוא יושב הוא לא מבין למה הם לא נותנים. אנחנו ההיסטוריונים יש לנו מבט על, אז אני יכול להסביר דברים שהוא לא ידע. א' היה קשה מאד לגורמים מחוץ לזירה הזו של המדיניות נגד יהודים להבין מה קורה. השואה זה משהו חדש, ללא תקדים בשבילם, מאוד מאוד קשה להבין, לקבל את זה, ולהבין ברצינות שיכול להיות משא ומתן כדי לעזור ליהודים ולהציל אותם. מאד קשה להם להבין את זה. ב' אין להם כסף זמין כל-כך וכמו שאמרתי יש בעיות לוגיסטיות להעביר אותו. מי שיושב בשוויץ מטעם הג'וינט סאלי מאייר- נגיד שהוא מקבל כסף מארה"ב - איך אתה מעביר כסף מארה"ב לשווייץ בזמן של המלחמה- מאוד קשה. הוא מאוד מקורי, אז הוא מנסה לגייס כספים מקומיים כדי להעביר אבל הוא גם אחראי לעזור ל יהודים בכל רחבי אירופה. הוא צריך עניין של סדר עדיפות וכאלה דברים גם- וייסמנדל לא מודע לדברים האלה מאיפה שהוא יושב.

איתמר: מארה"ב לשווייץ זה  עוד נראה לי קל, נדמה לי שמשווייץ לתוך שטחי הרייך זה משימה אפילו קשה עוד יותר

רוברט: זה גם לא קל כי אם אתה מסתכל על המפה אתה מבין שאמנם שווייץ זה מקום נייטרלי אבל צריך לעבור דרך המלחמה כדי להגיע לשווייץ.

איתמר: בדיוק. אז הכסף בסופו של דבר מגיע ליעדו?

רוברט: רק באופן חלקי, נותנים לויסלצני, חלק נכבד מהכסף, אבל לא הכל. וזמן עובר- אם הם התחילו לדבר עם ויסלצני על עניין של תוכנית אירופה, בסתיו 1942 ועוד יותר ברצינות במאי 1943, אנחנו כבר בסתיו 1943. בנוסף ויסלצני קיבל צו כדי לעבור מסלובקיה ליוון ושם הוא השתף ברצח יהודי יוון, וכל הרעיון הזה נכנס למעין תרדמת.

איתמר: אז מה באמת עולה בגורלה של "תוכנית אירופה"?

רוברט: בסלובקיה היא לא מגיעה לשום דבר בעצם. אבל כל הפעילויות האחרות שהם עשו והעובדה שהיה משא ומתן, וזה בעצם שזה נכנס לתרדמת, עדיין עזר. כי יש עוד פעילות שהם עושים כל הזמן בסלובקיה, אחד מהם זה עבודה במחנות עבודה, שם יש תאי התנגדות שוייסמנדל ופליישמן ואחרים נותנים להם כסף כדי לקיים אותם. הם גם מחברים אותם למה שעומד להיות ויהיה בסוף אוגוסט 44' שזה מרד לאומי בסלובקיה. והתאים היהודים אלה, מצטרפים למרד הלאומי והם חלק ממנו. אבל, למרות כל הדברים האלה, אין הצלה בקנה מידה גדול בסלובקיה.

איתמר: על כמה ניצולים אנחנו מדברים?

רוברט: אנחנו יכולים לדבר על ששת אלפים עד שמונת אלפים יהודים שברחו להונגריה- חלק מהם שרדו חלק מהם נרצחו בזמן הגירוש של יהודים מהונגריה. יש מעט מאד שנשארים בתוך סלובקיה עצמה, כמה אלפים, שנשארים בחיים. בעיקרון כל מה שהם עשו, למרות הכל זה לא הצליח להביא להצלה גדולה. מה שכן צריך להבין- זה שהם לא מצליחים להציל, זה לא אומר שלא מגיע להם המון כבוד, שאנחנו לא צריכים להכיר בכך שהם עשו מאמצים גדולים ביותר.

איתמר: תחת תנאים בלתי אפשריים כמעט. הם פעלו במחתרת זה חשוב להזכיר

רוברט: נכון, תחת לחצים וכל מיני דברים, עצרו אותם לא פעם אחת. גיזי פליישמן נעצרה למשל, היא נעצרה ע"י הסלובקים,  וזה גם קשור לאיזה פרק קטן בהצלה. היה לה איזה רעיון לנסות להעביר אלף ילדים מטרזינשטט ולהציל אותם, להביא אותם ארצה. כדי לעשות את זה היא יצרה קשר עם אשת שר סלובקי. גילו תכתובת שלה שבה  שאשת השר רוצה לשלוח את הבן שלה לשוויץ כדי להוציא אותו מזירת המלחמה. גיזי אמרה אני אשלח אותו לשווייץ אם תעזרי לי לשכנע את הבעל שלך לעזור עם תכנית ההצלה הזאת. כשגילו את זה, עצרו אותה, היא הייתה בבית סוהר חודשים אחרי זה.

איתמר: בכלא הסלובקי

רוברט: בכלא הסלובקי זמן ממושך

איתמר: ומה קרה (עם גיזי) אחרי זה?

