בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש. דיתה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.
כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?
מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?
מכתב פרידה מדיטה - תמלול הפרק:
פתיחה במארג קולות אשר יקריאו משפטים שונים מתוך מכתבים אחרונים מוסיקה מלווה ברקע:
" אחותי היקרה והיחידה רבקה! אין לי כבר סבלנות ואין לי כבר כל רגש אנושי לכתוב..." הורי היקרים! לו היו השמיים נייר והעולם דיו, לא הייתי מסוגל לתאר לכם את סבלי ואת כל שאני רואה סביבי. (...) "יקירי, לפני שאני מסתלקת מן העולם הזה ברצוני להשאיר לכם כמה מילים. אם יגיע מכתבי זה אי פעם לידיכם, כבר לא אהיה אני, וכולנו פה, בחיים.. "יקירי!
אני כותבת לך היום בפעם האחרונה. כמה מוזרים הם החיים. זמן רב כל כך כבר חלף מאז שיוזק שלנו איננו עוד אצלי. לקחו אותו ממני. הוא מת כגיבור אמיתי. הוא הרגיע אותי... "יקירתי, אני מוכן לדרכי האחרונה. אין לי חובות ולא התחייבויות. אין לי דבר ואין אני משאיר דבר אחרי... \
אני כותבת לך היום בפעם האחרונה. כמה מוזרים הם החיים. זמן רב כל כך כבר חלף מאז שיוזק שלנו איננו עוד אצלי. לקחו אותו ממני. הוא מת כגיבור אמיתי. הוא הרגיע אותי... "יקירתי, אני מוכן לדרכי האחרונה. אין לי חובות ולא התחייבויות. אין לי דבר ואין אני משאיר דבר אחרי... \
בשבעה ביולי 1944 בעיר בנדין שבפולין, כתבה שרה גרליץ מכתב פרידה לביתה דיתה בת השש.
מספר רב של מכתבים וגלויות שכתבו יהודים בתקופת השואה לבני משפחתם או לחבריהם נשתמרו בארכיונים השונים ובאוספים פרטיים, המכתבים, שחלקם הגדול מהווה סימן חיים אחרון מהכותבים, מזמנים מפגש עם ה"קול" האותנטי של הקרבנות בזמן התרחשות המאורעות, ומקרבים אותנו אל עולמם הנפשי ואל האופן שבו הם חוו את הדברים. הם חושפים בפנינו בצורה אמיתית וכנה את תחושותיהם של הקורבנות נוכח המוות הקרב. רבים מן המכתבים מהווים, מעין צוואה אחרונה- ניתן למצוא בהם תיאור של המציאות הקשה ושל הסבל והמוות שהיו מנת חלקם של היהודים את הציווי לזכור את אלו שנספו, דרישה לנקמה, ובקשה לשמירה על זהות או חיים על פי ערכים בהם האמינו. אנו לומדים מתוכם על מגוון זהויות, ערכים, ייאוש ותקווה, ועל צלם האדם בצל המוות.
בעיקר אנו למדים: מה היה הדבר שהיה להם הכי חשוב לומר? איזה מסר אחרון רצו להעביר?
לרוב, המכתב הוא הדבר היחיד שנותר. שבריר סיפור. במרבית המקרים אנחנו לא מכירים את הסיפור במלואו- מה היו קורותיו של הכותב בתקופת המלחמה ומה עלה בגורלו.
אני עירית דגן, מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה והפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, הסיפור מאחורי מכתבם של שרה ויחיאל גרליץ לביתם דיתה. מכתב.. אשר מעולם לא נפתח.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב־13 בדצמבר 1943 .הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה.
אלו השורות הראשונות מתוך המכתב שכתבה שרה גרליץ לביתה דיתה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ושילוחה יחד עם בעלה יחיאל למחנה העבודה אנאברג. זוהי שרה שהקריאה את המכתב כחלק מעדות שנתנה ביד ושם בשנת 1986. שרה, שרדה את השואה ואף עלתה לישראל כמה שנים לאחר סיום המלחמה.
אבל נתחיל מהתחלה.
