שמרקה קצרגינסקי היה אמן ומוזיקאי מוכשר ותוסס אשר הוביל קבוצת אמנים צעירה בשם"יונג וילנע"-וילנה הצעירה. חבר נוסף בקבוצה היה מי שיתפתח להיות גדול משוררי היידיש- אברהם סוצקבר. פרוץ המלחמה והפלישה של גרמניה הנאצית לוילנה שינו את חייהם ואת יצירתם מן הקצה אל הקצה, והובילו אותם לקחת חלק במשימת חייהם- הצלת אוצרות הרוח היקרים ביותר של העם היהודי. הם היו חלק מבריגדת הנייר- מחתרת שנאבקה להצלת אוצרות הרוח של וילנה ולחבל בפעולותיו של כוח המשימה המיוחד של האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג. הפעם בעושים זיכרון על סיפורה של בריגדת הנייר בגטו וילנה. אורח בפרק פרופ' דוד פישמן מהסמינר היהודי-תיאולוגי בניו-יורק.
מחתרת הנייר: מבצע הצלת אוצרות הרוח בגטו וילנה - תמלול הפרק:
זה היה באחד הימים של יולי 1943 בשעות אחר הצהריים, בבניין ייווא הישן מחוץ לגטו וילנה. בפנים קבוצה של עובדי כפייה יהודים, וביניהם המשורר שמרקה קצ'רגינסקי: שהיה בן 34, נמוך קומה, בעל שיער קצר ופזילה קלה. הוא בדיוק סיים את יום העבודה כאשר חברתו, רחלה קרינסקי, פנתה אליו. מתוך "מחתרת הנייר" מאת דוד פישמן, ציטוט:
"אתה בכל זאת מתכוון לקחת היום?" [היא שאלה.]
" שמרקה השיב בהתלהבותו האופיינית: כמובן..." . סוף ציטוט.
ה"דברים" ששמרקה "לקח"- או, אולי יותר נכון לומר, הבריח - היו ספרים. לא סתם ספרים: ספרים נדירים ויקרים של סופרים יהודים, שנאספו ונשמרו במשך שנים, ובתקופת השואה נדונו להישרף ברובם על ידי כוח משימה גרמני שהוקם במיוחד לצורך העניין בראשותו של רייכסלייטר אלפרד רוזנברג. ציטוט: "שמרקה עטף את גופו במעיל עתיק רקום של ספר תורה. אחרי שנארז היטב, דחף בתוך חגורתו החדשה ארבעה ספרים קטנים- יצירות עתיקות ונדירות שראו אור בוונציה, סלוניקי, אמסטרדם וקרקוב. מעיל קטן אחר של ספר תורה עטף אותו כחיתול. הוא רכס את חגורתו ולבש את חולצתו ואת מעילו. הוא היה מוכן לצאת אל שער הגטו." סוף ציטוט.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמרקה ניסה להבריח ספרים אל תוך הגטו. הוא, יחד עם עמיתיו, ביניהם חברתו רחלה קרינסקי שהיתה מורה אהובה בעלת תואר שני מאוניברסיטת וילנה, וחברו הטוב המשורר אברהם סוצקבר - פעלו כבר זמן מה בהעברת ספרים ואוצרות תרבות יהודיים לתוך הגטו, במטרה להצילם מידי הנאצים תוך סיכון חיים מתמיד. כך לדוגמה היה באותו אחר הצהריים בחודש יולי 1943, כאשר שמרקה התקרב לטור האנשים שעמד להיכנס לתוך הגטו. ציטוט:
" טור העובדים השבים מעבודתם היה יוצא דופן באורכו והתפתל סביב שני בלוקים של בניינים לפני שער הגטו. שמועה עברה מראש התור אל סופו. אוברשארפירר ס"ס ברונו קיטל בדק את האנשים בשער באופן אישי. קיטל- צעיר, גבוה, כהה ונאה- היה מוסיקאי מקצועי ורוצח בדם קר. לפעמים היה נכנס לגטו כדי לירות באנשים להנאתו. הוא היה עוצר אדם ברחוב, מציע לו סיגריה ושואל: " רוצה אש"? כשהאדם הינהן, היה שולף אקדח ויורה בראשו. בנוכחותו של קיטל השומרים הליטאים ואנשי משטרת הגטו היהודית היו יסודיים יותר מבדרך כלל". סוף ציטוט.
ניתן היה להבחין בקלות שהמעיל של שמרקה מנופח באופן חשוד . יתרה מכך, נוכח גופותיהם הצנומים של יתר האסירים המורעבים גופו של שמרקה נראה חסון באופן בלתי מוסבר. אם היה נתפס לא היתה לו כל דרך להסביר את מעשיו, וקיטל כבר רצח אסירים אחרים עבוד מעשים פעוטים בהרבה ממה שניסה שמרקה לעשות. ציטוט:
" שמרקה לא היה מוכן לפרוק את המשא. הוא ידע שזה לא יעזור לו. גם אם ישאיר את ספרי הקודש ומעילי ספרי התורה ברחוב, הגרמנים יגיעו דרכם לקבוצה שלו.... לפיכך, שמרקה לקח את הסיכון וניסה להתכונן למכות הצפויות... שמרקה החל לרעוד. התור התארך וחסם את התנועה... הולכי רגל לא יהודים התגודדו בצד האחר של הרחוב כדי לראות את ההצגה... פתאום נשמעו קולות בתוך ההמון: "הוא נכנס לגטו!" "בואו. יותר מהר!"