רוברט: בסוף שיחררו אותה. היא המשיכה עם הפעילות עם כל מה שהם עשו כדי להציל, היא המשיכה לעשות מה שאפשר. בזמן המרד הסלובקי, שהגרמנים הדפו אותו בכוח רב, עצרו גם אותה וגם  את הרב וייסמנדל.

(מוסיקה נשמעת ברקע)

איתמר: אז מה באמת עולה בגורלם של גיזי פליישמן ומיכאל וייסמנדל?

רוברט: שניהם נשלחו לאושוויץ. לכל אחד סיפור קצת אחר. גיזי פליישמן שלחו אותה לאושוויץ כנראה עם הוראה שחזרתה לסלובקיה לא רצויה, והיא נהרגה באושוויץ ממש בשלהי הרצח שם, כי בעצם הם הפסיקו לרצוח אנשים בסתיו 44' אז היא בין האחרונים אפשר להגיד. רצחו אותה באושוויץ. גיזי פליישמן הייתה אישה, שוב מאד מיוחדת. מלאת כוחות. מקורית מאד. בולדוזרית היינו אומרים בעברית שלנו של היום. אבל היא גם הייתה אמא. בעלה נפטר לפני כל האירועים האלה, היא הצליחה לפני המלחמה לשלוח את שתי הבנות שלה, יהודית ואליסה ארצה. והם הגיעו ארצה הם היו בנות בשנות ה-20 בזמן שכל זה התרחש. ויש מכתב מאד מרגש שלה שהיא כותבת להם שהיא שומעת שהבת שלה חולה. ודאגה של אמא לבת שהיא חולה מאד, שהיא רחוקה ממנה.

קריינות (מכתבה של גיזי פליישמן): "..הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד. אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו, ממלאת אך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זו אני אוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה. היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל. "

רוברט: אז אנחנו יודעים שהמחשבות שלה תמיד איתן וגם עם כל הדברים האחרים שהיא עושה היא מפוצלת. היא אישה מודרנית לחלוטין. שהיא דואגת כ"כ לכלל הציבור לקבוצת העבודה וגם למשפחה שלה. זאת אומרת היא דמות גדולה מהחיים, אבל היא דמות מאד מהחיים.

איתמר: אז בעצם גיזי משלמת פה מחיר לא פושט אפילו כבד היא בעצם נפרדת מהבנות שלה בידיעה שיהא יכול להיות לא תפגוש אותם שוב בעתיד. הכל לשם המטרה שלה היא התייצבה וזה בעצם הצלת יהודים.

רוברט: גיזי היא כמו לא מעט מנהיגים יהודים, שבסופו של דבר, הם רואים את המאמץ הזה לנסות להציל מעל הכל. אבל זה נכון שהיא הקריבה אפשר להגיד, את הקשר עם הבנות, היא יכלה לברוח איתם לפני המלחמה, יש סיכוי. אבל גם היא תמיד שמרה את התקווה שהיא תישאר בחיים והיא תגיע ארצה בסוף. הרב וייסמנדל סיפור אחר לגמרי. הוא היה בקרון רכבת עם כמה צעירים, הצעירים הצליחו להוציא חלק מהעץ של הקרון, ושכנעו אותו שהוא צריך לקפוץ, והוא קפץ מהרכבת אבל בלי המשפחה שלו שגם הם היו בקרון.

איתמר: שהיו איתו ילדיו, אשתו...

רוברט: אשתו והילדים שלו והם המשיכו לאושוויץ, הוא קפץ. הוא הצליח להתרחק מהרכבת. בסופו של דבר, נציג הצלב האדום בסלובקיה, עזר לו להגיע לשווייץ בימים האחרונים של המלחמה. וייסמנדל נשאר בחיים. התגלגל לניו יורק, היה ראש ישיבה Mount Kisco בניו יורק. שם הוא כתב ספר בשם "מן המיצר" שבו הוא סיפר את כל הסיפור של הפעילות של קבוצת עבודה. אבל גם בתוך הספר הזה הוא כועס מאוד מאוד על כל הגורמים שלא עזרו, כמו במכתב הזה שציטטת אותו מהמלחמה בעצמה. הוא ממשיך הוא כועס לא מבין, הוא חושב שהעולם נכשל, אני גם חושב שהוא כועס על עצמו לא מעט בזה שהוא קפץ מהרכבת והמשפחה שלו הגיעה לאושוויץ והוא ניצל.

איתמר: נספר גם שהרב מיכאל וייסמנדל נפטר בשנת 1957 בניו יורק בעקבות אירוע לב. הוא היה בן 54 במותו. ולקראת סיום רוברט, נשמח שתסכם לנו מה לדעתך המורשת שהשאירו שני הגיבורים הללו?

רוברט: אני חשוב שהם השאירו מורשת חשובה ביותר. שכנגד כל הדימוי של היהודים שהיו פאסיביים שהיום אנחנו בהחלט יודעים שזה לא נכון

איתמר: היהודי הגלותי הנרדף

רוברט: שהוא פאסיבי שלא עשה מספיק...הם עשו המון. כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, הם ניסו כדי להציל לא רק את יהודי סלובקיה אלא מעבר.

איתמר: רוברט רוזט, היסטוריון בכיר מיד ושם, תודה רבה לך

רוברט: תודה לך