שרה ויחיאל גרליץ התחתנו בעיר בנדין אשר במערב פולין. כעבור קצת יותר משנה, בדצמבר 1937 נולדה ביתם דיתה. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה כשריחה כבר נישא באוויר, ניסו בני הזוג להימלט מזרחה לעיר בשם חמיילניק שם גרו הוריה של שרה אך שבו על עקבותיהם בשל ההתקדמות המהירה של הגרמנים וכיבוש העיר. כאשר חזרו לבנדין לאחר כמה שבועות, המציאות בה כבר היתה אחרת לגמרי. ביתם נשדד, כל כספם הזמין הוצא על הבריחה לחמיילניק והחזרה לבנדין- וממילא, הזלוטי- המטבע הפולני, הוצא משימוש מכיוון שאיזור בנדין סופח לגרמניה והמטבע שהותר לשימוש היה המארק הגרמני בלבד. אט אט החלו הגרמנים להנחית גזרות בזו אחר זו- בסוף אוקטובר 1939 הצטוו היהודים למסור את מקלטי הרדיו שלהם- לכאורה דבר פשוט אך המשמעות היתה ניתוק מהיכולת להתעדכן ולהבין את מה שהתרחש. בנובמבר הוטל עליהם כופר של זהב וכסף והיהודים חויבו לשאת על זרוע שמאל סרט שרוול ברוחב עשרה סנטימטר ועליו מגן דוד כחול. יהודים עשירים פונו מבתיהם כדי לשכן בהם פולקסדויטשה- מי שחיו בפולין אך השתייכו לעם הגרמני או גרמנים מן הרייך. מספטמבר 1941 הוחלף סרט הזרוע בטלאי צהוב, נאסר השימוש בתחבורה הציבורית ורכוש נוסף הוחרם מן היהודים. מעשי אלימות התרחשו ברחובות וחיי היהודים הפכו הפקר.
יחיאל עבד כמנהל חשבונות של מפעל תפירה שהיה בבעלות יהודית עד שהוחרם ונמסר לגרמני בשם אלפרד רוסנר. מפעלים שהיו בבעלות יהודית הוחרמו ועברו למי שנקרא "טרויהונדר" -שזה "ידיים נאמנות" בגרמנית. אותם פולקסדויטשה או גרמנים מן הרייך. יהודי שהמפעל היה בבעלותו עבד בו כשכיר עבור משכורת רעב, כמו גם יתר העובדים: יהודים ופולנים. התופעה הזו התרחשה בכל מקום תחת הכיבוש הנאצי מה שתרם תרומה אדירה להתאוששות הכלכלית ולכלכלת המלחמה של גרמניה, על תעשייניה הרבים, שקיבלו למעשה תמריץ אדיר- מפעל מוכן עם עובדים תמורת תשלום זעום ביותר. נחזור לבנדין, ולאותו אלפרד רוסנרהפך למעסיק הגדול ביותר בבנדין והיה אחראי על אלפי עובדים יהודים. המפעל ייצר מדים ומוצרי טקסטיל עבור הצבא הגרמני ונחשב לחיוני למאמץ המלחמתי. הודות לכך זכו עובדיו להגנה מפני שילוחים למחנות עבודה בתחילה, וגירוש למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בהמשך- כל בעל אישור שכזה הבטיח סוג מסוים של הגנה לעצמו ולשני בני משפחה. כך יחיאל שרה ודיטה היו מוגנים לעת עתה. הגרושים מבנדין לאושוויץ החלו באביב 1942: הראשונים להישלח היו נתמכי סעד, משפחות עם ילדים וזקנים – אלו נחשבו על ידי הגרמנים כ "לא פרודוקטיביים"..
אושוויץ, יש לומר, הייתה במרחק של כ 35 ק"מ בלבד מהעיר.
באחד עשר באוגוסט 1942 הצטוו כל היהודים שנותרו בבנדין להתייצב ביום המחרת, לכאורה כדי להירשם ולהחתים את תעודותיהם. המטרה היתה גרוש של יהודים נוספים לאושוויץ.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " ב 42 בשניים עשר באוגוסט הייתה האקציה הראשונה שזה היה נקרא כבייכול שרוצים להחליף לנו תעודות זהות. וריכזו את כל האוכלוסיה בשלושה מקומות, זה היה מגרש ספורט ועוד שני מקומות שאני לא זוכרת אותם. זו הייתה כל האוכלוסייה חוץ מעשרות אנשים שהיו חולים, או שחששו- שהסתתרו בבית שלא באו. עשרות בין רבבות יהודים שהגיעו להחליף ולא יהיה עונש. והחזיקו אותנו מהבוקר עד למחרת איזה 36 שעות משהו כזה. וירד גשם בלילה אימים ולמחרת היה חמסין כמו בארץ אצלנו שהשמש הכתה על הראש. הם הוציאו אז אלפי יהודים לאושוויץ. אנחנו עוד לא ידענו שקיימת אושוויץ. זאת אומרת ידענו שקיימת אושוויץ עיירה אבל לא ידענו ששם יש כבשנים. אבל אחר-כך התברר לנו לאן הם לקחו את היהודים האלה.
