ספר מתכונים, שח-מט ומספר אסיר - הסיפורים מאחורי חפצים ששרדו את השואה– מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

ספר מתכונים, שח-מט ומספר אסיר - תמלול הפרק:

אוסף החפצים של מוזיאון יד ושם כולל מעל 34 אלף חפצים שרובם הגדול נתרם על ידי ניצולי שואה ובני משפחותיהם. במציאות שבה השתנו כמעט ברגע כל חייהם של האנשים, שהפכו מבני אדם חופשיים לאסירים, הם נושלו בתהליך מיידי או מתמשך מכל רכושם שלב אחר שלב עד שנותרו חסרי כל. במצב הזה הפך כל חפץ שאותו יכלו האיסרים להשיג ולשמור לבעל ערך עצום. החפצים האלו הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמעויות שונות הקשורות לחוויות השואה, אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. הפעם ב'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם, סיפורם של ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים. חפצים ששרדו את השואה כדי לאפשר לנו לספר עליהם. אני איתמר סויסה מתחילים.

איתמר: שלום מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם.

מיכאל: שלום איתמר 

איתמר: מיכאל, אז אנחנו מדברים על המשמעות של חפצים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ובפרט על אלה שהצליחו ניצולי השואה לשמור, וחשוב להבין שבסיטואציה הזאת של השואה כמעט בכל שלב נלקח מהאסירים שמועברים ממקום למקום כל הרכוש שלהם, ככה שהחפצים שבכל זאת שרדו מהווים איזה שהוא קצה קרחון לחפצים רבים יותר שאבדו. אלו חפצים שהגורל של הבעלים שלהם ידוע לנו וניתן דרכם ליצור איזה שהוא פסיפס רחב יותר על סיפורים ועל חוויות קולקטיביות של היהודים בשואה.

מיכאל: כן, אוסף החפצים של יד ושם מונה היום מעל 30 אלף חפצים אבל עדיין צריך לזכור שמדובר בסה"כ באמת, כמו שאמרת בקצה קרחון של חפצים רבים מאוד שהיו לאנשים לפני המלחמה וגם בתוך המלחמה ורובם לא שרדו בגלל האופן שבו העבירו אותם ממקום למקום ובד"כ רוב הדברים נלקחו מהם. מה שבכל זאת נשמר בידי האסירים אפשר להבין דברים שונים וקודם כל להכיר באופן מוחשי מה בעצם היה בתקופת המלחמה, במה השתמשו. אנחנו יכולים ללמוד גם על איך נראו חפצים שהגרמנים יצרו בשביל לבודד את האוכלוסייה היהודית ובסופו של דבר לרצוח אותם, כמו הסימון בטלאים צהובים, בגדי האסירים, מספרי האסירים אבל אני רוצה לדבר כאן על קבוצות שאולי פחות מוכרות שמבטאות את ההתמודדות הפסיכולוגית של האסירים, של היהודים בתקופת המלחמה, וזה באמצעות חפצים שנשארו באוסף יד ושם בעיקר. אני רוצה לדבר עכשיו על קבוצה אחת של חפצים, ספרי מתכונים שנשים כותבות בהיותן אסירות במחנה ריכוז או במקומות מסתור והתופעה הזאת גם לא הייתה מוכרת ולא הייתה ידועה עד לפני כ-20, 20 וכמה שנים. וזה מתחיל, ביד ושם, מאישה בשם יהודית טאובה ששמה היה בתקופת המלחמה, היא טרם הייתה נשואה יהודית אופריכטיג, היא מתקשרת ליד ושם ושואלת האם ביד ושם מעוניינים בספר מתכונים שהיא כתבה במחנה עבודת כפייה לנשים, מחנה רוונסבריק, שם היא עבדה במפעל של סימנס ואוצרי יד ושם מרימים גבה ושואלים אותה איך ספר מתכונים במחנה ריכוז, שמה בישלתם שם, מה היה לכם בכלל לאכול, אבל הסקרנות גברה ויהודית הגיעה ליד ושם עם ספר המתכונים ועם מכתב נוסף שהיא קיבלה במחנה וכאן מספרת וחושפת סיפור מאוד מיוחד על אסירות במחנה. והיא מספרת שהן היו רעבות מאוד כשכל מה שהן יכלו לאכול ביום היה מנת לחם קטנה עם קצת מרגרינה וקצת מרק וכל מה שהן בעצם עסקו בו היה אוכל והרעב שהן לא יכולות לעמוד בתוכו, ואז כדרכן של אנשים רעבים מאוד הן מתחילות לדבר על האוכל שהן היו אוכלות בבית ושאליו הן נחשפות לחשוב ולאכול אותו, ומספרת יהודית השיחה, כדרכן של נשים כאשר מתחילות לדבר על מיני סעודות עולה השאלה אז איך מכינים את המאכל הזה, והן מתחילות לספר אחת לשנייה על מתכונים. בשלב מסוים יהודית מחליטה שהיא רוצה לכתוב את המתכונים האלה, מכמה סיבות, בין השאר כדי שהן יוכלו בסוף המלחמה לשוב ולהכין את אותם סעודות. מה שהיא עושה. ותחשבו על כך שלאסירים במחנות אין כלום, אין שום דבר ובוודאי שאין נייר, אין עיפרון היא פשוט גונבת דפים, דפים של מפעל של סימנס והיא גונבת גם עיפרון. עכשיו גניבה כזאת אם תופסים אותה זה מוות בגלל שזה פגיעה ברכוש של הרייך. היא עושה עוד דבר יותר חמור גם, היא לוקחת, פורמת חוט מהשמיכה שאיתה היא מתכסה בדרגש העץ שלה והיא יוצרת לעצמה ספרון קטן שבתוכו היא רושמת את המתכונים שהאסירות מספרות אחת לשנייה, והיא מבינה שהאסירות פשוט נחשפות, ממש רוצות לספר את המתכונים כמעין חוויה של לשחזר את הבישול עצמו כדי שהיא תרשום אותו .

