לשרוד את באבי-יאר – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

ב- 28 בספטמבר 1941 פורסם צו גרמני שהורה על יהודי קייב והסביבה לאסוף בגדים וחפצים ולהתייצב בצומת לא הרחק מתחנת הרכבת המקומית. השמועות בעיר היו על גירוש ויישוב מחדש, אולם זו הייתה רק אשליה. הם הוצעדו לעבר שורה של גאיות- שם הם נורו במשך יומיים. על פי דוח עדכני, ב 29 וב 30 בספטמבר 1941 נרצחו 33,771 יהודים על ידי כוחות גרמנים בסיוע יחידות משטרה מקומיות.  לאורך המלחמה כולה נרצחו ב בבי-יאר, שהיה גיא ההריגה הגדול ביותר, כ- 100,000 יהודים, צוענים, פרטיזנים ולאומנים אוקראינים. דינה פרוניצ'בה היא מהמעטות ביותר ששרדו את האירוע הנורא הזה- וזהו הסיפור שלה.
אורח בפרק: ד"ר קרל ברקהוף הוא חוקר בכיר במכון NIOD ללימודי מלחמה, שואה ורצח-עם באמסטרדם, הולנד. דבריו יובאו בקריינות עברית.

וכך היא תיארה בעדותה את המציאות עם הפלישה הגרמנית: 
"מצב הרוח באופן טבעי היה של פאניקה. לא היה אוכל, לא מים, ולא אור. שום דבר. שריפות פרצו בקייב ב- 24 וב- 25 בספטמבר. [. . .] רחובות בערו. הציד אחר יהודים החל. גרמנים עברו מדירה לדירה בלילה וחיפשו אחר יהודים."
עד מהרה המחפשים אחר יהודים הגיעו גם לביתה של דינה. וכך היא ממשיכה לספר: 
"גרתי עם חמותי. היא הייתה אישה אדוקה, וסמלים נוצריים היו תלויים על הקירות, כשבאו גרמנים היא הצביעה על האייקונים כדי לציין שאנחנו רוסים, והם הניחו לי."  סוף ציטוט.
דינה נמלטה מהאיום המיידי, אך לאחר כמה ימים הופצה הודעה ברחבי העיר. היא הורתה לכל יהודי קייב והסביבה להופיע במקום שהוגדר, עד השעה 8:00 למחרת, ולהביא, ואני מצטטת, "מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים ותחתונים."

קרל ברקהוף: המודעה פשוט הורתה ליהודים להופיע והזהירה אותם שאם לא יעשו זאת, הם ייהרגו. המסר היה מאוד ברור- עומדות בפניך שתי אפשרויות: או להישאר בבית וככל הנראה להירצח או להתייצב וללכת לעתיד לא ברור, מכיון שבמודעה לא נרשם מה היעד אליו ישלחו האנשים.
עם פחות מ 24 שעות להתייצב, לא היה זמן לנסות להבין מה באמת קורה. כמו שזה נראה הדבר ההגיוני לעשות, היה פשוט לבצע את ההוראה, מכיוון  שכל מה שיהיה מרגע זה והלאה, ככל הנראה יהיה עדיף על מוות בשל אי ציות. ואת מה שבאמת קרה- אי אשר היה אפילו לדמיין.   

קרל ברקהוף: מלבד הכרזה, הגרמנים הפיצו שמועות שמדובר על גירוש ויישוב מחדש. חלק מן השמועות דיברו על שטחים בשליטה סובייטית, הייתה שמועה שאפילו דיברה על פלשתינה ועלו עוד כמה מקומות נוספים.   
אחיה של דינה פרוניצ'בה כבר נלחמו בשורות הצבא האדום, אך הוריה ואחותה הצעירה נותרו בעיר. וכך דינה מספרת בעדותה: 
"... הם ביקשו ממני להתלוות אליהם מכיוון שהם חשבו שהיהודים יגורשו לאיזה מקום מכיון שנאמר שיש צורך לקחת בגדים חמים, והלכתי איתם. הילדים נשארו בבית עם בעלי.  הייתי אצל אמי בשבע בבוקר, וזמן קצר אחרי שבע יצאנו למקום שצוין בהוראה. אי אפשר היה לעבור ברחובות: עגלות, מכוניות ועגלות דו גלגליות הובילו חפצים. היה רעש נוראי. המוני אנשים הלכו: זקנים, אימהות עם תינוקות בידיים, נשים זקנות."