בארבע עשר באוגוסט שולחו לאושוויץ כ-5,000 מיהודי בנדין. עשרות יהודים ובהם תינוקות נרצחו בעת האקציה. אחדים, בעיקר מקרב מחוסרי העבודה ונתמכי הסעד, שלחו יד בנפשם. היתר- הוחזרו לעיירה.
יהודי בנדין נכלאו בגטו רק באפריל 1943. הגטו שכן באזור של העיר שנקרא קמיונקה ונועד לשמש כמחנה עבודה גדול של כ 19 אלף היהודים שנותרו בעיר לאחר האקציה והשילוחים. בתוכו נכלאו גם שרה, יחיאל ודיתה.
ביוני 1943 התרחשה אקציה גדולה בבנדין. היום אנו יודעים שהיא החלה את תהליך חיסולו של הגטו. גם אצל יהודי בנדין, ובהם שרה ויחיאל, מתחילה להתגבש ההבנה שסיכויי ההישרדות, למרות אישור העבודה של יחיאל, הולכים וקטנים מיום ליום. ב 22 ביוני כיתרה המשטרה הגרמנית את שטח הגטו ואנשיה ריכזו את היהודים בכיכר המרכזית. הפעם, יהודים רבים לא התייצבו לסלקציה- בעיקר זקנים, ילדים ושוהים בלתי חוקיים, מתוך ידיעה ברורה שהם יגורשו. הם ניסו להסתתר במלינות- מקומות מסתור ברחבי הגטו. שרה יחיאל ודיתה התייצבו. הסלקציה התחילה -מתחילה והגרמנים הפרידו מפרידים את היהודים לשתי קבוצות. הפעם- כפי ששרה מעידה, הם לא יודעים האם הם נמצאים בקבוצה המיועדת לעבודה או לגירוש שכן בכל אחת מן הקבוצות יש עירוב של צעירים, ילדים וזקנים. פתאום הם רואים שאחד מעסקני הקהילה היהודית מוציא את אחותו שהיתה בקבוצה שלהם ומעביר אותה לקבוצה השניה. הם מבינים שהם בצד המיועד לגירוש. כעבור זמן קצר, שוטר יהודי תופס את דיתה ומעביר גם אותה לקבוצה השנייה. שרה ויחיאל נתפסים לייאוש.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: "אחד השוטרים היהודיים שהיה לו שם רע, תפס לנו את הילדה, ואני התחלתי לצעוק ולא ראיתי אותה ואני נכנסתי לייאוש כי ידעתי איפה שאני לא נמצאת- בצד הטוב אז הילדה נמצאת בצד הרע, אם בצד הרע אז מה היא תעשה בלעדינו? ילדה קטנה.. אם אנחנו צריכים למות- אז יחד עם הילדה. אני זוכרת שבעלי התיישב באפר ותפס את ראשו תני לי לחשוב.. פתאום הוא קם".
יחיאל מתחיל ללכת בין האנשים כרואה ואינו נראה, ומצליח להגיע לקבוצה אליה דיתה נלקחה. שרה סיפרה בעדותה שזו חידה עד היום איך נתנו לו לעבור לאט לאט.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " פתאום בעלי חוזר, עם כובע של שוטר, לוקח אותי ביד, לאט אט עוברים. והתברר שהם הוציאו מתוך שבעה עשר אלף, הם הוציאו כ ארבע מאות יהודים לחיים, והשאר הלך למוות. ובצורה כזו הוא הוציא אותי, הוא השאיר את הילדה אצל חברה מתחת לשמלה. אז הוא אמר אם מצאתי את הילדה בין החיים אנסה להציל גם את אשתי ולא לקחת את הילדה למוות. אחרי האקציה הזו של ה 22 ביוני ידענו שזה הסוף.. שזה חיסול הגטו בעצם."
