בשנים שלאחר המלחמה בחרו למעלה ממאה חסידי אומות העולם להמשיך ולקשור את גורלם בגורלו של העם היהודי, ולבנות מחדש את חייהם כאן בישראל . בחירה זו לוותה באתגרים וקשיי השתלבות שונים הכרוכים בשפה, תעסוקה, מנטאליות שונה ולעיתים אף חיים בבדידות. סיפוריהם לרוב לא היו מוכרים כאן בארץ, ומקום קבורתם של חלקם לא היה ידוע. הפעם בעושים זיכרון, נקדיש את הפרק לחסידי אומות העולם שחיו בישראל ועל פרוייקט 'חסד אחרון' של יד ושם ושירות הביטחון הכללי שנרתם לחשיפתם ולהנצחת סיפוריהם. את הפרק מלווים דבריו של גרשון פינצ'בסקי איש השירות לשעבר וכיום מדריך במחלקת צה"ל וכוחות הביטחון ביד ושם, מי שיזם ומנהל את הפרויקט החשוב הזה.
חסידי אומות העולם בישראל - תמלול הפרק:
עירית: אנטוניה גרובר, או בכינויה טוסקה, נולדה בשנת 1916 בעיר לבוב – היום באוקראינה. לימים למדה מוזיקה בקונסרבטוריון, ובלשנות גרמנית באוניברסיטה. היא שרדה את השואה, נישאה וכעבור שנה עזבה את לבוב יחד עם בעלה בדרך לארץ ישראל. כאשר הלכה לעולמה, והיא בת 96 היא נקברה על פי בקשתה, לצד בעלה, יוסף גרובר, בבית הקברות של הכנסייה הקתולית בחיפה. שבועיים לפני לכתה היא השאירה את הכיתוב אותו רצתה שיחרטו על מצבתה. וכך נכתב: 'אנטוניה גרובר ניצלה בשואה ע״י נסטור סניאדנקו, חסיד אומות העולם'. מי היה נסטור סניאדנקו ומדוע החליטו אנטוניה ויוסף גרובר להיקבר בבית קברות נוצרי? הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם על קבוצה ייחודית של למעלה ממאה חסידי אומות העולם שבחרו לעלות לארץ ישראל ולהמשיך לקשור את גורלם לגורלו של העם היהודי גם לאחר השואה. אני עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, מתחילים.
גרשון: נסטור סניאדנקו הוא יוסף גרובר. המדובר באותו אדם, בבעלה של אנטוניה.
עירית: גרשון פינצ׳בסקי הוא איש שרות הביטחון הכללי בעבר וכיום מרצה ומדריך במדור משלחות צה״ל וכוחות הביטחון לפולין. גרשון הוא מי שיזם, חקר ועומד מאחורי פרוייקט "חסד אחרון" להוקרה והנצחה של קבוצה ייחודית של אותם חסידי אומות העולם שבחרו אחרי המלחמה לעלות לארץ ולחיות כאזרחי מדינת ישראל ודבריו ילוו את הפרק הזה.
גרשון: נסטור ואנטוניה הכירו אחד את השניה במהלך לימודיהם באוניברסיטה בלבוב. היא הייתה יפה ומצודדת, ומשכה את מבטי הסטודנטים באוניברסיטה וביניהם את מבטיו של נסטור, אז הוא היה בן 24. ביוני 41 כבשו הנאצים את לבוב במסגרת מבצע ברברוסה, ולאחר זמן קצר כמובן שהוקם שם גטו. כאשר נסטור נהג להיכנס אל הגטו מדי יום ולהביא אוכל לאנטוניה, שסירבה להיפרד ממשפחתה. רק לאחר האקציה הגדולה באוגוסט 1942 בה גורשו מרבית יהודי לבוב, בעיקר למחנה השמדה בלז׳ץ, הבינה אנטוניה, היא טוסקה, שהיא לא תוכל להישאר יותר בגטו אם היא רוצה לשרוד, והיא ברחה אל נסטור. נסטור לקח אותה לדירה הקטנה שהוא שכר בשכונה פולנית אמידה, ושם הוא החביא אותה בדירה שלו במשך כשנתיים ימים, כאשר בחלק מהתקופה הוא גם נתן מחסה לידידה יהודיה נוספת שלו, ואף אחד לא ידע על כך. אפילו כשההורים שלו ביקרו אותו היא התחבאה אנטוניה בארון המטבח. ביולי 1944 שוחררה לבוב על ידי הצבא האדם. נסטור ואנטוניה התחתנו, וכאשר אנטוניה הבינה שאף אחד ממשפחתה לא שרד, עברה יחד עם נסטור למחנה עקורים בגרמניה, שם נולד בנם פרדי, ושם נסטור סניאדנקו משנה את שמו ל יוסף גרובר- הוא בעצם מאמץ את שם משפחתה של אנטוניה- גרובר, ויוסף על שם אחיה שנרצח במלחמה.