ברונו קיטל החליט, מסיבה כלשהי לעזוב את מלאכת החיפוש הגופני ויצא לשיטוט קל בגטו. ציטוט:
התור הסתער קדימה. השומרים, שהופתעו וחשו הקלה בעקבות עזיבתו של קיטל, פנו לראות לאן פניו מועדות ולא ניסו לעצור את ההמון המתפרץ. בשעה שעבר בשער, עם הספרים צמודים לגופו, שמע שמרקה קולות קינאה שקראו לכיוונו: "יש כאלה שיש להם מזל!"
הפעם ב"עושים זיכרון" - על "מחתרת הנייר" בגטו וילנה.
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.
דיוויד פישמן: שמרקה קצ'רגינסקי היה אדם שופע שמחת חיים, שהיה מאוד מהנה להיות בסביבתו, [...] וזה מפתיע מכיוון שהוא גדל כיתום. הוא הפך מילד עני מאוד וחולה להיות משורר עליז ומלא חיים.
העיר וילנה של אותם הימים הייתה קרקע פורייה לאמן צעיר בראשית דרכו.
דוד פישמן: וילנה אמנם לא הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בפולין, היא היתה למעשה הרביעית בגודלה. אבל הייתה בה מסורת יהודית אינטלקטואלית של למדנות, של ספרות וקריאה והיא אף קיבלה את הכינוי 'ירושלים דליטא' ירושלים של ליטא, וזה היה מקום מבחינות מסוימות מאוד מיוחד, אפילו קדוש.
בווילנה היו מוסדות אקדמיים ותרבותיים חשובים כמו ספריית סטראשון, סיפרייה ציבורית שבאוספיה נכללו יותר מ-5,000 כתבי יד נדירים בעברית וביידיש שייצגו למעלה מארבע מאות שנות קיום באירופה. וילנה גם היתה מקום מושבו של המכון המדעי היהודי - ייווא.
ציטוט:
" המכון נוסד בשנת 1925, וכנס ההקמה שלו התקיים בברלין, אבל חשיבותה של וילנה ומרכזיותה הביאה את המייסדים לבחור בה להקמת המרכז שלו... ייווא היה האקדמיה הלאומית של אומה חסרת מדינה... " סוף ציטוט.
בעיר התוססת הזו התכנסה קבוצה של סופרים צעירים שקראו לעצמם "יונג וילנע"- "וילנה הצעירה".
דייוויד פישמן: "יונג וילנע" היתה קבוצה מגוונת למדי של משוררים צעירים, סופרים ואגב גם מספר אמנים, ציירים ופסלים, גברים ונשים. לכל אחד מהם היה סגנון שונה, גישה שונה, אם כי אני חושב שבאופן כללי, אפשר לומר שהם נמשכו למתח הזה בין הישן או העתיק והמסורתי לבין החדש, פורץ הדרך, כלומר וילנה היא קהילה יהודית עתיקה והשם "יונג וילנע" פירושו חדשנות במרחב של מָסוֹרֶת עתיקה.
והם הפכו לפופולריים מאוד. [. . .] לספרות היה תפקיד מרכזי מאוד בחיי היהודים בווילנה. במילים אחרות, הם היו לא בשולי הקהילה, או פעלו רק עבור איזו קבוצה סגורה. האירועים הפומביים שלהם משכו מאות אנשים והם היו ידועים. במובן מסוים, הם היו הידוענים, ה'סלבריטיז', בקהילה היהודית בווילנה.
שמרקה הצטרף ליונג וילנה, שם פגש לראשונה את הצעיר שלימים יהפוך לחברו הטוב ביותר, אברהם סוצקבר.
דייויד פישמן: לסוצקבר הייתה גם ילדות יוצאת דופן בכך שמשפחתו ברחה מהחזית במלחמת העולם הראשונה ונמלטה לעומק שטחי ברית המועצות לסיביר. אז הוא גדל עם השלג של סיביר סביבו וזה משמעותי עבורו כי הלובן והשלג והעצים, זה באמת עיצב אותו למשורר שהוא הפך להיות, שעוסק הרבה בתיאורים של הטבע.
אביו של סוצקבר נפטר בסיביר, והמשפחה חזרה לווילנה לאחר מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר הגעתו החליט סוצקבר, שהיה מאוד מזוהה עם כתיבה שתיארה נופים וטבע להגיש בקשה להצטרף ליונג וילנע.