לאחר האקציה הזו שרה ויחיאל מבינים שיש להוציא את דיתה מהגטו ולמסור אותה לפולנים. זו היתה החלטה קשה ומורכבת מאוד, קודם כל מהבחינה האופרטיבית.. מציאת פולני שיהיה מוכן לקחת את הסיכון שבהסתרת יהודים. בפולין ובשטחי מזרח אירופה, מי שנתפס מסייע ליהודים עונשו היה מוות וברוב המקרים גם של משפחתו. כמובן שהיה כאן כאן סיכון חיים מיידי גם ליחיאל שרה ודיתה במידה ויתפסו. אבל ההחלטה הזו היא כמובן קשה ומורכבת גם בפן הנפשי. אני חושבת שאולי לא בכדי עברה יותר משנה מתחילת הגירושים ועד להחלטה של יחיאל ושרה למסור את דיתה. יש כאן הפנמה איטית של מציאות שקשה להשלים איתה- מציאות שבה אנשים חפים מפשע ניצודים ונשלחים אל מותם. גם אם מגיעות ידיעות על אופיו של היעד אליו נשלחים האנשים, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם היא לחשוב שלי זה לא יקרה. נלקחו אנשים, אבל אותי לא לקחו.. אני עובד בשביל הגרמנים כלומר אני חיוני עבורם- אותי לא ישלחו. רק כשמתחדשות האקציות יש התחלה של הבנה, התחלה של יכולת להבין שיש כאן השמדה כוללת, טוטאלית וזה רק עניין של זמן. ודבר אחרון בעניין הזה הוא שעבור הורים להכיר בכך שהם לא יכולים להגן יותר על ילדם, ההבנה של שרה ויחיאל שהם לא יוכלו יותר להגן על דיתה זו גם הבנה שדורשת זמן.
סבינה גלוצרוביץ מגטו וורשה שהחליטה גם היא לאחר התחבטות ארוכה וקשה להעביר את ביתה למסתור בצד הארי של העיר אמרה בעדות שלה "כדי להציל יצור יקר ביותר בעולמי הפרדתי אותו ממני בעצמי. המחשבה על בתי לא עזבה אותי לרגע".
המשפט הזה- זו מהות הסיפור. יש בעצם המסירה הזו של ילדים בתקופת השואה מעין הפרה של חוזה לא כתוב בין הורה לילד שההורה תמיד יהיה שם כדי להגן עליו, לדאוג לו, לתווך לו את העולם. ובתקופת השואה במקרים רבים, הדרך היחידה כמעט להגן על הילד או להציל את חייו היא על ידי מסירה שלו – לרוב לאנשים זרים. וצריך להבין זה הפוך מהאינסטינקט שלנו- כשיש סכנה או מציאות קשה ומפחידה והאינסטינקט הוא לחבק קרוב, על כל המשתמע וכאן הורים נאלצו לעשות תנועה הפוכה של למסור.
אני רוצה להראות את הקושי ואת התנועה הזאת בין היכולת לאי היכולת של הורים למסור את ילדם עם סיפור נוסף וגם כאן אתחיל במכתב- מכתבה של גניה יודסקי. באוגוסט 1943 חוסל גטו סוסנוביץ. בעלה של גניה- בר נתפס ונרצח, היא מצליחה להימלט עם בנם מיכאל לצד הארי ומשיגה תעודות מזויפות עבור שניהם. מיכאל נמסר לטיפולה של אישה פולניה בשם ברוניה, וגניה מצאה עבודה בניהול משק בית של רופא גרמני. ב 29 בספטמבר 1943 גניה שולחת את המכתב הבא:
"גברת ברונקה היקרה! לאחרונה כל-כך קשה לי לכתוב אלייך... ברוניה, אני כותבת אלייך ומתחננת לפנייך, אנא ממך, תשמרי על בני הקטן, תהיי לו לאמא. שמיכאל יאכל כמה שיותר, כי לא ידוע מה מחכה לו, לכן שיהיה איתן וחזק. שוב, אני מבקשת שתמיד יהיה לו לבוש חם ושיגרוב גרביים, אינני יכולה לכתוב יותר, נגמרו לי הדמעות, שאלוהים ישמור עליכם. נשיקות.
אפשר לחוש את המצוקה הנפשית הגדולה בה נמצאת גניה. שכבר נמצאת כביכול במקום מבטחים, לא בגטו, בתנאי מחיה סבירים מהבחינה הפיזית לפחות. המצוקה שלה נובעת כמובן מן הריחוק והניתוק מבנה.