קריינות: "היה לנו נייר לבן מאיכות ירודה הוצאנו גיליון גדול וקיפלנו לחלקים קטנים הבאתי חוט ומחט ותפרתי אותו שלא יתפרק וכתבנו בו. לא אשכח איך אישה הולנדית אמרה לי יש לי קוגל עשוי מאגסים תרשמי, אמרתי מעולם לא אכלתי אותו אז אין לי כמיהה אליו, היא אמרה אבל לי יהיה כזה אושר לדבר עליו. אז עשיתי לה טובה ורשמתי אותו. המטרה הייתה להשביע את הצורך שלנו באוכל אם אתה רעב לא אכפת לך מכלום חוץ מלאכול."

איתמר: מתוך קטע שכתבה יהודית שמספרת על חווית הרישום של המתכונים כאקט שממלא אותה, אני אומר את זה כמובן בצורה מטפורית, משביע אותה, ממלא את הנפש שלה וגם של חברותיה.

מיכאל: וכך בעצם נוצר מצב שהן יושבות ומדברות על אוכל ומאוחר יותר, וזה אנחנו מבינים מהפריט השני שיהודית הביאה, אותו מכתב, אנחנו מבינים שהן גם מדמיינות לעצמן בשעה שהן אוכלות את פרוסת הלחם הקטנה עם קצת מרגרינה, הן מדמיינות שבעצם הן אוכלות ארוחה גדולה מאוד ארוחה שכוללת מספר רב מאוד של מנות, וגם בוקר וגם בהפסקת עשר, גם בצהריים, גם הפסקת ארבע וגם בערב, ארוחות ממש גדולות. ואיך אנחנו יודעים את זה, כי היה יום אחד שיהודית הייתה חולה היא לא הלכה לעבודה ולפיכך היא גם לא קיבלה את מנת המזון הקטנה שלה. חברתה הטובה, אדית גומבוש, חברתה לדרגש השינה הביאה לה באותו יום, אסירות שהצליחו לשמור על קצת לחם, הביאה לה את מנת הלחם וגם מכתב ובמכתב היא פירטה לה את הסעודות הדמיוניות שאכלו האסירות באותו היום ובסוף המכתב היא כותבת לה, אדית גומבוש, "היינו מאוד מאוד רעבות אכלנו את כל האוכל וכל מה שנשאר הצלחנו לשמור זה פרוסת הלחם הקטנה ואותה אני מביאה לך." זאת אומרת באותו יום אדית גומבוש מצליחה להביא לה גם קצת לחם שאסירות שמרו לה וגם את מנת הפנטזיה היומית של הסעודות שלכאורה אכלו האסירות ואנחנו מבינים כאן מהסיפור הזה איזה שהוא ניסיון של אסירות להתגבר על הרעב הנוראי שבו הן שרויות. הסיפור אם כן נראה מאוד מאוד מעניין אבל אז בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת ספר המתכונים נחשב כמשהו מאוד ייחודי ואנחנו עדיין לא מבינים את התופעה הרחבה הרבה יותר שהוא מציג. יהודית טאובה, יהודית אופרכיטיג במלחמה, מבקשת מאנשי יד ושם שיחפשו עבורה את חברתה אדית גומבוש שדרכיהן נפרדו לאחר המלחמה. העניין שמעלה ספר המתכונים והחיפוש אחר אדית גומבוש חושף בעצם לאט לאט את התופעה הזאת של יצירת ספרי מתכונים במחנות. בעצם הגילוי של גורלה של אדית גומבוש מתרחש גם הוא דרך ספר המתכונים כשמגיעה ליד ושם חוקרת אוכל שמתעסקת בנושא האוכל, והיא מספרת שהיא ראתה ספר מתכונים במוזיאון היהודי בסידני באוסטרליה והדבר מדליק אור אדום, ולאחר שורה של התכתבויות מסתבר שבעצם ספר המתכונים שנמסר למוזיאון היהודי בסידני הוא ספר מתכונים שאותו כתבה אדית גומבוש בתקופת המלחמה, ושהיא היגרה אחרי המלחמה לסידני ומסרה שם את ספר המתכונים שלה. מאוחר יותר באותו זמן כאשר מתחילים להבין שספר מתכונים יש יותר מאחד, הולכים ומתגלים שבעצם יש ספר מתכונים שנכתב באושוויץ, יש ספר מתכונים שנכתב ע"י אישה בברגן בלזן, נשים כתבו בגטאות ולאט לאט מתחילים להבין שבעצם מדובר כאן בתופעה הרבה יותר רחבה של נשים שמתמודדות עם הרעב הגדול שלהן באמצעות שיחה על אוכל