גרשון: בסוף 48 מגיע הזוג גרובר, נסטור או יוסף כפי שהוא קרוי עכשיו ואנטוניה, מגיעים לישראל ומשתקעים, מקימים את ביתם בקרית חיים שליד חיפה. במהלך חייו עבד נסטור שהיה איש ספר ושפות ואדם חכם מאוד, עבד כפקיד בחברת פז ואפשר לשער שלו היה נשאר בעיר הולדתו בלבוב הוא היה מפתח קריירה מפוארת באוניברסיטה המקומית. כאשר הלך נסטור לעולמו, הוא נקבר בבית הקברות הלטיני בחיפה. על קברו רשומים שמו מלידה, והשם החדש שאימץ כאשר קשר את חייו בגורלן של אנטוניה אישתו ושל מדינת ישראל. על קברו אין כל כיתוב או רמז אודות גבורתו בזמן המלחמה, אודות האיש הצנוע, האציל והערכי שהיה בחייו ובמותו. מי שדואגת להנצחתו ולהנצחת מעשיו היא אישתו אנטוניה.
גרשון: רק כשהיא הגיעה לגיל 88 היא פונה ליד ושם ומבקשת שיכירו בבעלה כחסיד אומות העולם. לפני שהיא נפטרה היא ביקשה להיקבר לצד בעלה בבית הקברות הלטיני בחיפה ואז היא ככה הסבירה והיא אמרה את המשפט האלמותי – הוא הלך אחרי בחייו, אני אלך אחריו במותי. ועל קברה היא דאגה שתיחקק האמת אודות נסטור, חסיד אומות העולם שבזכותו שרדה את המלחמה
עירית: הסיפור המדהים של הזוג הזה נשאר עלום במשך שנים רבות. סיפורו של חסיד אומות העולם שלא רק שסיכן את חייו וחיי משפחתו כדי להציל יהודים בתקופת השואה, אלא העתיק את חייו לישראל – למדינה זרה, לחיים של שפה ותרבות שאינו מכיר, מנותק מכל הווייתו, וכאן, אין איש אשר מכיר ומוכיר את פועלו. השאלה המתבקשת כאן היא איך לא ידענו? כמה נסטורים נוספים חיו וחיים כאן בינינו מבלי שאנחנו יודעים על כך דבר?
גרשון: במהלך הקיץ האחרון השתתפתי בסמינר מקוון משותף למדריכי מחלקת צה״ל וכוחות הביטחון ביד ושם למדריכי המוזיאון ליהדות גליציה בקרקוב. במסגרת הכנות להרצאה שהעברתי בסמינר נתקלתי במספר נתונים ובמספר סיפורים אודות חסידי אומות עולם שהתגוררו בישראל. מקצתם היו מוכרים לי, אבל מרבית הסיפורים והנתונים כשנחשפתי אליהם היו חדשים והותירו אותי המום. הסיפור הראשון שאותו הכרתי, עסק בקולונל ולדיסלב קובלסקי מורשה. קובלסקי מהנדס, קולונל בדימוס, נציג חברת פיליפס בורשה טרם, לפני פרוץ מלחמת השנייה. ועם כיבוש ורשה ע״י הגרמנים, מנצל קובלסקי את אישור התנועה שהיה לו כנציג פיליפס ונכנס לתוך גטו ורשה ומתחיל לפעול על מנת להציל יהודים. תוך כדי המלחמה הוא גם מל את עצמו כאות הזדהות עם העם היהודי, שזה מעשה מדהים מכיוון שלא מדובר פה בטלאי צהוב שאפשר להסיר אותו בשעת סכנה ולהיטמע באוכלוסייה. מדובר פה בסימן היכר שלו הוא היה נחשד, ואני כבר אומר, הוא נחשד ע״י הגרמנים והגסטאפו, והם היו מגלים את היותו נימול זה פירושו של דבר גזר דין מוות. אז במהלך התקופה שבעצם הוא מתחיל להציל יהודים בגטו ורשה הוא נחקר פעמיים ע״י הגסטאפו אבל הוא מצליח להערים עליהם והוא לא מסגיר את הניצולים. אפשר להעריך שעד סיום המלחמה הציל קולונל קובלסקי לפחות 50 יהודים. לאחר המלחמה הוא ממשיך להתגורר בורשה ובשנת 1947 הוא מתחתן עם לאה, אחת הנשים היהודיות שהוא הציל ובעליית גומולקה ב-1957 הם עולים ביחד לישראל, יחד עם הבן של לאה מהנישואים הקודמים ומשתקעים בת״א ושם הוא עובד לפרנסתו בחנות מכולת כמדומני. וכשדבר סיפורו מגיע לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, קובלסקי כבר בן 62, בריאותו רופפת, הפרנסה שלו דחוקה, בן גוריון מסדר לו, או דואג שיסדרו לו עבודה במשרה חלקית במחלקת התיעוד של יד ושם. לצמצם פאוזה. ב-1971 קובלסקי הולך לעולמו ופה בעצם מתחילה דרמה נוספת בסיפור שלו, מכיוון שטרם מותו הוא ביקש – אל תרחיקוני מאחי היהודים, קברוני ביניהם.