קרל ברקהוף: היא ואמה ואביה התקדמו לעבר מקום המיועד בדיוק כמו שכניה ורוב היהודים האחרים
יחד עם כל ההמון הם התקרבו למחסום צבאי - עם גדרות תיל, ומחסומים נגד טנקים.

קרל ברקהוף: הם ראו חסימת דרכים ליד שער בית העלמין היהודי ושם היה שטח שאליו אתה יכול להיכנס אבל לא תוכל לצאת. דינה היתה לחוצה מאוד ומודאגת, כיון שהיא התקדמה מרחק קצר קדימה ומיד חזרה לאחור.
כמו יהודים רבים, דינה חשבה שהם מיועדים לגירוש מכיוון שהם התבקשו להביא את חפציהם, ומכיוון שמקום ההתכנסות המיועד היה ליד תחנת רכבת. אולם כאשר היא עשתה את המרחק הנוסף הזה קדימה, כל מחשבותיה התבדו. היא ראתה שורות של אנשים שכל רכושם נלקח, והם אף הופשטו מבגדיהם.

קרל ברקהוף: דינה החליטה שלא לספר להוריה את מה שראתה. היא לא רצתה להדאיג אותם יותר מדי.
היא ניסתה לצאת בחזרה מאותו שטח מגודר, אך נעצרה. הם עברו את נקודת האל-חזור. זמן קצר לאחר מכן דינה הופרדה משאר בני משפחתה.

קרל ברקהוף: דינה נדחפה בתוך קהל עצום שהציף את הרחוב. היא מצאה את עצמה ליד זקן עיוור, שביקש ממנה לעזור לו ללכת והיא שאלה אותו: "אתה יודע לאן לוקחים אותנו?" והיא נזכרה שהוא אמר משהו כמו, "אינך יודעת ילדתי? אנחנו הולכים לשלם את החוב האחרון שלנו לאלוהים. "

קרל ברקהוף: באבי יאר היה חלק ממערכת ענקית של ואדיות בקייב. היום זה חלק מהעיר. אבל באותם זמנים, זה היה ממש בקצה.  והיו לו תשעה ערוצים שרצו מזרחה ומערב במשך כקילומטר ומדרונותיו היו ממש ממש עמוקים, כ -10 מטרים. כמעט ולא היה שום דבר במקום הזה, לא היתה כמעט כל תנועה אנושית- היו כמה בתים, רחוב קטן, כמה בתי קברות ובמאה ה-19 הצבא הקיסרי הקים שם כמה מחנות. אז זה היה רחוק, אבל לא רחוק מדי, וזה לא היה אתר מאוד מוכר בקייב באותה תקופה.
באבי יאר היה מקום אידיאלי למה שתכננו הגרמנים. הוא היה מספיק קרוב כך שהיהודים יוכלו להגיע אליו, ומספיק רחוק כדי שלא לגרום לרעש חזק מדיי ולא למשוך תשומת לב רבה מדיי. אותם גאיות עמוקים נמצאו  שימושיים במיוחד לרצח המוני.

קרל ברקהוף: עמדו שם שורות של גרמנים עם כפפות גומי, עם אלות וכלבים. כל יהודי נאלץ לעבור בריצה בין השורות האלו תוך שהוא הוכה מכות קשות מאוד והותקף על ידי כלבים אלה.
פתאום מתוך הקהל דינה שמעה את קולה של אימה.