לאחר כמה זמן הרופא, שהועבר לוינה במסגרת תפקידו, הציע לגניה להצטרף אליו יחד עם בנה. מיכאל נמצא במקום בטוח, אבל גניה נענית להצעתו של הרופא, ולוקחת אותו איתם לוינה. כעבור זמן מה נחשפה זהותה של גניה, היא הועברה לבית הסוהר ומיכאל לבית יתומים. כאשר הודיעו אנשי הגסטפו לגניה כי היא עומדת להיות מגורשת למזרח. גניה שוב לא מסוגלת לשאת את המחשבה על הניתוק ממיכאל, על חוסר השליטה על גורלו והחליטה לקחת אותו עמה מחשש שמא יחוסל בית היתומים בהמשך.
גניה ומיכאל גורשו בשנת 1944 לאושוויץ שם נרצחו. ילדי בית היתומים שרדו...
אני חוזרת למשפחת גרליץ, ולהחלטה שמקבלים שרה ויחיאל. דודה של שרה, אח של אביה היה אף הוא בבנדין. הוא נשאר עם ביתו ושניים מנכדיו. הוא הצליח להעביר מסר לתאודור פלורצ'ק. פולני ממוצא גרמני עמו היו לו קשרי עסקים לפני המלחמה. פלורצ'ק הצליח להתגנב לתוך הגטו עם טלאי צהוב על החזה כדי לא לעורר חשד והגיע לביתו של הדוד. הוא לא הסכים להסתכן ולקחת את הנכדים בשל המראה היהודי שלהם, לדבריו. זמן קצר לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. מהפחד ביקש דודה של שרה שתיקח את פלורצ'ק אליה.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " אני לקחתי אותו אלי הביתה, הבת שלי היתה בת 4. והוא ראה את הילדה ואמר "את המלאך הזה הקטן הייתי לוקח". ואני הכנתי את הילדה מה 22 ביוני, עוד לא ידעתי למי אני אמסור אותה, אבל אמרתי לה היית מוכנה ללכת לאיזה פולני? אז היא אומרת "מה אני מפריעה לכם להינצל?" אז אני אומרת את לא מפריעה לנו אבל את יודעת שמבוגרים יכולים לסבול גם קור וחום ורעב וצמא, ואת תצטרכי פיפי, או אולי נצטרך לעבור איזה נהר- אנחנו יכולים לשחות.. אז היא אומרת אז אבא יקח אותי על הגב.. אמרתי אבל כל הדברים האחרים... אנחנו לא רוצים להיפטר ממך אנחנו רוצים שאת תחיי ושלנו יהיה קל יותר להינצל. אז היא אמרה "אבל אני רוצה לחיות וגם למות אתכם" . אמרתי לה ראית ב 22 ביוני שמפרידים בין הורים וילדים אז גם אם נמות לא נמות יחד וככה אולי יינתן לנו לחיות יחד. כשבא האדם הזה ואמר את המלאך הזה הייתי לוקח שאתי אותה – מה דעתך? והיא הסתכלה עליו מכף רגל ועד ראש ואמרה "עם האדון הזה הייתי הולכת אבל בתנאי שאתם עשו הכל כדי להישאר בחיים ולא גם אני לא רוצה לחיות". אותו יום אחרי הצהריים בא עם אשתו זה היה יום רביעי או משהו כזה, ולקח אותה אליו, אני נתתי לה רק החלפה אחת של בגדים ואמרתי טוב ננסה.. אין היא תסתגל שם.. למחרת ביום חמישי הוא בא עם אשתו עם שתי בנותיו, עם הילדה כבר עם הצלב לקחת עוד דברים. הוא רצה להראות לה שיש דרך חזרה... שהיא יכולה לנוע הלוך וחזור. אבל היא כבר עם הצלב.. ותסרוקת אחרת.. וכבר נראה "שיקסעל'ה. נתתי לו צרור של בגדים. בשבת עוד הפעם בא עם אישתו ועם הילדה לפני הצהריים. ואני עוד כמעט שהתפתיתי אמרתי לו אולי שתישאר אצלינו לילה אחד כי ביום ראשון אף פעם אין אקציה. אז הוא אומר: "לא הייתי מסכן אותה". בארבע ועשרה הלכה הרכבת האחרונה לקטוביץ. הם עזבו לפני ארבע את הבית. אני עוד הסתכלתי דרך החלון ראיתי את הילדה. הילדה יצאה לפני ארבע, באחד עשרה בלילה הוקף הגטו. הגטו כבר היה מוקף גסטאפו ואס אס עם זרקורים על הגטו – התחיל חיסול הגטו."