עירית: אולם לאחר מותו של קולונל קובלסקי, נוצרי, שבחייו סיכן את כל שהיה לו כדי להציל יהודים ואף מל את עצמו כאות הזדהות עם העם היהודי הנרדף, לאחר לכתו לא נמצאה אפילו רשות מקומית אחת שהסכימה לקבור אותו בבית עלמין יהודי. רק לאחר חיפושים ומאמצים רבים הוא נקבר בבית העלמין של קיבוץ יד מרדכי, ובכך הוגשמה משאלתו להיקבר בין אחיו.
גרשון: לפני כשבע שנים לערך, ששמעתי את הסיפור הזה לראשונה חשתי אי נוחות, שלא לומר בושה. אני אגיד בנימה אישית שגם אני ממשפחה שניצלה ע״י חסידי אומות עולם ולכן גם החיבור שלי לנושא הזה הוא חיבור אישי ומשפחתי וקרוב. ומעבר לאי הנוחות שחשתי, גם התרשמתי שהדמות של קולונל קובלסקי והסיפור שלו לא מוכרים לציבור הרחב כפי שהם צריכים להיות מוכרים. אבל, במקביל נתקלתי כמעט מיד בכתבה על חלקת חסידי אומות העולם שנפתחה בבית הקברות קריית שאול בסוף שנות ה-90. את הקמת החלקה יזמו ראש עיריית תל-אביב דאז, שלמה להט ז״ל, ויבדל לחיים ארוכים הרב ישראל לאו, ששימש אז כרבה הראשי של ת״א.
עירית: אם כן בין שנות השבעים, אז הלך קובלסקי לעולמו לשנות ה 90 חל שינוי ביחס לחסידי אומות העולם שחיים בישראל ולאופן קבורתם. יתכן שאז התגלה שלארץ הגיעו בעצם עשרות חסידי אומות העולם ועמו כפי הנראה גם השינוי ביחס לנושא של קבורתם. ב 2002 אף קמה עמותת עצו"ם – עבודות צדקה ומשפט שבין שאר מוקדי פעילותה סייעה לחסידי אומות העולם שחיו בארץ בתחומים שונים. הם העריכו שבארץ חיו כ 130 חסידי אומות העולם מתוכם שניים עודם בחיים היום.
גרשון: המספר המדהים הזה שלמעלה ממאה חסידי אומות עולם שחיו בארץ ועדיין חיים בעצם, היה נתון מטלטל, כל מי שעוסק בהנחלת זיכרון השואה, ולבטח מדריכי פולין יודעים כמה זה חשוב לנו לפגוש את האנשים האלו וכמה זה נדיר לפגוש היום את החסידי אומות עולם שעדיין חיים. לשמוע את הסיפורים שלהם ולחנך על הסיפורים האלו. בנוסף, הייתי נפעם מההבנה שמספר כה רב של חסידי אומות עולם החליטו לקשור את גורלם בגורל העם היהודי במדינת ישראל וזה בעצם מה שמייחד את הקבוצה הזו שקראנו לה חסד אחרון, ואני בהמשך אסביר למה. זה מה שמייחד את הקבוצה הזאתי לעומת שאר חסידי אומות העולם. ולאור כל הגילויים האלו החלטתי להתעמק בנושא. והסתבר שלא היה מסד נתונים שמתייחס לקבוצה הזאתי. בעצם לא ידענו את כל שמותיהם, או היכן הם קבורים. לא ידענו היכן הם התגוררו בארץ. לא ידענו במה הם עסקו ומה עבר עליהם. לא ידענו מה עלה בגורל משפחותיהם ולא ידענו מה עלה בגורל משפחות הניצולים, האנשים שהם הצילו והאם היה חיבור בין חסידי אומות העולם שהגיעו לארץ לבין המשפחות שהם הצילו.