קרל ברקהוף: היא לא ראתה איפה אמה נמצאת אבל היא שמעה אותה צורחת. "בתי, את לא נראית כמו אחת. תצילי את עצמך!" וכמובן שהיא התכוונה שהיא לא נראית יהודייה וזה ממש עורר אותה, הניע אותה לפעולה. היא ניגשה לשוטר שהיה מכוחות העזר של המשטרה האוקראינית ושאלה אותו באוקראינית: "איפה המפקד שלך?" והוא שאל, "למה את צריכה אותו?" ואז היא אמרה, "כי אני לא יהודייה. אני אוקראינית. פשוט ליוויתי לכאן כמה עמיתים שלי ואני נמצאת כאן בטעות." ואז היא הציגה לו כמה תעודות שאכן לא הזכירו את יהדותה וגם שם המשפחה שלה- פרוניצ'בה הוא שם רוסי. אז הוא אמר, “בסדר, שבי שם ותחכי, נשחרר אותך אחרי שנסיים לירות בכל היהודים."
הקצין הצביע על תלולית דשא בה המתינה תחת שמירה קבוצה קטנה אנשים- כנראה, לא-יהודים אף הם. היא מספרת בעדותה את שראתה:
"ניגשתי לתל והתיישבתי. בהתחלה הסתכלתי על כל הזוועות: אנשים מופשטים ומוכים לנגד עיניי. הם צחקו בהיסטריה, ככל הנראה איבדו את דעתם והפכו לאפורים תוך מספר דקות. תינוקות נקרעו מזרועות אימותיהם והושלכו מעבר לשפת הוואדי."
דינה לא ידעה איפה המשפחה שלה. הם ככל הנראה כבר נורו ונפלו גם הם אל תחתית גיא ההריגה.
לאחר כמה שעות, קצין אס.אס בכיר ניגש לאותה התלולית ודיבר עם השוטר שאפשר לדינה ולכמה אחרים להמתין שם. הקצין הזוטר הסביר כי לא מדובר ביהודים - אלא במי שנקלעו לכאן בטעות ולכן יכולים להשתחרר.

קרל ברקהוף: קצין האס.אס כעס מאוד ואמר, "לא! הם ראו הכל. אם הם ישוחררו הם ידברו, הם יספרו וזה יעשה נזק גדול מאוד כי אנחנו צריכים שיהודים נוספים יתייצבו." לכן הם לא שוחררו ונלקחו אף הם כדי להירצח.
לדינה כבר לא היה לאן לברוח והיא נדחפה קדימה אל שפת הבור.

קרל ברקהוף: רק באותו הרגע היא ראתה מה באמת היה שם וזה היה מראה נורא ואיום. דינה עמדה בשורה. היו לפניה כעשרה או חמישה עשר אנשים. בזה אחר זה הם נורו, גופותיהם נערמו עם האלפים שכבר שם. בזה אחר זה, עד שהגיע תורה של דינה. היא התקדמה לקצה, עמדה על שפת הבור, עצמה את עיניה ולחצה את אגרופיה בחוזקה.
עכשיו כבר הכל היה חשוך. כמה חיילים ושוטרים שנשארו במקום נשאו לפידים, וסרקו את האזור.

קרל ברקהוף: מספר גרמנים ירדו למטה לבקעה ועברו בין הגופות כדי לוודא שאכן כולם מתים. אליהם הצטרפו כמה חיילים ושוטרים מכוחות העזר, אצל אחד מהם התעורר חשד כאשר הגיע לגופתה של פרוניצ'בה.
גופה של דינה היה מכוסה בדם שכיסה גם את פניה, אבל דינה שכבה כשפניה פונות מטה. כשאותו חייל האיר את גופתה עם הלפיד הוא לא ראה את הדם, ולא ראה שום חור או קרע בבגדיה שיעיד כי היא נורתה. הוא ציין זאת בפני אחד הגרמנים שהיו לצידו והם הסכימו שצריך לוודא שהיא אכן מתה.
הם הרימו את גופתה של דינה, הכו אותה אותה נמרצות, ואז השליכו אותה שוב. היא לא הגיבה. הקצין שם מגף אחד על החזה שלה, ואחד על ידה, ולחץ כלפי מטה. גם הפעם לא הייתה כל תגובה. עתה, היה להם ברור שהיא מתה, והם המשיכו הלאה.