וכתיבה של ספרי מתכונים ואכילה של ארוחות דמיוניות וגם בישול דמיוני של אוכל. זה מתגלה בעצם דרך העדויות של הנשים, לצורך העניין הזה העדות של אדית גומבוש עצמה שניתנה שהתגוררה כאמור אחרי המלחמה בסידני היא המשמעותית ביותר בגלל שאדית מספרת איך הן יושבות ביום ראשון בימים שהן לא עבדו ומתכנסות יחד ומדברות על האוכל והשיחה הזאת על האוכל של הבית בעצם מעלה עבורן כאסירות מחדש את חיי הבית ומזכירה להן את בני המשפחה שמהם הם נפרדו כבר לפני הרבה זמן והן אפילו לא יודעות אם הם חיים או לא. והן תוך כדי שיחה על האוכל גם מקוות לראות מחדש את בני המשפחה ולחיות מחדש את הסעודות הביתיות של החגים, של הימי הולדת שנעלמו מהן, אבל גם נוצרת בין האסירות איזה שהיא דינמיקה חדשה של יחד, של קבוצה. שבעדות של אדית היא אומרת השיחות האלה של יום ראשון סביב האוכל זה משהו שאני יכולה להגיד שעזר לנו לשרוד. וזה דבר ממש משמעותי כי אנחנו בעצם מתופעה שבכלל לא הכרנו אותה של יצירת ספרי מתכונים, אנחנו פתאום מבינים שיש כאן משהו לא רק שנעשה ע"י אסירות אלא שהוא אפילו היא אומרת כאן מאפשר לנו לשרוד וזה דבר מדהים כי אחת השאלות שאנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו כאנשים שלא היו בסיטואציה הזאת זה איך אפשר לעבור את המחנות יום יום שעה שעה תנאים כל כך קשים השפלה רעב ידיעה שבני המשפחה אולי כבר לא התראו איתם יותר והנה תשובה אחת מוזרה ככל שהיא שדווקא באמצעות השיחה על אוכל וספרי המתכונים ניתן היה להתגבר על מצוקה כל כך גדולה. ההבנה הזאת של עוד תופעה בתקופת המלחמה דרך הריבוי של ספרי המתכונים שהתגלו וכמובן אני צריכה לסייג ולומר אנחנו מדברים על קבוצה בערך כ-20 ספרי מתכונים ידועים כרגע בסה"כ ביד ושם במוזאונים אחרים אבל היא בוודאי מאפיינת קבוצת חפצים גדולה הרבה יותר שלא שרדה כמובן בצורה הזאת שבה אסירות הועברו ממקום למקום ובד"כ רוב הדברים אבדו בדרך

איתמר: ורק ככה כדי באמת לעטוף את הסיפור הזה של יהודית ואדית, נוצר ביניהן איזה שהוא קשר בעקבות המקרה הזה?

מיכאל: זה מאוד מאוד מעניין כי בעצם מה שקרה זה שלא יכולנו להבטיח ליהודית טאובה שאנחנו נמצא את אדית גומבוש. אדית גומבוש נישאה אחרי המלחמה ושמה היה אדית פיר, מתגוררת בסידני. אז אוצרת של יד ושם התקשרה ליהודית טאובה ומסרה לה שהיא מצאה את אדית. צריך לזכור שאנחנו מדברים על שתי נשים שהיו אז בנות 80 מעל 80, 85, ויהודית נורא נורא שמחה היא אמרה "תגידו לי איפה היא, אני נוסעת אליה, בעלי עוד נוהג והוא ייקח אותי לשם", ואוצרת יד ושם אמרה לה לא לא זה הרבה יותר רחוק, זה בסידני אוסטרליה, והיא אמרה טוב אז אני אכתוב לה. הן לא נפגשו ובאופן מאוד תמוה הן גם נפטרו בסמיכות די גדולה ככה של חודש, כל אחת במקום שלה. כאמור באמת הסיפור שהדליק וחשף תופעה מאוד מאוד מעניינת  ובסופו של דבר הסתבר שבארכיון יד ושם היה ספר מתכונים במשך שנים, שבגלל שהתופעה לא הייתה מוכרת אפילו לא ייחסו אליו משמעות. אישה ניצולת שואה בשם וואלי קאהן, אחרי המלחמה וואלי צימט היא מוצאת במחנה עבודה דפי תעמולה שעליהם תמונות של היטלר וגבלס ומנהיגים נאצים אחרים ופשוט ממלאת את דפי התעמולה האלה במתכונים כתובים בצפיפות מאוד מאוד גדולה על הדפים של דפי התעמולה הנאצים.