דייויד פישמן: בשלב הזה כבר היה הליך של קבלה והחברים הקיימים צריכים היו לאשר את הצטרפותו. סוצקבר נדחה, ושמרקה אמר לו, "אברשה, אלה ימים של פלדה, לא של בדולח." במילים אחרות, אתה כותב שירה יפהפייה, יפה להפליא כמו בדולח- על העצים, על השלג, על השמש. אבל אלה סוף שנות השלושים. זו תקופה של מאבק, של לחימה, עליית הנאציזם ועליית ברית המועצות ואתה לא עוסק בזה. באופן פרדוקסאלי, האינטראקציות הראשונות שהיו להם היו של משורר אחד שנדחה על ידי השני. אבל לבסוף סוצקבר התקבל לקבוצה והם הפכו - למרות שהם הפוכים במובנים רבים- בפוליטיקה שלהם, באישיות שלהם, הם נהיו קרובים מאוד והפכו לחברים הטובים ביותר.
שני המשוררים הפכו להיות דמויות מפתח- שמרקה היה המנהיג של קבוצת ה "יונג וילנע" הפופולארית – מי שארגן והפיק את היצירות שלהם - בעוד שסוצקבר הפך עד מהרה להיות החבר המפורסם ביותר שלהם, והפך לסלבריטאי של ממש בקהילת הספרות היידית. אולם תור הזהב של החבורה כולה ושל שני החברים בהם נתמקד בפרק הזה, נגדע באיבו בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השניה. חייהם ויצירתם של סוצקבר וקצ'רגינסקי, אשר עמדו בפיתחו של העשור השלישי לחייהם, בשיא פריחתם הן המקצועית והן האישית - עמדו להשתנות מן הקצה אל הקצה.
ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות, וכבשו את ווילנה כבר יומיים אחר-כך ב- 24 ביוני. באותה תקופה התגוררו בווילנה למעלה מ- 60,000 יהודים.
כמעט מיד לאחר הכיבוש החלו הגרמנים ברדיפת היהודית ורציחתם. ביולי 1941 נחטפו אלפי גברים יהודים והובלו לגיא ההריגה פונאר הסמוך לעיר. במהלך החודשים הבאים, עד דצמבר 1941, הגרמנים, בסיוע יחידות ליטאיות, רצחו עוד עשרות אלפי יהודים - צעירים, זקנים נשים וילדים.
בתוך כל זה בחודש ספטמבר של אותה השנה הוקמו שני גטאות, אליהם נאלצו לעבור יהודי וילנה והסביבה. ביניהם שמרקה קצ'רגינסקי ואשתו ברברה.
דייויד פישמן: לקח לו רק כשבוע לחוש שזוהי מלכודת מוות - והם החליטו שהם צריכים לעזוב, שהם צריכים לנסות לצאת מן הגטו.
הם רקמו תוכנית, שמרקה גידל שפם והוריד את משקפיו העגולים כדי להיראות פולני או ביילרוסי. בוקר אחד הם הצטרפו לקבוצת עבודה שנשלחה מהגטו בתפקיד, וכשאף אחד לא הביט, הם חמקו ממנה, הורידו את הטלאי הצהוב ונמלטו לבית של חבר ליטאי ביערות מחוץ לעיר.
דייוויד פישמן: בדרך אירעה תקרית מכאיבה מאוד, כשאשתו הצעירה פנתה אליו ואמרה, "אתה יודע, שמרקה, יש לך מבטא יהודי כבר מאוד... אתה תתגלה בקלות. אלמלא אתה, אני עם ההופעה הארית והפולנית התקנית שלי הייתי בקלות מתחזה לפולניה וניצלת. אלמלא אתה, הייתי יכולה להינצל בקלות". הוא כל כך נפגע, כל כך כעס מההערה הזו שהוא עוצר במקום, ותזכרו הם בפאתי העיר, ביער, הוא מסתובב ועוזב אותה ומתחיל ללכת לכיוון השני, בחזרה לכיוון העיר וילנה.
שנה לאחר שנישאו, שמרקה ואשתו נפרדים. היא התחבאה במשך זמן מה, אך מאוחר יותר נמצאה על ידי הגרמנים ונרצחה.
דייוויד פישמן: הדרך היחידה שהוא מצא כדי לשרוד מחוץ לגטו הייתה להסתובב בעיירות קטנות שונות - מעיירה לעיירה באזור וילנה. לא בווילנה עצמה אלא בסביבה - ולהתחזות לפולני אילם חירש, מישהו שלא יכול לדבר ו - זה הדבר החשוב- שלא ידבר, כי הפולנית שלו הייתה עם מבטא יהודי כבד. אם הוא היה פותח את פיו, כולם היו מזהים מיד שהוא יהודי. אז הוא באמת הצליח להשיג תעודות מזוייפות שאמרו שהוא חייל פולני לשעבר, שנפצע בשנת 1939 ולא היה מסוגל לשמוע ולא מסוגל לדבר והוא היה מסתובב בין הכפרים וכך מקבל כל מני עבודות מוזרות אבל תמיד כאלו שלא מצריכות דיבור. ו.. לפעמים באמצע הלילה הוא פשוט היה יוצא לשדה או ליער רק כדי להשמיע קול, איזו יללה , רק כדי לשמוע את קולו שלו.