בראשון באוגוסט 1943 שבו הגרמנים ונכנסו לגטו עם כוחות תגבור ופתחו באקציית חיסול נרחבת שנמשכה עד השבעה באוגוסט. באקציה זו, שבוצעה בעת ובעונה אחת עם אקציה דומה בגטו סוסנוביץ, גורשו לאושוויץ כ-30,000 יהודים משני הגטאות גם יחד. שרה ויחיאל הצליחו בדרך נס להימנות עם אותם יהודים שהמשיכו לעבוד בבית המלאכה שהפך למעין מחנה עבודה עבור הגרמנים. לאחר כמה שבועות שלחו הגרמנים יהודים לחורבות הגטו כדי לאסוף דברי ערך שנותרו בו ולשלוח אותם לגרמניה. יחיאל התנדב והצליח להיכנס לדירתם בגטו, להוציא ממנה דברי ערך ולהחביאם. כמה ימים לפני שהם נשלחו מבנדין, גרמני בשם רודר שסייע ליהודים בשופ – בית מלאכה, הצליח להכניס את תאודור פלורצ'ק (המסתיר של דיתה) ולהפגיש את שרה ויחיאל עמו. הם מסרו לו את דברי הערך- כדי שיהיה למשפחה ממה להתקיים וכן את המכתב האחרון ששרה כותבת לדיטה.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: "ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב־13 בדצמבר 1943 .הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב ]...[ לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו, ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. "
שרה כותבת לדיטה את המכתב מתוך הבנה שייתכן שהם לא יצליחו לשרוד ולהתאחד עם סיום המלחמה. זו מחשבה שהיא כמובן בלתי נסבלת. דיברתי קודם על הקושי של הורים למסור את ילדיהם ויש כאן עוד קושי מהותי. והוא חוסר היכולת של ההורים הנפרדים מילדיהם- להבטיח להם שהם יחזרו. ההבטחה הזו- אני משאיר אותך כאן אבל אני אחזור- מסייעת לשני הצדדים להיפרד בביטחון מסוים, עם וודאות מסוימת. זה מצמצם את תחושת הנטישה אצל שני הצדדים. בתקופת השואה וזה אני חושבת קושי נוסף שקשה לתאר- זה כשהורים מוסרים את הילדים שלהם והם לא באמת יכולים להבטיח להם שהם יחזרו.. והרוב המכריע אכן לא חזר. במכתב ששרה כתבה לדיטה ניתן לחוש בפחד שלה שהיא לא תחזור ובהבנה שלה את חוסר היכולת שתהיה לדיטה לקבל את העובדה שהוריה מסרו אותה ולא חזרו. במכתב הזה מסרה שרה לדיתה את דבריה האחרונים. מה היא בוחרת לכתוב? אפשר לנתח את המכתב הזה רבות, כמעט כל משפט שני בו יכול לפתוח צוהר לעולם שלם, אבל אני רוצה להתייחס לשלושה דברים שבעיני עולים ממנו בצורה מובהקת: ראשית, אהבתה לדיטה שעולה באין ספור מילים וצורות. שדיתה תזכור תמיד שהיא נמסרה למסתור מתוך אהבה ודאגה - "ילדתי שלי האהובה והיקרה מכל", "לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה", את טעם נשיקותייך המתוקות ועוד ועוד- מסרנו אותך אבל את אהובה ואת תמיד איתנו - בליבינו. ובתוך כך- תזכרי תמיד שאת חלק משושלת.. שיש לך שורשים... שרה מזכירה את הקהילה ומזכירה פעמים רבות ומבקשת מדיתה שתזכור את אבות אבותיה, את המורשת שלה, שהיא מקווה שתהיה טובת לב כמוהם. ושלישית, תחושת האשם הגדולה, הפחד, שדיתה לא תסלח להם כל חייה על שהם עזבו אותה. אנחנו כמובן מבינים את ההכרח שבדבר אבל דיתה הייתה ילדה בת שש וחצי כשהיא נמסרה לזרים. "כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העלתי על דעתי שאחרי 6 וחצי שנים אאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה"- כלומר לא העלתי על דעתי שאאלץ למסור אותך.. "אם ההשגחה תזכנו ונשרוד אסביר לך הרבה דברים... שאינך מבינה ויש להניח שלעולם לא תביני אם תתחנכי בסביבה אחרת ובאווירה של חירות... משתוקקת אני שלא תגני אותנו.. שתאהבי את זכרוננו.." וחשוב להבין סיפורה של משפחת גרליץ הוא סיפורן של משפחות רבות אשר עמדו בצומת הבחירה הזו- מחד למסור את הילד לזר, לזמן לא ידוע ולגורל לא ידוע ומנגד לא להיפרד ממנו על אף שסכנת המוות הופכת למוחשית יותר ויותר ככל שהזמן עובר. הכרעה ששמורה רק ליהודים שחיו בתקופת השואה כי כמו ששרה כותבת במכתב מי שחי בסביבה אחרת ובאווירה של חירות לא יכול להבין או להתיימר להבין. ואני רוצה בנקודה הזו גם לפנות לשלוש השורות שכותב יחיאל-
" מה אוכל לכתוב לילדתי היחידה והיקרה בעולם, צריך לפתוח את הלב ולהביט בו, כי שום עט לא מסוגל לתאר מה מתרחש בו כעת ברגע זה. אני מאמין באמונה שלמה, למרות הכל, כי כולנו נתגבר ונחזיר את ליבותינו זה לזה".