איתמר: אז בוא נעבור לקבוצת החפצים הבאה, שניה במספר תחת אותה קטגוריה של חפצים ששימשו אמצעי לאסקפיזם בעבור יהודים בהתמודדות שלהם עם המציאות הטראומטית, משחקי שחמט, סוג נוסף של חפצים שיש לו בולטות בארכיון החפצים של יד ושם.

מיכאל: כן גם במקרה הזה מדובר באמת בקבוצת חפצים משחקי שחמט שהגיעה ליד ושם ממקומות מאוד שונים, מארצות שונות, ממחנות, מכלא ממחנות עבודה, מבורות מסתור ושוב מדובר בקבוצת חפצים שאולי אדם מהשורה לא היה מצפה למצוא באוסף של מוזיאון שואה. וכך גם באמת אנחנו כאוצרים של יד ושם תהינו כיצד קרה שקבוצה גדולה יחסית של משחקי שחמט שרדה את השואה, וצריך להזכיר שכל מה ששרד זה תמיד רק קצה של הרבה מאוד חפצים שלא שרדו. וגם כאן התחלנו לחקור וגילינו באמת סיפורים מאוד מאוד מעניינים ותופעה מעניינת. למשל אחד ממשחקי השחמט שגם גולפו בתקופת המלחמה זה של משפחה מסלובקיה, משפחת שטרן, זיגמונד ורוזינה שטרן ובנם נוח הם נמצאים בברטיסלבה בתקופה המלחמה וליתר ביטחון הם מעבירים את בנם בן ה-12 הגדול יחסית דוד לידי הסבים בהונגריה שנחשבת בטוחה יותר. כאשר המצב בסלובקיה נעשה קשה מאוד זיגמונד ורוזינה ובנם נוח עוזבים את העיר ומתחילים לחפש מקומות מסתור בכל מיני כפרים. הם עוברים מספר מקומות של הצלה של איכרים סלובקיים שמצילים אותם ובאחד מהבתים האלה הם נמצאים בעליית גג במשך זמן ארוך מאוד, ומספר נוח שהיה אז ילד שבשלב מסוים אבא שלו מחפש דרך להעביר את הזמן במסתור ושוב קשה לנו להבין, זה אומר מסתור זאת אומרת נמצאים במשך תקופה מאוד מאוד ארוכה במקום מאוד סגור בלי כמעט תנאים בסיסיים של מחיה, עם קצת מזון ובחשש מאוד מאוד כבד שאולי הגרמנים עורכים חיפוש, וגם צריכים להעביר זמן כשאין לך כלום, שום דבר כמעט שאתה יכול לעשות, כאשר כל דרך למצוא אמצעי להעביר את הזמן להפיג את המתח היא מאוד משמעותית. אם כן זיגמונד רואה שבחצר הבית שבו הם מסתתרים יש חתיכות עץ וכרופא שיניים, הוא היה רופא שיניים מאוד טובה מומחה יש לו כישרון גם עבודה טכני ביד והוא לוקח את חתיכות העץ האלה ומכין מהם חיילי שחמט. הוא מגלף בצורה מאוד מאוד מקצועית, ממש זה מדהים כי אפשר לראות כמה דומים הסוסים, החיילים האחרים אחד לשני כאילו הם נעשו ממש במכונה. ואז הוא מבקש מהמסתירים דיו והוא צובע בשחור את החיילים השחורים ויש להם עכשיו חיילי שחמט. ומתאר נוח שטרן איך המציאות החדשה הזאת שהם יכולים לשחק בשחמט בזמן שהם במסתור בעצם מאפשרת להם לרגע בריחה מהמציאות הקשה שבה הם נמצאים וחזרה לכאורה למקום אחר, למקום של משחק, למקום של חיים נורמלים.