קרל ברקהוף: אחרי שהבדיקה הזו הסתיימה ניתן היה לכסות את כל הקורבנות של אותו היום בשכבה דקה של חול וזה אכן מה שנעשה.
קבר האחים כוסה בחול. באישון לילה, בעודם עורמים את החול, הקצינים שהיו בתפקיד לא הבחינו בשום תנועה חריגה. ציטוט: 
"דחפתי את החול מפניי. בלעתי חול יחד עם אוויר והתחלתי להשתעל. פחדתי שהם ימצאו אותי ויהרגו אותי. עדיין קיוויתי לצאת ולברוח. ניסיתי להשתעל יותר בשקט. הרגשתי קצת יותר טוב. התחלתי להשתחרר וזחלתי החוצה."

 קרל ברקהוף: היא אמורה הייתה להירצח. אבל היא קפצה בדיוק בזמן לפני שהכדור פגע בה ונפלה, למטה לתוך ים הגופות של מי שנורו לפניה, והיא החליטה להעמיד פנים שהיא מתה.
לא רק שדינה הצליחה במקרה, או באינסטינקט של הרגע לחמוק מהקליע, גם כאשר אותו שוטר אוקראיני הרים אותה, הכה אותה קשות והשליך אותה בעוצמה בחזרה אל הקרקע היא נותרה ללא ניע. לא בגלל שהיא כבר לא היתה בחיים, אפילו לא בגלל שהיא הייתה חסרת הכרה, היא פשוט הצליחה לספוג את כל זה ולהעמיד פנים של מי שאיננה בחיים, כדי שיהיה לה סיכוי להישאר בחיים.

קרל ברקהוף: בכך שהיא הצליחה להישאר ללא תגובה, מבלי לזוז היא למעשה חמקה מכדור נוסף שהיו יורים בה. כך היא הצליחה לשרוד את הרגע הזה.
דינה נחלצה מתוך הבור והחלה לטפס במעלה הגיא. באותו הרגע היא שמעה קול של ילד שקרא לה מלמטה. שמו היה מוטיה. היא עזרה גם לו להחלץ והם החלו לנוע יחד ולהתרחק מהמקום תוך שהם זוחלים בתוך העשב הגבוה ומסתתרים מאחורי עצים כדי לא להתגלות.  

קרל ברקהוף: היה חושך והם המשיכו להתקדם כך למשך זמן מה.
ציטוט: "בערב התחלתי להזות: כל הזמן ראיתי את אבי, אמי ואחותי מולי. הם לבשו גלימות לבנות ארוכות. כולם צחקו והשתוללו, ואני צחקתי איתם, ואז איבדתי את ההכרה... כשהתעוררתי, מוטיה ישב לידי ובכה. הוא חשב שמתי. מהר מאוד הבנתי איפה אני, והמשכנו לזחול. היה חשוך מאוד... כדי לברוח היינו צריכים לזחול דרך שדה גדול. [. . .] סיכמנו שמאחר והוא היה כמעט ערום לחלוטין ואני לבושה בבגדים כהים הוא ילך ראשון ואם הכל בסדר הוא יעשה רחש קל באמצעות איזה ענף ואבוא אחריו. אך כשהחל להתקדם הוא נתפס על ידי שומרים ונורה מיד. כמעט איבדתי את ההכרה. שוב הייתי לבד." סוף ציטוט.