יחיאל בעצם כותב לדיתה ואומר -אין לי דרך לכתוב את מה שאני מרגיש. חוסר היכולת לתאר את הסיטואציה שבה הם נמצאים למי שאינו נמצא בה, והעדר המילים לתאר את התחושות או את המציאות זה דבר שחוזר רבות ביומנים ובמכתבים אחרונים אבל גם בעדויות אחרי השואה.
שרה ויחיאל מוסרים לרודר יחד עם המכתב הזה את כתובתו של זאב, אחיו של יחיאל שחי בארה"ב ומבקשים שיודיע לו שדיטה נמצאת אצל משפחת פלורצ'אק יחד עם הכתובת שלהם- למקרה והם לא ישרדו.
שלושה ימים לאחר מסירת המכתב- העבודה בשופ מחוסלת סופית ושרה ויחיאל מועברים לאנאברג- תת מחנה של גרוס רוזן- מחנה לעבודות כפייה. כמה חודשים לאחר מכן - בינואר 1945 הם הוצאו יחד עם שאר האסירים שנותרו לצעדת מוות לגרוס רוזן. הם הולכים בשלג במשך שמונה ימים, מי שכושל נורה במקום. בסיום ההליכה הם מועמסים על קרוניות פחם ולאחר יומיים של נסיעה מגיעים לגרוס רוזן.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " עוד אנחנו באנאברג היינו או שמרנו עוד על צלם אדם, עוד היינו אנשים, למרות שהיינו רעבים, למרות שהשפילו אותנו לא פעם, אבל אין להשוות. לנו היה נדמה אז שאנחנו בשפל המדרגה. אבל כשהגענו לגרוס רוזן, כשהגענו אחר-כך לבוכנוולד, כשהגענו למאוטהאוזן, כשהגענו לברגן-בלזן ראינו שאין סוף לרע, אין גבול. כמה שתמיד חשבנו שזהו זה, יותר גרוע לא יכול להיות, נוכחנו אחר-כך לדעת שאין לזה גבול. "
שרה היתה אסירה במחנה גרוס רוזן במשך שבועיים ומשם הועברה דרך בוכנוולד למחנה נוסף- מאוטהאוזן.
למרות החיפוש שנעשה בכל מחנה אליו שרה הגיעה, היא הצליחה להסתיר בין אצבעות הידיים תמונה עטופה בצלופן ובה פניהם של דיתה, יחיאל והוריה. בדרך נס הצליחה שרה להעביר ולשמור על התמונה בכל המחנות שבהם הייתה. ממאוטהאוזן נשלחה שרה בצעדת מוות ובנסיעה בקרוניות של בהמות במשך ימים ארוכים, בשלג, בקור, כמעט ללא מזון לברגן בלזן. שרה, כמו שורדים רבים אחרים, סיפרה שבברגן בלזן היה הסיוט הגדול ביותר במשך התקופה בה הייתה במחנות הריכוז.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " אני הגעתי להכרה בעשרים ושמונה באפריל. שבועיים אחרי השחרור, כשהייתי כבר בבית חולים. הייתי מלאת פצעים ונדבקתי לגוויה אחת, לא יכולתי לזוז.. ופתאום אני מצאתי את עצמי במיטה לבד, לבנה, על ידי היה שרפרף עם מפית לבנה ובתוך בקבוק בירה היה ענף של שלילך. והייתי בטוחה שאני נמצאת בעולם הבא.. שזה לא יכול להיות.. משום מה, זה היה בבוקר התחלתי לבכות. ובכיתי שעות על גבי שעות. אחרי השחרור התברר שבעשרים ושמונה בחודש אותה שעה, בעלי התמוטט בצעדת המוות."