באותו הזמן היה אברהם סוצקבר בגטו יחד עם אימו ועם אישתו שהיתה בהריון מתקדם. אלו הפכו את האפשרות של בריחה לבלתי אפשרית עבורו. לפחות לא באותו הזמן.
דייויד פישמן: החודשים הראשונים לקיומו של הגטו היו החודשים של שפיכות הדמים הגדולה ביותר בתולדותיו. מספטמבר 41 עד דצמבר 41 אוכלוסיית הגטו צנחה מכ- 40 אלף לעשרים אלף אנשים. במילים אחרות מחצית מאוכלוסיית הגטו בתחילתו נרצחה בתוך ארבעה חודשים.
היו כמה מקרים בהם המרחק בין סוצקבר לבין מותו היה כחוט השערה. למשל באחת הפשיטות הגרמניות על הגטו.
דייוויד פישמן: הוא התחבא בבית הטהרה של החברה קדישא, הוא התחבא בתוך ארון מתים והגרמנים נכנסו ולמזלו לא בדקו את הארונות.
אבל אפילו האירוע הזה, היה כעין וכאפס לעומת הפחד הגדול ביותר שלו.
דייוויד פישמן: אשתו הייתה בהריון כאשר הם הוכנסו לגטו, ובפברואר 1942 פורסם צו גרמני של איסור לידות בגטו אשר נכנס לתוקף באופן מיידי. תינוקות שזה עתה נולדו נרצחו על ידי הגרמנים בדרך כלל בהרעלה. נעשו מאמצים להסתיר את אותם התינוקות, רק חלקם הצליחו.
זמן קצר לאחר פירסומו של הצו אישתו של סוצקבר ילדה את בנם הבכור. הם ניסו בייאושם להסתירו מן השומרים הגרמנים. ללא הצלחה. השומרים מצאו את התינוק ורצחו אותו במקום לנגד עיניהם.
ציטוט:
"רציתי לבלוע אותך, ילדי,
כשהרגשתי את גופך הזעיר
מתקרר בתוך אצבעותיי.
רציתי אז לנעוץ בהן כוס תה חמה
מרב שקור עבר בכל
רציתי לבלוע אותך, ילדי
כדי לחוש את הטעם של העתיד שמחכה לי.
אולי תלבלב שוב בעורקיי.
אבל אינני ראוי לך.
אני לא יכול להיות הקבר שלך.
אני עוזב אותך
לשלג המזמן.
הפוגה ראשונה זו.
אתה, תיפול עכשיו כמו רסיס בין ערביים
אל תוך השקט
מביא ברכות ממני
לצילומים הדקים
מתחת לקור. "
בשנת 1942 שמרקה קצ'רגינסקי איבד אישה, ואברהם סוצקבר איבד ילד. אך הם מצאו משמעות במה שיהפוך לאחת המשימות החשובות בחייהם.
דייויד פישמן: זה פרדוקס מכיון שהגרמנים מצד אחד רצחו יהודים בהמוניהם ומצד שני, הקימו יחידה מיוחדת שעסקה באיסוף, אם אפשר לקרוא לזה כך, של ספרים יהודיים, כתבי יד, מסמכים. השתמשתי במילה איסוף אבל כנראה שהמילה המתאימה יותר היא ביזה או גניבה.
הגרמנים התעניינו באוצרות תרבות יהודיים, למטרות לימודיות. היה להם תחום שנקרא Judenforschung (יודנפורשונג) שהיה סוג של "מדעי היהדות" על פי הנאצים. במילים אחרות המדע בשירות הנאציזם כדי להוכיח שהיהודים היו מושחתים, והיוו איום על הגזע הארי, מקור כל הרוע ולכן צריך להשמידו.
למרבה האירוניה, הביזה של יצירות האמנות, הרומנים, כתבי הקודש והשירה יוצאי דופן, נועדה כדי להוכיח דווקא את הנחיתות היהודית. החומרים שלא נעשה בהם שימוש נשרפו ועבור הגרמנים שתי התוצאות היו טובות.
היחידה שהופקדה על המשימה נקראה איינזצשטאב [EIN-ZATZ-SHTAB] רייכסלייטר [REICHS-LITE-ER] רוזנברג, או בקיצור ERR. כוח המשימה של הרייכסלייטר רוזנברג.
דייוויד פישמן: יחידת המטה של רוזנברג התמקמה בוילנה אבל מהר מאוד הם הבינו שיש הרבה יותר חומר מכפי שהם ציפו. הם היו חייבים לבצע תהליך של מיון בו יוחלט מה ישלח לגרמניה ומה ילך לשריפה. אבל מי יוכל לעשות את המיון הזה? הפיתרון שהם הגיעו אליו היה שימוש בעובדי כפייה יהודים שיעשו את תהליך המיון.