 קרל ברקהוף: זה כבר היה ה-2 באוקטובר עד שהיא באמת הצליחה להתרחק מהמקום, והיא התקרבה לבקתה סמוכה.
 "בעלת הבית יצאה ומצאה אותי בסככה, הייתי חייבת לצאת. כששאלה אותי, "איך הגעת לכאן?" חשתי נימה מאיימת בקולה והיא שלחה את הבן שלה למקום כלשהו. כעבור כחמש דקות הבן חזר עם קצין גרמני, הצביע עליי ואמר, "הנה יהודיה, אדוני." 
אחרי כל מה שדינה עברה, אחרי שהצליחה לחמוק מן הכדור ונפלה לתור הבור, אחרי שהצליחה להעמיד פנים של מתה בזמן שהוכתה קשות וכוסתה בחול, לאחר שהצליחה להיחלץ מן הבור, לברוח ולהסתתר במשך שלושה ימים בין מראות קשים, כשהיא הוזה מרעב, מצער, מהטראומה הקשה שעברה, לאחר כל זה – היא חזרה לנקודת ההתחלה. אותו קצין הגרמני לקח אותה לשפת אותו הבור ממש, ממנו הצליחה לחמוק רק לפני כמה ימים. הסיוט – החל מחדש.
היא הוחזקה שם לצד יהודים נוספים שנלכדו בבתיהם במהלך הסריקות, ומי שהיו מבוגרים מכדי לעשות את ההליכה מהעיר. הם היו מוקפים בערימות של בגדים ונעליים: של השרידים האחרונים של ההמונים שנרצחו.
ציטוט:
 "הייתה שם גם אישה עם שני ילדים, אחד מהם תינוק. היא צרחה בקול רם מאוד. אחות שהיתה מאוד רגועה, ישבה לצידה. שמה, כך נודעה לי מאוחר יותר, היה ליובה. היא ריחמה עלי. רעדתי והיה לי קר כמובן. היא פרשה את המעיל שלה, הזמינה אותי להתיישב לידה וכיסתה את רגלי בחצי המעיל. מכל האנשים שישבו שם רק שתינו היינו רגועות לחלוטין - לפחות כלפי חוץ. ישבנו ככה שעה-שעתיים, אני לא יודעת כמה זמן."
סוף ציטוט.

קבוצת האנשים הועלתה לכלי רכב גדולים, ונלקחה בדרך למקום אחר. במהלך הנסיעה כל האנשים במשאיות ישבו עם הפנים קדימה כדי לראות לאן הם נלקחים, בעוד דינה והאחות ליובה קפצו מאחור. 
על פי דו"ח גרמני רשמי, ב- 29 וב- 30 בספטמבר 1941 -  33,771 יהודים נרצחו בבאבי יאר. עד סוף המלחמה הצטרפו אליהם עוד כ- 100,000 יהודים, שבויי מלחמה, צוענים, ולאומנים אוקראניים.

קרל ברקהוף: בהתחלה הגרמנים פשוט כיסו את קברי ההמונים הענקיים. לא רק בקייב אלא גם במקומות אחרים. אבל התברר שלא מספיק לכסות את הבורות רק פעם אחת מכיון שהאדמה זזה כתוצאה מתהליכים ביולוגיים שעוברות הגופות. לעתים קרובות הקברים האלה נפתחו או שהיו בהם בקיעים ואז גייסו בכפייה אסירים אסירים סובייטים כדי לכסות שוב את הבורות בצורה מסודרת. מאוחר יותר כשהם החלו לחשוש מהפסד במלחמה, וביתר שאת  בשנת 1943, החל מבצע אדיר לחפור החוצה את הגופות ולשרוף אותן בסתר, וזה נעשה גם בקייב.  כלומר, אסירים נאלצו לחפור את הקורבנות, לשרוף אותם ולפזר את האפר. המטרה של המבצע הזה הייתה למחוק כל זכר, כל ראייה למה שהתרחש במקום.
החל מאפריל 1943 הוציאו הגרמנים לפועל את מבצע 1005 שמטרותיו היו הן מחיקת הרצח בכל מקום בו התרחש והן מחיקת זכרם של הנרצחים.  יחד עם זאת גיא ההריגה בבי יאר לא טופל באופן מייד כפי שניתן היה לצפות. במשך השנים שעברו מאז הרצח המשיכו להגיע אליו אנשים שחיפשו חפצים ודברים ייקרי ערך. יתרה מכך, תושבי הסביבה אף השתמשו במקום באופן בלתי חוקי כמזבלה.

קרל ברקהוף: בשנות ה 50 וה 60 השלטונות הסובייטים החליטו למעשה למחוק את הגיא ולמלא אותו באדמה וכך למעשה נוצר הפארק שקיים עד היום, ובמשך זמן רב לא הייתה בו אפילו אנדרטה אחת שתעיד על מה שקרה באותו המקום.  
רק בשנת 1976 הוקמה במקום לראשונה אנדרטה רשמית, משמעותית להנצחת הרצח בבאבי יאר. היא הוקדשה לאזרחים הסובייטים שנרצחו שם- ללא כל התייחסות מיוחדת ליהודים.