קריינות: "בבונקר של משפחת פוטנצוק הסתובבנו חופשי בכל הבית וגם בחצר. אבא החליט לעשות מעשה יעיל לכולם אשר יעזור למלא את הזמן החופשי שהיה לנו בשפע. בעזרת אולר כיס בגודל בינוני וחתיכות עץ רך אותם אסף בחצר הבית הוא גילף דמויות למשחק שחמט. הוא עבד על הפרויקט שבועיים אולי שלושה ומדי יום ביומו נוספה לאוסף דמות אחת או שתיים. כל הכלים הזהים נראו דומים אחד לשני ועיצובם היפה הבליט עוד יותר את יצירותיו ומיומנותו של אבא. יום אחד הושלמה המלאכה ו-32 הדמויות המגולפות היו הקישוט היחידי בחדרנו. אבא ביקש מבעל הבית לקנות לו קסת דיו בחנות הכפר. סט אחד של דמויות הוא משח בנוזל הכהה ואילו הסט השני נשאר בצבע עץ בהיר טבעי. באמצעות הדיו אבא גם צייר על נייר קשיח לוח שחמט ומאחר שבאותם ימים כל נער וגבר משפחה תרבותית היה בקיא בכללי משחק השחמט, מצאו תושבי הבונקר דרך נוחה להעביר את זמנם בעניין. שם בבונקר בגיל 9 למדתי מאבא את כללי המשחק אשר נהירים לי עד היום הזה."

מיכאל: כמעט בדרך נס בני המשפחה שורדים ומצלחים גם לשמור על חיילי השחמט והמשחק. הם חוזרים לברטיסלבה ומגלים למרבה הטרגדיה שבנם הגדול הם חשבו שהם מבטיחים את גורלי ע"י זה שמעבירים אותו לסבים בהונגריה הבטוחה, נרצח יחד עם יהודי הונגריה. הם עולים לא"י. מה שמעניין הוא שנוח שטרן מחליט למסור את חיילי המשחק ליד ושם הוא לא זכר שהם בעצם נשמרו וזה עולה באחת הפעמים שבהם הוא נותן עדות ומספר על גורלו בתקופת המלחמה, אחד האנשים בקהל שואל אותו תגיד אבל מה עשיתם שם במסתור איך העברתם את הזמן, והוא אומר שיחקנו שחמט אבא שלי עשה חיילי שחמט וזה מה שעזר לנו להעביר את הזמן. ואז הוא פתאום שואל את עצמו רגע איפה החיילים האלה, הוא מתחיל לחפש אותם והוא מוצא אותם בעליית הגג ומחליט למסור אותם ליד ושם. אבל זה דוגמא אחת, אני רוצה לספר גם על משחק שחמט אחר שיצירתו היא באמת מרתקת שנוצר באושוויץ וכאן הסיפור באמת יוצא מן הכלל. התקשרה אלי מנהלת מוזיאון באזור הקריות וסיפרה לי שיש ברשותם משחק שחמט שנוצר באושוויץ והיא חושבת שמן הראוי להעביר אותו למוזיאון יד ושם. אני הייתי מאוד ספקן, אושוויץ כידוע זה מקום שבו נלקח מהאסירים כל דבר, כאשר הם מגיעים לשם אין להם שם כמעט כלום. האפשרות שאסיר במחנה יש לו כלי עבודה ואמצעים וזמן גם, ליצור כלי שחמט או כל דבר אחר נראית בלתי אפשרית. הגעתי אל האיש ופגשתי, שמו היה, הוא נפטר בינתיים, יוחנן אייבשיץ והוא סיפר לי סיפור באמת מדהים מסוג הסיפורים המאוד מאוד מוזרים שהמלחמה הזאת והשואה הוציאו מתוכם. הוא עצמו גורש מלודז' והוא מגיע לבלוק באושוויץ שהקאפו שם הוא אדם אכזרי במיוחד. בין האסירים נפוצה שמועה שהוא בכלל היה במקור באוסטריה ארצו אסיר ושנשפט על מעשה רצח רבים ובהם רצח אשתו וילדיו. זו השמועה שמתגלגלת לגביו, הוא בכל אופן מאוד מאוד אכזרי והוא נוהג להסתובב עם מקל שבו הוא חובט באסירים והוא מתרברב שהוא משחק שחמט ואף אחד לא מנצח אותו. אומר אייבשיץ ככה בלגלוג אף אחד לא העז לנצח אותו מחשש שמה יקרה לו אם הוא יעשה זאת. ואייבשיץ שהיה לו גם כישרון גילוף לפני המלחמה מעלה בדעתו רעיון מאוד מאוד חצוף שברבות השנים הוא אפילו לא מצליח להבין איך הוא העז לעשות את זה. הוא בא אל אותו קאפו שהאסירים בכלל פחדו לעבור לידו, בוודאי לדבר איתו ומציע לו ליצור עבורו, לגלף עבורו חיילי שחמט ולוח שחמט וזה מוצא חן בעיני הקאפו, אותו קאפו אכזרי ואז הוא שואל אותו איך תעשה את זה ואייבשיץ האסיר ברוב תעוזה אומר לו נראה לי שמקל האסירים- מהמקל שבידך יכול לשמש חומר מצוין ליצור את כלי המשחק . הקאפו מסכים נותן לו את המקל וגם נותן לו אולר בשביל לגלף את כלי המשחק ומאפשר לו להישאר בביתן המוגן והחמים יחסית ולא לצאת לעבודה בשביל ליצור את כלי המשחק, אבל הוא אומר לו יש לך 4 ימים לעשות את כלי המשחק אם אתה לא עומד ב-4 ימים אתה מת. והוא מתחיל לעבוד, לגלף את כלי המשחק הוא יושב באמת בבלוק ולא יוצא עם האסירים החוצה לעבודה והוא מרוצה גם מזה שהוא יכול קצת לנוח ובעיקר מזה שהוא חוסך מהאסירים את המכות מהמקל שעכשיו הופך להיות כלי שחמט ובעצמו גם מאוד מאוד דואג שהוא יספיק לעשות את העבודה תוך 4 ימים. ואז ביום השלישי נקראים כל האסירים של הבלוק, כמו היה קורה לאסירים באושוויץ למפקד חדש ובמהלך המפקד הזה מודיעים לאייבשיץ ולאסירים שנקראו למפקד שהם צריכים לעבור למחנה עבודה אחר, למחנה עבודה גרליץ. אייבשיץ מאוד מאוד מודאג כי הוא אומר אם עכשיו יתפוס אותי אותו קאפו ולא הספקתי לעשות עבודה, הלך עלי. והוא לא יודע מה לעשות, הוא רועד מפחד אבל כבר האסירים והוא עוברים לבלוק אחר שממנו הם צריכים לצאת למחנה עבודה החדש ואכן זה מה שקורה הוא מועבר למחנה החדש, את הקאפו האכזרי הוא לא ראה יותר. הוא פשוט לוקח איתו את כלי המשחק, את האולר ואת המקל, מקל ההכאה, שמח מאוד שהוא ניצל מהקאפו הזה, שמח מאוד שהוא שחרר את חבריו האסירים מהמקל ומגיע למחנה גרליץ. ושם הוא מצליח להשלים את המשחק, צובעים אותם בסגול ואדום וכאן שוב העדות שלו היא מאוד מאוד מעניינת כי הוא מספר איך בתום יום העבודה המפרך האסירים היו יושבים סביב משחק השחמט וכמו שהם מכירים את זה, יש 2 שמשחקים וקבוצה שמסביב מסתכלת במהלכים, הוא מדבר איך ההתבוננות במשחק שחררה אותם לרגע מתוך המציאות האכזרית ועד כמה היה קשה הרגע שבו מפקד הבלוק היה מורה להם שצריך לכבות את האורות ולהפסיק את המשחק, וזה היה מחזיר אותם למציאות שבה הם נמצאים ולמחשבה על יום העבודה המפרך שצפוי להם.