ספרן יהודי בשם הרמן קרוק, נאלץ להוביל את צוות המשימה הזה. הוא גייס חוקרים, אנשי חינוך ואמנים אחרים שיידעו מה חשוב להציל. כלומר, מהם החומרים אשר ישלחו לגרמניה וישמשו לתעמולה אנטי יהודית, ומהם החומרים אשר יושמדו באופן מיידי.
שמרקה קצ'רגינסקי ואברהם סוצקבר היו בין אותם אינטלקטואלים שנבחרו למשימה. המשימה אותה קיבלו- לארגן את השמדתם של חפצים יהודיים נדירים ומדהימים, היה סוג של עינוי איטי, אך בתוך הכל הם הצליחו להגניב גם כמה רגעי שמחה. כמו למשל בזמן שאף גרמני לא הסתכל, הם היו קוראים כמה עמודים של שירה או רומן טובים במיוחד. החלק הכי טוב ביום היה כשהגרמנים יצאו לארוחת צהריים.
דייויד פישמן: בשעת הצהריים העובדים היו נשארים לבדם ללא פיקוח. וזה היה הזמן הטוב ביותר עבורם. שמרקה התפרסם בכך שהיה עולה על אחד השולחנות ומדקלם שירה או שר שירים, כל אחד עשה מה שרצה. חלק מהנשים סרגו, חלק מהגברים כתבו שירה. סוצקבר למשל כתב שירים רבים בזמן שישב בבניין ההוא.
יחסית לעבודות כפייה שנעשו על ידי יהודים אחרים באותה התקופה, מיון ספרים ישנים נראה היה כמו עבודה פשוטה למדיי.
דייוויד פישמן: בריגדת הנייר, הכוונה לבריגדה העשויה מ-נייר, זה היה הכינוי ההומוריסטי שניתן לקבוצה הזו, כלומר זו חטיבתם של האינטלקטואלים החלשים האלה. מכיון שהם לא עשו עבודה פיזית, אז אנשים אחרים היו טוענים כלפיהם- "אנחנו עושים עבודה קשה, עבודה פיזית ואתם רק מזיזים נייר ממקום למקום, אתם חלשים". והכינוי הזה שניתן להם מעיד על איזה מתח שהיה סביב העבודה שלהם, שאנשים זילזלו בה והתייחסו אליה בביטול או אפילו בלעג.
אולם לא הגרמנים, ולא רוב רובו של הציבור היהודי בגטו, למעשה אף אחד כמעט לא ידע מה קורה שם באמת, מתחת לפני השטח.
כמעט באותו הרגע בו קיבל את התפקיד, החליט הרמן קרוק שכוח המשימה שלו יעשה כל שביכולתו כדי לחבל במשימתם המוצהרת. הם אמנם יאלצו להשמיד ספרים רבים – לא היתה כל דרך לעקוף את זה. הם אמנם יצטרכו לשלוח חומרים רבים לגרמניה, שם הם עשויים להיות בטוחים, לפחות באופן מסוים. אבל, הייתה גם אפשרות שלישית.
לאט, ובאופן שיטתי, קרוק ועמיתיו החלו לבחון כיצד ניתן להבריח ספרים מהבניין למקומות מסתור. כשזה התאפשר הם נעזרו בחברים לא יהודים שיכולים היו לסייע, אך לעתים קרובות יותר הם נאלצו לתמרן ולנקוט בצעדים מסוכנים ביותר.
דייויד פישמן: באופן כללי, מה שהם היו צריכים לעשות היה לגנוב חומר מאתר העבודה שלהם, מבניין ייווא לשעבר, והם הסכימו בינם לבין עצמם שהמקום הבטוח ביותר לחומר זה היה בגטו.
הספרים הוסתרו בתוך קופסאות שהוטמנו בחדרים אחוריים או בבונקרים שהחלו להיבנות.
דייויד פישמן: אבל הכניסה לגטו פירושה לעבור את שער הגטו ולצלוח סוגים שונים של שומרים שעשו גם חיפושים גופניים. האווירה שם הייתה מאוד מתוחה, כולם היו מאוד לחוצים, עצבניים מכיון שיכולת להישלח למותך על הברחת הדבר הקטן ביותר.
סיכון החיים לא פסח על חברים כמו שמרקה, שכזכור באותו אחר צהריים של יולי 1943, נמלט במקרה, בעור שיניו, מהוצאה להורג מכיוון שאיש ה- S.S., ברונו קיטל, החליט לעזוב את נקודת הבידוק ולצאת לטיול. זו ממש לא הייתה הפעם היחידה בה הוא לקח סיכון כה גדול בצעד כה נועז.