עירית: עלו עוד שני ממצאים חשובים שבגללם נוסד הפרוייקט הכל כך חשוב הזה. האחד שלא הייתה כל הנצחה רישמית ומסודרת לאותם חסידי אומות העולם שגרו בארץ ונקברו בה. והשני הוא שהיו חסידי אומות עולם שהלכו לעולמם מבלי להותיר אחריהם משפחה ובכך למעשה אין מי שיפקוד את קברם. מכאן גם השם שניתן לפרוייקט- "חסד אחרון" – בהשראת השם שניתן לשורדי שואה שנותרו יחידים ממשפחותיהם ונפלו במלחמת השחרור שמונצחים בפרוייקט- "נצר אחרון".
גרשון: נעזרתי רבות בעמותת עצו״ם. לאורך השנים, אחת אחר השנייה, יש שם נשים שטיפלו ובקשר עדיין עם משפחות חסידי אומות עולם שגרים בישראל. הם גם העבירו לי רשימות עם השמות וגם דרך פשוט גלישה באינטרנט. התחלתי להרכיב רשימה מאוד בסיסית, מאוד פשוטה אבל מאוד חשובה ושלא הייתה, שכללה את כל המרכיבים הללו שאמרתי. את השמות שלהם, היכן הם גרו, האם יש להם קרובי משפחה, היכן הם קבורים, במידה והם לא קבורים גם את זה סימנתי. ועל מנת לצקת לפרויקט אופי ממלכתי, החלטנו במחלקת צה״ל וכוחות הביטחון בביה״ס הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, להציע לשירות הביטחון הכללי לקחת על עצמו את המחקר אודות אנשי חסד אחרון, לא רק ביכולתם של עובדי השירות להתמודד עם פערי מידע ובלוח זמנים קצר, אלא ובעיקר כי ידענו שהם יראו במשימה הזאתי שליחות ערכית ממעלה ראשונה.
עירית: לפרויקט התנדבו למעלה מ 550 עובדי שירות שחולקו ל 109 צוותים, כמספר חסידי אומות העולם שחיו בארץ והיו מוכרים בזמן שהפרוייקט יצא לדרך. כל צוות קיבל תיק של חסיד אומות עולם ואת המידע שהיה קיים אודותיו. לפרוייקט נקבעו מספר יעדים:
1.איתור כלל הקברים של חסידי אומות העולם שחיו בארץ או שנקברו בה וסימונם באמצעות לוחית הנצחה, שכן לא על כל הקברים צויין שהנפטר היה חסיד או חסידת אומות העולם.
2.ייסוד של מסורת לפיה יקויימו מדיי שנה טקסי זיכרון בכל קברי "חסד אחרון"
3.פירסומם של סיפורי חסד אחרון והעתקת זיכרונם ומורשתם מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי.
גרשון: הסיפור של פרופסור פאבל הורבצ'בסקי הוא אחד הסיפורים המצמררים שחווינו במהלך הפרוייקט.
עירית: הורבצ'בסקי היה מהנדס מכונות בעיר וורשה שבפולין. כאשר כלאו את היהודים בגטו ורשה, הוא הצטרף לאשתו היהודיה ועבר עמה לתחומי הגטו. הוא ניצל את הרשות שנתנה לו לצאת מן הגטו למקום עבודתו, על מנת להבריח מזון עבור בית היתומים של קורצ'אק וכדי להסתיר יהודים במשרדו שבצד הארי. גם לאחר שברח עם אשתו לאזור קילצה, המשיך לפעול למען הצלת יהודים. ב-1956 היגרו בני הזוג לישראל והוא הוכר כחסיד אומות העולם כבר בשנת 1964. העץ שניטע לכבודו היה מבין 11 העצים הראשונים שניטעו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. .
גרשון: כשהפרויקט החל בעצם לא ידענו היכן קבור פרופסור הורבצ'בסקי. האם הוא קבור בארץ, האם הוא קבור בחו"ל. אני ניסיתי לחפש אותו באתרים שונים באינטרנט ולא מצאתי שום עדות להימצאו. מתנדבי השירות לעומת זאת כן מצאו. הם איתרו פרטים אודותיו באתר ביליון גרייבס ועלו שם כמה נתונים מעניינים. הראשון שהוא קבור בבית הקברות בחולון והנתון השני שבעצם יש גם תאריך פטירה וגם תאריך קבורה ואלו תאריכים שונים עם פער משמעותי. וכמובן שזה עורר תהייה מה הסיבה לכך. אז על רקע ממצאים האלו פנו מתנדבי השירות לחברה קדישא בבית הקברות בחולון, שאישרו שהוא אכן קבור שם. ובנוסף, הם ביקשו מתנדבי השירות מהחברה קדישא שינחו אותם לגוש, לחלקה ולקבר כדי שהם יוכלו לבוא ולראות את הקבר. הם אכן קיבלו את ההסבר ואז הם מגיעים לקבר ורואים שעל הקרקע חרוט איקס. אין מצבה. הם פונים לחברה קדישא והם אומרים להם – אתם בטוחים שזה המקום? אומרים בטוחים. הולכים שוב, מתנדבי השירות ומגיעים לאותו קבר. חלקת אדמה חשופה בלי מצבה ואיקס מסומן עליה. בשלב הזה כשהם מבינים שזה הקבר ואין מצבה, עדיין נותרה תעלומה, הפער בין שני התאריכים, תאריך הפטירה ותאריך הקבורה.