אם כן 2 דוגמאות של אופן שבו משחק שחמט מאפשר לאנשים במצוקה בתנאים הקשים שבו הם נמצאים איזה שהוא אפשרות של שחרור נפשי, מפלט מהמצב שבו הם נמצאים. מסתבר שכשאנשים הלכו לגטאות וירדו למקומות מסתור ונאלצו לבחור מה הם הדברים שהם ייקחו איתם מכל הרכוש שהיה להם הם הרבה פעמים לקחו איתם את משחק השחמט מתוך איזה שהוא ערך שהיה להם עבור המשחק הזה, וגם האפשרות שאולי זה באמת יעזור להם להתמודד עם הסיטואציה החדשה. ולכן יחסית שרדו גם משחקים כאלה שאנשים לקחו איתם או כאלה שהם יצרו לעצמם ממה שהיה להם בתקופה ויש לנו מצרפת, גרמניה, אוקראינה, רומניה מקומות שונים שבהם חיו יהודים שרדו משחקי שחמט.

איתמר: עד עכשיו דיברנו על חפצים שמדברים על דרכים להתמודדות פסיכולוגית עם המציאות הקשה בזמן השואה. קבוצת החפצים הבאה חפצים שמבטאים את הזהות החדשה, זהות שהניצולים נושאים עמם לאחר המלחמה. אז למה הכוונה חפצים שמבטאים זהות חדשה מה זה אומר בדיוק?