דייויד פישמן: הוא לקח כרך ישן של התלמוד ממקום העבודה, ובמקום להסתיר אותו מתחת לגופו – מה שהיה כמעט בלתי אפשרי כיון שספרי התלמוד הם מאוד גדולים, הוא פשוט לקח את זה לשומר וזה היה גרמני והוא אמר, "אתה יודע, אני עובד עבור בריגדת הנייר, עבור חוליית רוזנברג, והמנהל הגרמני שלי אמר לי לקחת את הספר הזה לגטו- כי בגטו יש ספריה ויש שם מכונת כריכה והמנהל שלי אמר לי לכרוך את הספר הזה מחדש בגטו ואז להחזיר אותו לעבודה. "
והשומר הגרמני בשער לא יכול היה להעלות על דעתו שזה שקר גמור, כי למה שמישהו יסכן את חייו רק כדי להמציא סיפור שכזה? והוא נותן לו לעבור ולהכניס את הספר לתוך הגטו. וכמובן שהוא לא לוקח את הספר כדי לכרוך אותו מחדש אלא למקום מסתור.
ובאמת במקרה של בריגדת הנייר היה הרבה מזל סביב שער הגטו, אבל ישנם הרבה סיפורים שיש בהם אומץ ותעוזה, הרבה פעמים זו פשוט היתה תעוזה שגבלה בעזות מצח אם תרצו. למשל כאשר סוצקבר לקח צרור של ניירות. אלה היו מסמכים נדירים: כתבים של הגאון מווילנה והוא מזכיר מסמכים נוספים והוא פשוט ניגש ישר אל השומר הגרמני ומראה לו, "יש לי אישור מהמנהל שלי, מהאיינזצשטאב רייכסליטר רוזנברג, להכניס קצת ניירות שאין בהם צורך לתוך הגטו כדי לחמם את התנור שלי. אתה יודע, קר בלילה והמנהל שלי הרשה לי לקחת – זה סתם נייר משומש ויהיה לי את האישור הזה. " והשומר נותן לו להיכנס. אבל כמובן שזה לא נייר שהוא אשפה. זה לא נייר פשוט. הוא לא מתכוון לחמם את התנור בלילה. כל אלה הם כתבי יד נדירים שהוא לוקח למסתור.
במשך חודשים שמרקה קצ'רגינסקי, אברהם סוצקבר, הרמן קרוק ועמיתיהם הבריחו ספרים כאלה. הם הצילו ספרים ישנים ונדירים, מסמכים יקרים כמו הפנקס של בית הכנסת בווילנה ואת היומן האישי של תיאודור הרצל.
לעיתים הם נתפסו, והוכו על כך באכזריות, אבל הם המשיכו. הם המשיכו, לפחות, עד כמה שבועות לאחר המקרה בו שמרקה כמעט נתפס על ידי ברונו קיטל. באותו קיץ, החל מאוגוסט של ,1943 נראה היה שמשימתם עומדת להסתיים בקרוב.
דיוויד פישמן: יש שמועות שהגטו עומד בפני חיסול, וכל מי שנותר בו ישלח למחנות עבודה או פשוט למוות. אף אחד לא יודע בוודאות מה עומד לקרות. זה התחיל באוגוסט 1943 וזה די ברור לכולם שהגרמנים דוחקים בעובדי הכפייה לסיים את מלאכתם. למשל לנקות את הבניין וכולם יודעים שזה סופה של בריגדת הנייר וכנראה סוף חייהם. באוגוסט הם מגיעים עוד כמה פעמים לבניין של ייווא. ואז הם מקבלים פקודות שהם לא יחזרו בספטמבר לעבודה, וזה סימן מובהק. זה נגמר.
עבור חברי מחתרת הנייר שני דברים הפכו ברורים. ראשית: הפעולות שלהם להצלת הספרים הסתיימו. שנית: החיים שלהם כנראה עומדים להסתיים גם כן.
דייויד פישמן: שמרקה קצ'רגינסקי היה אדם תוסס, עליז, סוער ואופטימי מיסודו. אבל הוא הסתכל סביב החדר על כל האנשים והבין שרובם צעירים ממנו. שמרקה היה אז בן 35 וכולם צעירים ממנו. הוא הזקן בחדר וזו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו ששמרקה נשבר ופרץ בבכי, כי הוא הבין שהאנשים הנפלאים האלה, רובם צעירים, לא הולכים לשרוד. שהוא לא הולך לשרוד. אף אחד מהם לא הולך לשרוד וזה גרר פרץ של רגשות מכולם באותו הרגע כי הם מעולם לא ראו את שמרקה בוכה, וכאן זה היה הרגע שבו כולם הסתכלו למציאות בעיניים והבינו שזה נגמר. מחתרת הנייר הסתיימה וחיינו גם כפי הנראה עומדים להסתיים.
מחתרת הנייר כולה, התכוננה יחד, להצלתו של ספר אחד אחרון.
דייויד פישמן: שמרקה מצא בבניין הייווא את ספר האורחים של המכון שבו אנשים מוכרים חתמו שהם ביקרו בו ואולי כותבים הקדשה כלשהי והוא אומר, "אתם יודע מה? מדוע שלא נחתום כולנו ונכתוב איזו הקדשה בספר האורחים? נקבור את זה איפשהו כאן וזו תהיה עדות למה שעשינו. " כולם חותמים וכולם כותבים שורה או כמה שורות משיר, או כותבים מה שהם רוצים, יש אנשים שלא מוצאים את המילים... שלא מצליחים לבטא את מה שהם רוצים.