אחת המתנדבות בצוות שטיפל בעניינו של פרופסור הורבצ'בסקי העלתה השערה ולפיה פרופסור הורבצ'בסקי תרם את גופו למדע וזה אמור להסביר את הפער. חוזרים לרישומים של חברת קדישא, בודקים ואכן הוא טרם את גופו למדע ועל סמך הרישומים פונים לאותו מוסד אקדמאי שקיבל את הגופה ומסתבר שאכן כן. פרופסור הורבצ'בסקי נפטר ב-1977 אבל הובא לקבורה ב-1982 ללא שהונחה על קברו מצבה.
עירית: פרופסור הורבצ'בסקי נקבר למעשה כאלמוני, ללא מצבה או סימן שיעיד ששם הוא נטמן. אשתו הלנה שהלכה לעולמה 16 שנים אחריו נטמנה באותו בית הקברות בחולון מבלי לדעת שבעלה נקבר אף הוא באותו המקום.
גרשון: ועל רקע ממצאים הללו קיבלו מתנדבי השירות החלטה שעד יום הזיכרון לשואה ולגבורה 8 באפריל 2021 הם מניחים מצבה על קברו. לשמחתנו חברה קדישא ת"א התחייבה מידית להקים מצבה ושירות הביטחון הכללי לקח על עצמו לטפל בכל הקשור לארגון טקס גילוי המצבה. ובערב חג הפסח האחרון תחת שמש קופחת, התכנסנו ליד קברו של פרופסור פאבל הורבצ'בסקי להניח לראשונה מצבה על קברו.כמעט 40 שנה לאחר שנקבר, נערך לראשונה על קברו טקס מרגש בהשתתפות נציגי שירות הביטחון הכללי, אנשי החברה קדישא ונציגי יד ושם ונישאו תפילות קדיש ואל מלא רחמים.
גרשון: אני חייב להגיד שהאווירה הייתה מחשמלת. התחושה הייתה שאנחנו עושים מצווה ושזה רגע שלא יחזור על עצמו, וככל שהתקדם הטקס ונישאו הדברים, היית יכולה לראות עירית שההתרגשות שניבטת מפניהם של המשתתפים רק הולכת וגוברת. לא עוד חלקת קבר אלומה, אלא מצבה מכובדת, יד ושם.
עירית: אחת השאלות שעלתה אצלי בעקבות השיחה עם גרשון קשורה לתגובתן של המשפחות של אותם חסידי אומות עולם לעובדה שפתאום, מגיעים אנשי שירות או נציגים של יד ושם ומתחילים לשאול שאלות על הוריהם או קרוביהם. בפרק קודם בו עסקתי בנושא של חסידי אומות העולם אחד הנושאים שעלה בצורה מאוד חזקה הוא העובדה שאותם אנשים שבחרו להציל יהודים למעשה בחרו במודע, במובן מסויים, לחיות את חייהם בצורה חשאית, להסתיר את העובדה שהם מסייעים ליהודים לא רק מעיני הגרמנים אלא מעיני שכניהם ולעיתים אף מחלק מבני המשפחה ממש, לדאוג מכל מי שמתחיל לשאול שאלות... והנה פתאום עשרות שנים מאוחר יותר מגיעים אנשים ומתחילים לשאול שאלות...
גרשון: היו שקיבלו את המתנדבים ללא היסוס ולפעמים נוצר הרושם שהם כאילו חיכו לרגע הזה שהמתנדבים יתקשרו ויגידו להם – אנחנו נציגי יד ושם ובאנו לשמוע את הסיפור של ההורים, הסבים, חסידי אומות עולם.
גרשון: והיו משפחות שנקטו משנה זהירות, שזה מובן, וביקשו להבין מדוע לפתע יד ושם באמצעות מתנדבי השירות, מגלים עניין בחסידים ובחסידות, זמן כה רב לאחר פטירתם. היו משפחות שגם לאורך השנים חוו קשיים שונים שמקורם בחיים לצד אב או אם שהם לא יהודים, והפנייה אליהם הציפה רגשות ואולי פתחה פצעים שלכאורה נסגרו מזמן ובהתאם הייתה התגובה.