מיכאל: ההיכרות עם אוסף החפצים של יד ושם, אני נוכחתי ונוכחנו האוצרים שהרבה מאוד חפצים שנוצרו ע"י אסירים במהלך המלחמה וגם בסוף המלחמה, האסירים או הניצולים רושמים את מספר האסיר שלהם על גבי חפץ שאותו הם יוצרים כחפץ שמהווה איזה שהוא סוג של עדות או זיכרון או מתנה קטנה שהם יוצרים לעצמם או לחבריהם האסירים. הם רושמים את מספר האסיר שלהם בצורה מאוד מאוד בולטת. לפעמים הם עושים את זה גם מתוך רישום של כל המחנות, של המחנה שבהם הם נמצאים או אם זה אחרי המלחמה של סדר המחנות שאותם הם עברו מאז שהם נתפסו ועד שהם שוחררו. מעין לוח כרונולוגי שבו מופיעים ההיסטוריה שלהם, זאת אומרת מהרגע שהם נתפסו, המחנות שהם עברו בדרך, מספר האסיר שלהם והתאריך של השחרור. והדבר הזה עורר שאלה מאוד מאוד חשובה בעיני מדוע האסירים ממשיכים להזכיר את מספר האסיר שלהם ואת שמות המחנות שהם עברו אחרי המלחמה בצורה כל כך חזקה? לפעמים בצורות שונות, כמו שאמרתי בלוחיות פח, בכל מיני מזכרות שהם עושים, במדליונים קטנים והם רושמים את מספר האסיר שלהם ואת שמות המחנות ולפעמים אפילו לא רושמים את שמם וזה עורר כמו שאני אומר תמיהה- מה המשמעות של המספר האסיר הזה בזהות שלהם אחרי המלחמה. קודם כל אני רוצה להדגיש מלבד אושוויץ ששם קועקע מספר האסיר על הזרוע, בכל המחנות האחרים האסירים קיבלו מספרי אסיר מבד או ממתכת לפעמים גם מבד וגם ממתכת. אלה מבד הוצמדו לבגד בצד שמאל או על השרוול ואלה ממתכת היו או על היד או על הצוואר כמו לכלבים. מספר האסיר מהווה את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בתהליך הדה הומניזציה של היהודי ע"י הגרמנים. אחרי שהם הושפלו, אחרי שהם סומנו בצהוב בצורות שונות בגטאות הם מגיעים למחנות ושם הם הופכים להיות, בעצם שמותיהם אינם חשובים, היותם בני אדם כבר לא נחשב הם בעצם מספר באיזה שהוא מכונה אדירה שמנסה לנצל את כוחם כעובדי כפייה, וכאשר הם לא מסוגלים יותר כיוון שהם לא מקבלים מזון וגם תנאי התברואה והקור כל כך גדולים הם מתים, הם מוחלפים באסירים חדשים שגם נושאים מספר. אם כן המספר כאן מהווה איזה שהוא תחליף לזהות האנושית והנה אנחנו רואים שאחרי המלחמה האסירים ממשיכים לשאת את המספר הזה באיזה סוג של גאווה. 

איתמר: מה ההסבר לזה? נשאלת הרי שאלה יש לי רצון להתחיל בחיים חדשים, להשכיח את הטראומה לא?

מיכאל: בהחלט ובנוסף לזה כשאנחנו מתחילים להבין את התופעה אנחנו מגלים, ביד ושם נרשמו הרבה מאוד תגים שנושאים את מספרי האסיר ממחנות שונים ותגים ממתכת ותגים מבד וגם הרבה מאוד בגדי אסיר. זאת אומרת שהאנשים בעצם המשיכו לשמור את החפצים שנושאים את ההשפלה הגדולה ביותר שלהם, המשיכו לשמור אותם אחרי המלחמה עד שמחליטים לתרום אותם ליד ושם, ואני יכול לומר שיש גם כאלה שלא היו מוכנים לתרום את זה ליד ושם מתוך הקשר האישי החזק שלהם. והשאלה הזאת שלך היא באמת מאוד מאוד מעניינת וכאן אנחנו מגלים תופעה שלא יכולנו להבין אותה כאנשים חופשיים וכל כך הרבה זמן אחרי המלחמה, שבעצם בסוף המלחמה הניצולים קשורים באיזה שהוא אופן שקשה להבין אותו ולהסביר אותו למספרי האסיר ולבגדים שלהם. צריך לזכור דבר אחד מאוד משמעותי, האסירים אין להם כלום ואין  להם שום רכוש, בגד האסיר ומספר האסיר שהיה להם הופך להיות בעצם הרכוש היחידי שיש להם זאת אומרת נוצרת כאן איזה שהוא זיקה שאפילו לדבר הנוראי ביותר היא הופכת להיות מאוד מאוד משמעותית. 