אברהם סוצקבר, בתקווה שזה לא השיר האחרון שיכתוב אי פעם, כתב הקדשה שהכותרת שלה היא "תפילה לנס".
ציטוט: "כך דוהר המוות על חד הקליע-
בתוכי את זהר חלומי לדקור
רגע- ואפול נקוב עופרת ללא ניע,
אם אינך מספיק, תהיה למעצור.
רוץ מהר! או תצטער מחר.
גם לנס צריך להיות מוסר. "
כעבור כמה שבועות, החלו הגרמנים בחיסול הגטו.
ציטוט: "בשעה 5:00 בבוקר, ב- 23 בספטמבר, נכנס ס"ס אוברשארמפיהרר ברונו קיטל לשטח הגטו מלווה בחיילים וקרא את הצו ממרפסת משרדי היודנראט: גטו וילנה חוסל בזאת.
כמה מאות שוטרי עזר ליטאים ואוקראינים פלשו לגטו והתמקמו לאורך כל רחובותיו.
הצפיפות וההיסטריה בשער הגטו היו בלתי נסבלים. הורים איבדו את ילדיהם [. . .] ההמון התשוש והמפוחד הלך ברחוב סובוק '[SU-BOK] הארוך שהיה מתוחם בחיילים עם ציוד קרב מלא - קסדות, רימוני יד, רובים טעונים ומקלעים. " סוף ציטוט.
השומרים הגרמנים השמיעו מוזיקת ג'אז ברמקולים בעודם עורכים את הסלקציה ובוחרים את אלה שיישלחו למחנות עבודה וריכוז באסטוניה ולטביה. גם חברים מתוך בריגדת הנייר נתפסו, וחלקם נשלחו אל מותם.
דייוויד פישמן: שמרקה קצרגינסקי, אברהם סוצקבר ואשתו, הם היו חברים ב- FPO [אף-פה-או] - ארגון הפרטיזנים בגטו וילנה, הארגון הלוחם שתכנן מרד גדול בגטו. בשל כך, הם, כמו חברים נוספים באירגון, הוברחו מן הגטו כמה שבועות לפני חיסולו הסופי.
שמרקה, אברהם ואשתו עשו את דרכם לכיוון היער.
דייויד פישמן: החיים במנוסה הם הדבר הקשה ביותר. אתה מתחבא בין שיחים. אתה מתחבא בין עצים. אתה צריך להשיג אוכל בדרך זו או אחרת. אתה צריך לחצות כמה גשרים וכמה נהרות ואתה נמצא בחשש מתמיד שיגלו אותך, שיירו בך. אבל בסופו של דבר - שלושתם הגיעו לשטח שהיה בשליטת פרטיזנים, שהיה בשליטה של לוחמים בפיקוד סובייטי.
גם בקרב הסובייטים היו מי שתיעבו את היהודים, אך זה עדיין היה עדיף על האלטרנטיבה. סוצקבר ואשתו בילו חודשים עם הפרטיזנים, עד שהוצעה להם דרך מילוט.
דייויד פישמן: סוצקבר היה משורר בעל שם עולמי. ולכן כאשר הגיעה השמועה למוסקבה דרך ערוצים שונים כי המשורר סוצקבר נמצא ביער, הרשויות במוסקבה למעשה שלחו מטוס לרצועת יער בשליטת הפרטיזנים כדי לאסוף את סוצקבר ואשתו ולקחת אותם למוסקבה, כדי לחלץ אותם מהיער. בסופו של דבר סוצקבר שהה כמעט חצי שנה במוסקבה והוא אחד האסירים הראשונים של הגטו שהגיעו למוסקבה והוא יכול היה לספר ממקור ראשון על מה שקרה בגטו ועל ההשמדה היהודית שבוצעה על ידי הנאצים.
שמרקה נשאר מאחור עם הלוחמים - במשך שנה שלמה שרד ביער, נלחם בהתכתשויות קטנות ובקיץ 1944 הצטרף לקרב בניסיון להחזיר את העיר שהייתה פעם ביתו, לפני שהפכה לכלא שלו.
דייויד פישמן: עם קבוצה מעורבת של פרטיזנים, כלומר רוסים, פולנים, ליטאים ויהודים שהשתלטו על העיר, שנלחמה כדי לקחת בחזרה רחוב אחר רחוב, עד לשיחרורה של וילנה מהכיבוש הגרמני. וכמובן שהוא מוצא את העיר הרוסה, במיוחד החלקים היהודיים, במיוחד שטח הגטו לשעבר, הכל היה בחורבות והוא מתאר את זה כאילו הוא לא יודע לאן הוא הולך. כמובן שהוא מבולבל. הוא בפנים, הוא מזהה את הרחובות אבל אין יהודים ויש הרבה גופות ברחוב. בשבילו, זו חוויה סוריאליסטית לחלוטין.