עירית: אחד הנושאים החשובים שהאיר הפרוייקט הוא את הקשיים אותם חוו חסידי אומות העולם שבחרו לגור כאן, במדינה שאת שפתה הם לא דוברים, לא מכירים את האנשים, את התרבות. להיות מיעוט דתי במדינה בה הם חיים, להיות מי שמגיעים ממדינות בהם נרדפו יהודים זה לא מכבר. בנו של נסטור סניאדנקו, פרדי גרובר סיפר למשל שכבר בדרך לארץ, על האוניה, ביקשה ממנו טוסקה אישתו שלא להתבלט יותר מדיי ולא לעלות לסיפון האוניה שלא יחשדו בו שהיה קאפו או משתף פעולה אוקראיני. הקשיים המשיכו גם כאשר הגיעו טוסקה ונסטור שכבר אימץ כאמור את השם יוסף גרובר לארץ. חיים כזוג של מציל וניצולה.. נוצרי ויהודייה...
גרשון: נסטור ויתר על שמו והתנתק מביתו, התנתק ממשפחתו, ממולדתו, משפתו, הגיע לארץ זרה, הוא נדרש לרכוש שפה חדשה וויתר על קריירה מזהירה שציפתה לו ועל כל אלו נוספה גם חוסר היכולת לתקשר עם המשפחה שלו בתקופה של מסך הברזל בימי ברית המועצות והעובדה שהוא חי כנוצרי בחברה יהודית. פרדי מביא כדוגמא, ואני חייב לומר ששמעתי את זה ממשפחה נוספת, את התחושה כשההורים מסבים לסדר בבית חברים, וקוראים בהגדה, ואז נשמע פסוק שפוך חמתך על הגויים, והבטן מתכווצת של אביו לשמע הדברים.
עירית: סוגייה נוספת שהתעוררה היתה היחס לו זכו בניהם ובנותיהם של מצילות נוצריות שהחליטו לחיות כאן בארץ ועל-פי ההלכה אינם נחשבים ליהודים.
גרשון: אז במהלך המחקר פגשו המתנדבים גם בבת של חסידת אומות עולם מהולנד, שהצילה את בעלה במהלך המלחמה. וכשהבת התבקשה לתאר את התחושה של איך זה לגדול לצד חסידת אומות עולם, אז היא דייקה את השאלה והיא אמרה - אתם צריכים לשאול אותי איך זו, מהי התחושה לגדול לצידה של אם לא יהודייה, מכיוון שרק לאחר שאמי נפטרה אנחנו ביקשנו את ההכרה בה כחסידת אומות עולם. והיא ענתה שלמרות שבישוב שהיא גרה בו היו שידעו מי היא אימה והיו שידעו שהיא הצילה את בעלה, למרות זאת היו מכינם את הבת בכל מיני כינויים כגון שיקסעל'ה, שזה גויה קטנה, וכדומה. והדברים האלה נצרבים. הם נצרבים לילדים והם נשארים אתם לכל אורך ימי חייהם. ואותה בת הציפה קושי נוסף שאני כבר הזכרתי בתחילת דבריי והוא נושא הקבורה. אימה הלכה לעולמה. אימה חסידת אומות העולם הלכה לעולמה ב-1995 וכבר לפני שהיא הלכה לעולמה הבת שהיא, וכבר לפני שאימה נפטרה, הבת שהייתה מאוד מפוקחת הבינה שהיא עומדת להיתקל בבעיה בנושא הקבורה והיא הייתה צריכה לחטט את רגליה ארוכות כדי למצוא בית קברות יהודי שיסכים לקבור את אימה בשטחו. אז בעצם חלק מהקשיים שחסידי אומות עולם חוו פה במהלך החיים שלהם עברו גם לילדים וחייבים לומר שלזכור שאנחנו בעצם מדברים על מדינה צעירה שמתעצבת, שעומדת בפני משימות ומטלות לאומיות חשובות רבות וצריך לזכור שלא אחת גם ניצולי השואה עצמם חוו תחושות של אבל קיפוח ואי צדק, ועל רקע זה גם צריך לראות את התמונה הכוללת שקשורה לחסידי אומות עולם. אני לא חושב שהייתה פה הפליה מכוונת או כוונה לפגוע בקבוצה הזאתי, אבל כאמור אלו התחושות שהם חוו ושילדיהם חוו ועם זה קשה ולא צריך להתווכח.