בנוסף לכך אנחנו פתאום מבינים שהם תופסים את החפצים האלה כאיזה שהוא קמע או משהו שעזר להם בסופו של דבר לשרוד. התבוננות אחורה אל התקופה שאחרי המלחמה אנחנו רואים שבהרבה מאוד הצהרות הניצולים ממשיכים ללבוש את בגדי האסיר ולשאת בגאון את דמותם כאסירים דווקא כעין מחאה, כעין זיכרון, כעין גאווה וזה דבר מאוד מאוד מעניין. זאת אומרת, מה שאנחנו היינו חושבים שהם היו באמת צריכים פשוט לזרוק את זה ולהתחיל מחדש הם תופסים את זה ממקום חדש את הנושא של זהותם כאסיר ואפשר להסיק מזה בעצם שהאסירים אחרי המלחמה אומרים אנחנו היום, הזהות העצמית שלנו מורכבת מהחיים שלנו כאסירים. זה עכשיו אנחנו. אנחנו האדם שהתחיל כשהוא נתפס בין אם זה ב-42' ובין אם זה ב-43' וסיים בסוף המלחמה ב-45', ובין לבין מה שהוא עבר עם המספר אסיר וזה הזהות החדשה שלנו היום. עכשיו בשביל להבין את המשמעות של התג הזה עם מספר האסיר אפשר למצוא את זה במספר עדויות, אחת העדויות הבאמת מעניינת היא של העיתונאי רומן פריסטר, עיתונאי ידוע. הוא מספר על התהליך שבו הוא קיבל את  מספר האסיר על היד במאוטהאוזן הוא מספר על החוויה הזאת של אסירים שמגיעים בד"כ אחרי מסע מתיש מאוד ברכבת בנסיעה ארוכה אני מדבר עוד לפני צעדות המוות. והאסירים מגיעים למאוטהאוזן, הוא מתאר איך הם עומדים שם קפואים, יחפים על האדמה הקרה ובתהליך שנמשך, מאוד מאוד ארוך כי לגרמנים יש הרבה מאוד זמן עד שהם נרשמים, ואז הוא מספר מגיע הסוהר ושם עליו על היד את המספר אסיר בצורת מין שעון כזה עם לוחית מתכת ואומר לו הסוהר תשמור על זה עכשיו כמו זהב כי בלי זה אתה מת. האסיר נדרש בכל רגע נתון לדעת את המספר אסיר שלו ואם הוא לא יודע אותו או הוא מאבד את התג יורים בו. מצד שני הם בעצם חייבים להיאחז במספר אסיר הזה בשביל לשרוד, וכאן אולי ניתן להסביר מדוע זה הופך להיות בסופו של דבר חפץ שמסמל עבורם את ההישרדות שלהם. והדבר הזה אפשר לראות גם בחפץ נוסף שיש באוסף יד ושם, זה מספר אסיר גם כן שהיה על היד בצורת שעון והוא נמסר ליד ושם ע"י בני משפחה של ניצול בשם שלמה גראואר, ושמו את מספר האסיר הזה בתוך מסגרת גדולה מזהב שמדגישה כמה הוא משמעותי עבורם והם כותבים מאחורה את הדברים ששלמה אמר- אביהם אמר להם שהוא שמר על זה כל כך חזק ושם את זה במקום שיכול לראות את זה כל הזמן, כי אם הוא היה שוכח את מספר האסיר היו הורגים אותו. המקום הזה של חפץ שהוא מצד אחד נושא את ההשפלה הגדולה ביותר מצד שני הוא אמצעי הצלה, אולי מסביר מדוע בסופו של דבר מספר האסיר בין אם זה בתג בין אם זה רק המספר עצמו הופכים להיות כל כך משמעותיים עבור הניצולים, ולהסביר למה כל כך הרבה מהם שמרו על תג האסיר הזה בסופו של דבר עד שהחליטו למסור אותו ליד ושם.

איתמר: אז מה בסופו של דבר גרם להם למסור את המספרים ליד ושם?

מיכאל: ההחלטה למסור את מספרי האסיר או חפצים בכלל ליד ושם היא החלטה מאוד אישית שברוב המקרים קשורה לכך שהניצולים מרגישים שהחפץ שאותו הצליחו לשמור מהווה זיכרון מאוד מאוד משמועתי עבורם והם לא יכולים לחשוב שהוא ילך לאיבוד, והם יודעים שביד ושם ישמרו על החפץ הזה, ישמרו על הזיכרון שלו ויספרו את הסיפור הלאה לדורות הבאים. כי הם כבר לא יוכלו לספר את הסיפור החפץ יכול לספר במקום, עבורם את מה שעבר עליהם. קל וחומר לגבי חפצים שהם מרגישים שעצם זה שהיה להם אותם ובמקרה הזה זה יכול להיות גם דובי שהיה עם ילדה או ספל פח שאסירה מצליחה לשתות איתו בתקופת המלחמה או מספר האסיר, החפצים שבאמצעותם אנשים שרדו הם בוודאי מרגישים שהם היו רוצים שהם ישמרו במוזיאון יד ושם וזו הסיבה שאנשים תרמו אותם.

איתמר: מיכאל טל אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם תודה לך.