עם השחרור שרה נשארה באשפוז להתאוששות במשך ארבעה חודשים. במשך כל הזמן הזה היא כותבת מכתבים למשפחת פלורצ'ק כדי להודיעה שנותרה בחיים אבל אף מכתב לא מגיע לייעדו. כשהיא מתחזקת שרה חוזרת לבוכנוולד יחד עם פולה- בת אחיה ששרדה גם היא, כי היא שומעת מחבר משותף ששם ראה את יחיאל בפעם האחרונה. היא לא מוצאת את יחיאל ומחליטה לנסוע לקטוביץ על מנת לחפש את דיתה ומתוך תקווה שאולי תפגוש אותו שם.
מתוך עדותה של שרה גרליץ: " זה היה בשבעה באוגוסט, היה חם מאוד. והגעתי לבית איפה שאני ידעתי- מיקולובסקה 44 – בסך הכל הופצצו ונהרסו 4 בתים בקטוביץ והבית הזה היה הרוס. אני התיישבתי על החורבות וחשבתי מה אני עושה הלאה? אנשים עברו וראו מן שלד כזה שיושב שם בייאוש ושאלו אם הם יכולים לעזור לי. אמרתי גרה פה משפחת פלוקצ'ק פעם והבית הרוס, אני חוזרת ממחנה, האם הם יודעים לומר לי מה קרה למשפחה? והם אומרים לי כן הם גרו פה.. הם גרים עכשיו ברחוב וונדה. נתנו לי את הכתובת. ואני ברגל הולכת לשם, הם גרו בקומה חמישית, המעלית הייתה מקולקלת. ואני עולה לקומה חמישית ולא מעיזה לצלצל בדלת כי הנה עכשיו גורלי נחרץ. ואני יושבת על המדרגות ולא יודעת מה לעשות..."
פתאום הגיע הבן של הזוג פלוקצ'אק שהיה אז בן 14. הוא זיהה את שרה ואמר לה "שרה את פה?? יחיאל עם דיתה מחכים לך ברכבת". ואז שרה מספרת שהתעלפה. כשהיא מתאוששת היא הולכת לתחנת הרכבת. שם על הריצפה באולם ההמתנה ישב יחיאל. יחיאל לא זיהה את שרה אבל דיתה שזיהתה מייד קפצה וצעקה "אמא".
יחיאל מתברר הגיע לקטוביץ כחודשיים לפני שרה. מהרגע שהגיע, דיתה לא הייתה מוכנה לזוז ממנו. בכל יום הם הלכו לרכבת וחיכו לשרה. ב שיבעה באוגוסט 1945, שנתיים אחרי שדיטה נמסרה למשפחת פלורצ'ק כשהיא בת 6 בלבד. המשפחה מתאחדת.
זהו רגע מרגש והוא רגע, שאני יכולה להגיד בכאב גדול, שמתי מעט מן היהודים שהצליחו לשרוד את השואה זכו לו. רובם המכריע של הניצולים, נותרו לבד בעולם. .
בשנת 1951 לאחר שהות של כמה שנים בגרמניה, שרה יחיאל ודיתה עולים לארץ. שנתיים לאחר מכן נולד בנם הצעיר יששכר. בשנת 1956 דיתה התחתנה עם אורי, ונולדו להם שלושה ילדים. דיתה נפטרה בשנת 1997, כמה שנים אחרי לכתה של שרה אימה, וזכתה לשישה נכדים.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה עלה בגורלו של המכתב. המכתב, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, מעולם לא נפתח...
שרה סיפרה בעדות שמסרה ליד ושם בשנת 1986-
" כשקיבלנו את הילדה חזרה, קיבלנו את המכתב הזה חזרה. הבת לעולם לא ראתה את המכתב הזה, לא נתתי לה. היא מאוד רגישה והיא לא התגברה, היא לא יכולה לדבר על הזמנים ההם וזה סימן שהיא לא התגברה. אבל אני רוצה בכל זאת לצלם ולהשאיר לילדי, המקור ילך ליד ושם".