עירית: לקשיים הייחודיים הללו של חסידי אומות העולם, אותם האנשים במרבית המקרים חיו עם אתגרים נוספים אותם אנו מכירים מסיפוריהם של ניצולי השואה בארץ כשהם מתייחסים לחיים לצד הזיכרון.
גרשון: לא אחת במהלך המחקר עלתה בי התהייה האם חלק מהאנשים האלו היו פוסט טראומטיים. כי אנחנו מכירים את התופעה הזאתי אצל ניצולי שואה, ואנחנו יודעים שיש עמותות שונות שמטפלות בניצולי שואה, עמך ועמותות אחרות, ואנחנו פחות שומעים, וככל שביררתי, מעולם לא הייתה פנייה של חסיד אומות עולם לעמותת עמך. ואת שואלת את עצמך מה המשמעות של להסתיר יהודים במשך שנתיים ימים בבית, מה המשמעות של להסתיר יהודי עם משפחה מתחת לרצפה ולא לספר גם לבן שלך שלפעמים הוא חבר במפלגה אנטישמית. הצורך לאלתר כל הזמן, להיחקר בגסטפו, חקירה שמשאירה אותך מצולקת פיזית ונפשית, ויום אחד נגמרת המלחמה והחסידים האלו יוצאים מהבית ואת צריכה לחזור ולחיות, והם לא תמיד שומרים אתך על קשר. באמת אפשר לחזור ולחיות בלי שום השפעה, בלי שום תופעות לוואי?
ראינו מתוך הסיפורים השונים שעלו עד כה את המחיר שנאלצו לשלם אותם חסידי אומות עולם שבחרו לגור כאן בארץ. לצד דברים מהותיים שרק הוזכרו כמות קשיי השפה, פערי המנטליות וכו'. סיפור נוסף שלא יכולנו להתעלם ממנו ורצינו לתת לו במה פה בפרק שלנו, הוא סיפורה של מי שכונתה המלאך מלבוב, ולדיסלבה לריסה חומס. חומס נולדה בדרוהוביץ, כיום באוקראינה, ובין שתי מלחמות עולם נבחרה כחברת מועצת העיר, וכאחראית על המחלקה הסוציאלית. בתוקף תפקידה היא נחשפה רבות לקהילה היהודית ולמנהיגיה ופעלה כדי לסייע לה ככל הניתן. ב-1934 היא אף ביקרה יחד עם בעלה בישראל והתעמקה בבעיות הסוציאליות של הישוב העברי באותה תקופה. בהמשך העבירה חומס את מגורה ללבוב, שם היא נבחרה ליו"ר המפלגה הדמוקרטית. חומס ופעלה רבות ובאופן גלוי נגד גילויי אנטישמיות מהם סבלו היהודים. כבר בשלב הזה היא שילמה על כך מחיר כאשר בעלה שהיה רב סרן בצבא הפולני סולק מתפקידו בשל מעשיה. עם הכיבוש של העיר לבוב ומסירתה לידי הרוסים מתוקף הסכם ריבנטרופ מולוטוב, חומס הצטרפה למחתרת הפולנית בעיר. בשבועות הראשונים לכיבוש הגיעו לעיר פליטים רבים מן השטחים המערביים של פולין במנוסה מן הגרמנים, אך אלו לא דיברו את השפה הרוסית ולא היו יכולים להשתלב בעבודה. בברית המועצות של אותה תקופה מי שלא עבד לא אכל. חומס קיימה בהתנדבות קורסים ללימוד השפה הרוסית עבור אותם פליטים שהגיעו לעיר. כאשר חזרו הגרמנים ביוני 1941 וכבשו את העיר, חומס רתמה את המחתרת הפולנית להצלת יהודים. היא החלה להבריח מזון לתוך שטח הגטו ובהמשך גם בגדים, תרופות ונשק. במקביל החלה לפעול להוצאת ילדים ונשים משטח הגטו באמצעות ניירות מזוייפים. היא מקבלת ילדים מהוריהם ומוסרת אותם למשפחות בצד הארי, גם שם היא ממשיכה לבקרם, לדאוג לצרכיהם ומנסה לעודד אותם שבקרוב כל זה יגמר. חומס אף פועלת יחד עם דר' אדולף רודפלד, יו"ר היודנראטבגטו לבוב, והם מחברים דוח מפורט על המצב הטראגי של היהודים בגטו לבוב ועל פעולותיה של המחתרת הפולנית. היא מבריחה את הדוח אל ממשלת פולין הגולה בלונדון ומשם לארה"ב והוא מגיע לידי הנשיא פרנקלין רוזוולט. במשך כל התקופה הזו כדי לא להיתפס חומס מחליפה שמות וזהויות בתדירות גבוהה, ונמנעת מלקיים שיגרת חיים קבועה. כאשר הגרמנים מתחילים לבחון את פעולותיה ביתר שאת היא החלה להבריח את הילדים לחלק הארי של לבוב דרך תעלות הביוב ובעגלות אשפה. בשלב מסוים היא מבינה שהיא כבר לא יכולה לפעול יותר בלבוב ונמלטת לורשה. גם שם היא חוברת למחתרת הפולנית וממשיכה לפעול. בתום המלחמה נודע לחומס שבנה היחיד, שהיה טייס קרב בחיל האויר הבריטי, נפל באחד הקרבות. בעלה גויס מחדש עם פרוץ המלחמה לצבא הפולני ונפל בשבי הגרמני. הוא שוחרר אך חלה ולאחר זמן מה נפטר. חומס החליטה לעזוב את פולין ולהגר ללונדון.