קרל ברקהוף: גם היום המצב מאוד מבלבל עבור המבקרים. אם תגיעו, תראו שפע של אנדרטאות, שלכל אחת מהן נושא ספציפי משלה. למשל קורבנות מהארגון הלאומני האוקראיני שנהרגו רק מאוחר יותר במהלך הכיבוש.
יש כאן כמובן דיסונאנס בין האירועים הנוראיים שהיו כאן פעם לבין החיים הרגילים שמתקיימים כאן היום- אנשים שמטיילים להנאתם, ילדים שמשחקים, אנשים שעושים ספורט. אובל אולי זה בעצם לא מפתיע מכיון שניתן לעבור באותו הפארק מבלי לשים לב או לתת את הדעת על האירועים האיומים שקרו כאן בעבר. רק מי שמתעכב, ומנסה לשים לב, יבחין באותן האנדרטאות. אבל, האם ניתן לצפות מתושבי המקום לחיות היום מדיי יום את מה שקרה בעבר? 

קרל ברקהוף: הקושי בסיפורים האלה הוא שקשה להכיל  אותם. הרצח בירייה ליד בתים של אנשים, זה משהו שגם לי, שחקרתי את הנושא במשך זמן רב, קשה להפנים אותו מבחינה רגשית, להצליח לתפוס ולהבין אותו. נראה כי בציבור הרחב הנושא זה מחלחל לזמן מה, ואז שוב נעלם. 
קרוב לשליש ממספר היהודים שנרצחו במהלך השואה חיו בשטחי ברית המועצות כפי שהוגדרו נכון ליוני 1941. רובם לא נשלחו למחנות ההשמדה. הם נרצחו במקומות שבהם הם חיו, שבהם הם נלכדו על ידי הצבא הגרמני המתקדם - בעיקר בירי - ביערות או בגאיות סמוכים, בפארקים, בתי קברות יהודיים, חוות או מבנים נטושים; לפעמים, בבתים שלהם עצמם. אחת הסיבות שאנחנו כמעט  ולא שומעים על הסיפורים האלה היא מכיוון שבמשך שנים הם נשארו, יחד עם נושאיהם, מאחורי מסך הברזל. סיבה נוספת היא שמן המקומות הללו- כמעט ולא נשארו ניצולים. ללא מעשי ההישרדות העל-אנושיים של דינה פרוניצ'בה, ומעטים אחרים, מה שהיינו יודעים היום על בבי יאר היה קטן הרבה יותר.  

ע"י חיים בזהויות שונות ותוך הישרדות והתגברות על מכשולים קשים לתיאור, דינה שרדה את השואה. בשנת 1944 היא התאחדה עם שני ילדיה הקטנים. בעלה נהרג במהלך המלחמה. לאחר המלחמה היא חידשה את עבודתה בתיאטרון הבובות. במהלך השנים היא חלקה את עדותה המחרידה על הישרדותה בבאבי יאר בהזדמנויות שונות, כולל בבית דין לפשעי מלחמה בקייב ב- 24 בינואר 1946. מדי שנה ביקרה בבאבי יאר, וכנראה אף נשאה נאום בפני הקהל שהתכנס בציון עשרים שנה לטבח. היא נפטרה בשנת 1977, שנה לאחר שהוקמה האנדרטה הראשונה בבאבי יאר. זה שלא הזכירה כלל את היהודים.
 ...
בזאת אנחנו מגיעים לסיום. את הפודקאסט מפיק איתמר סוויסה. הפרק זמין להאזנה גם באנגלית ונכתב על ידי נייט נלסון, מחקר וניהול תוכן יונתן קלפסדל ודפנה דולינקו. הפרק נערך ונכתב בעברית על ידי- עירית דגן. אתם מוזמנים לחפש אותנו בכל אפליקציות הפודקאסטים וללחוץ על הרשמה ובנוסף מוזמנים להירשם לרשימת התפוצה של הפודקאסט באתר עושים היסטוריה נקודה קום וכך תוכלו להתעדכן בכל פעם שייצא פרק. תודה על ההקשבה.