בעודו נלחם ברחובות העיר שמרקה הלך והתקרב למקום בו עבד במשך כל אותם חודשים - עם חבריו ועמיתיו, בניסיון להציל כמה שיותר מן הספרים הישנים האלה.
דייוויד פישמן: רגליו פשוט לוקחות אותו כאילו מעצמן למקום הבניין של ייווא לשעבר והבניין הופצץ, הוא הרוס לגמרי.
וזה היה אולי מתאים – כוח המשימה של רוזנברג הקימה קבוצת עבודה יהודית למיון והשמדה של חפצי תרבות יהודיים וכעת אחד האוצרות הגדולים ביותר הושמד ונשרף עד אפר. לאחר שראה זאת כתב שמרקה ביומנו- ציטוט: "אי אפשר היה לזהות אותו, הוא נחרב. נראה היה כאילו אף בניין אחר בעיר כולה לא נהרס כמוהו". סוף ציטוט. כל החומרים שהוא ועמיתיו הסתירו בעליית הגג של הבניין הפכו לאפר ואבק.
דייוויד פישמן: ואז הוא הולך לשטח הגטו והוא הולך לבונקר, לאחד ממקומות המסתור שבהם הם קברו את הספרים והניירות האלה
הבונקר היה בעומק של 60 מטרים. חברי בריגדת הנייר איחסנו שם ספרים רבים מכיוון שהוא היה נראה המקום הבטוח ביותר עבורם. כששמרקה הגיע לשטח הבונקר הוא מצא את המקום נטוש, חשוך ומכוסה אפר ועפר. מצוייד בפנס הוא החל לחפש אחרי מה שנותר.
דייויד פישמן: והוא מתחיל לחפור בידיים חשופות והוא מוצא - לאחר שחפר וחפר, הוא מוצא ארגז. הוא פותח אותו והוא רואה ניירות וספרים וזה רגע אדיר.
בתוך החשכה כשהפנס מאיר את הדפים נראה היה שהניירות כמעט נוצצים, כאילו הוא מצא תיבת אוצרות. שמרקה נשם לרווחה.
דייויד פישמן: כל מה שעשינו לא היה לחינם. זה לא היה לשווא.
שמרקה עלה בחזרה מהבונקר. השמש בהקה וסינוורה את עיניו. זה באמת היה יום יפה. שמרקה לא ידע מה להרגיש. עשרות אלפי יהודים מתו בווילנה, ביניהם חבריו, עמיתיו, אישתו ובנו בכורו של חברו הטוב ביותר.
"כל כך הרבה שמש", כתב, "אבל עולמי אף פעם לא היה כל כך חשוך כמו עכשיו".
לאחר המלחמה, שמרקה קצ'רגינסקי עבר לבואנוס איירס. בשנת 1954, לאחר הרצאה שנתן בעיר מנדוזה, הוא עלה על מטוס חזרה הביתה. זמן קצר לאחר ההמראה המטוס התרסק לתוך צלע הר, לא היו ניצולים.
אברהם סוצקבר - חברו הוותיק, הטוב ביותר, ואולי גדול המשוררים של השואה - קיבל את הידיעה בעירו החדשה תל אביב. הוא לא מצא את המילים לתאר את הצער. 25 שנים לאחר מכן, הוא כתב שיר שכותרתו "עם שמרקה, כאשר יערות בוערים". מתוך 'שירי יידיש של השואה', מאת ברט צ'רלס וורב.
ציטוט:
"התפאורה היא יער ליטאי בליל חורף קר. כששריפה שניצתה על ידי האוייב דולקת בין העצים. אנחנו רואים את החבר שמרקה, זריז כמו סנאי, מטפס במעלה עץ אשוח גבוה העומד להתפוצץ. המשורר מסביר: חברו טיפס לראש העץ הבוער כדי לראות טוב יותר - כדי לזכור טוב יותר - את הנוף ההרוס ". סוף ציטוט.
השיר מסתיים בקטע הבא - מתורגם, ציטוט:
האשוח רועד יותר ממנו,
המחטים שלו כבר בוערות.
הטבעות חדרו לתוך הגזע שלו.
עץ האשוח התפוגג.
מה החבר שלי עושה שם למעלה?
שר מנגינה בלחן עממי:
יערות בוערים, גזעי עצים בוערים,
אך שורשיהם שלמים נותרו. "
בכך מסתיים סיפורם של אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי. ההקלטות הישנות שליוו את הפרק הן של שיריו של שמרקה קצ'רגינסקי, כפי ששר אותם בקולו בשנת 1946. למידע נוסף אודות בריגדת הנייר כנסו לאתר יד ושם או קיראו בספרו של דויד פישמן "מחתרת הנייר" בהוצאת מאגנס. הפרק נכתב במקור על ידי נייט נלסון, תחקיר וניהול תוכן יונתן קלפסדל, עירית דגן ודפנה דולינקו, תרגום עריכה וכתיבה בעברית על ידי עירית דגן.