גרשון: בלונדון היא עובדת למחייתה בעבודה פיזית אבל כשהניצולים בארץ שומעים על כך, וד"א הם כינו אותה אמא, הם מסייעים לה כספית והם מפצירים בה לעלות לישראל. ובסופו של דבר היא מגיעה לישראל, היא נוטעת פה עץ בשדרת חסידי אומות עולם, היא מוכרת כמובן כחסידת אומות עולם, ומסייעים לה למצוא עבודה ולגור בבית אבות בחיפה. היא חולקת את חדרה בבית האבות יחד עם שותפה נוספת שלצערנו כנראה שהתקשתה לקבל את העובדה שאתה בחדר גרה לא יהודייה, והיא מקשה עליה את החיים. במקביל חומס חולה במחלה וכנראה שצרות החיים הכריעו אותה והיא נוטלת את נפשה. וכך חומס האצילה, הצנועה, האמיצה, מלאת התעוזה והתושייה שנתנה את כל כולה לעם היהודי, הובאה לקבורה בבית העלמין הלטיני בחיפה.
סיפורה של ולדיסלבה חומס, משלב בתוכו גם מעשי הצלה מתמשכים לאורך כל שנות המלחמה וגם פעולות להפצת המידע אודות מה שנעשה בפולין למדינות החופשיות, שני מרכיבים המזכירים מאוד את פעולותיהם של שני חסידי אומות עולם שיחסית מוכרים יותר כאן יותר בארץ. אירנה סנדלר, צעירה פולניה שהצטרפה לז'יגוטה – ארגון מחתרתי פולני שפעל להצלת יהודים, והצילה למעלה מאלף ילדים יהודים ע"י הוצאתם מגטו ורשה לצד הארי, ויאן קארסקי, שפעל אף הוא במחתרת הפולנית והעביר מידע אודות ההשמדה ההמונית של יהודים בפולין לבעלות הברית כבר בדצמבר 1942, סיפרנו על פעולותיו ושליחותו בפרק שעלה בפודקאסט של יד ושם באנגלית, ON THE HOLOCAUST. ולדיסלבה חומס התגוררה כאן בארץ, ונשאלת השאלה מדוע גם סיפורה אינו מוכר כלל, והמחשבה על האופן בו סיימה את חייה מחמירת לב אף יותר נוכח עובדה זו, שכן אם היתה דמות מוכרת יתכן וניתן היה לוודא ששנותיה האחרונות כאן בארץ יהיו מכובדות יותר.
גרשון: חשוב לזכור בכלל שאנחנו מדברים על חסידי אומות עולם שחיו בישראל, חשוב לזכור את מה שאמרתי קודם על מדינה צעירה, מתפתחת, עם ריבוי משימות לאומיות חשובות, ושום דבר לא נעשה בכוונת זדון. אבל כדי להמחיש את אחת הסיבות המרכזיות בעיניי לכך שסיפורם לא מוכר, אני מבקש לקרוא את מכתבה של חווה אווה קביאטובסקי ליד ושם מאוקטובר 1986. והמכתב נפתח כך – הנני פונה אליכם בבקשה להעניק את התואר חסיד אומות העולם למר אוגניוש קביאטובסקי המתגורר עתה בכתובת הבאה, וכאן היא מציינת את הכתובת בירושלים. את הנימוקים לבקשתי הנני מפרטת במסמך המצורף. פנייתי זו באה בתאריך כה מאוחר אחרי שנים רבות של היסוסים בשל סיבות אישיות. מר קביאטובסקי, שהוא כיום בעלי, הסתייג כל השנים מכל צעד שהוא שיעניקו לו פרס על מעשים שראה בהם מילוי חובה אנושית גרידא ולא פעולות חורגות. עתה הוא אדם מבוגר, החי בארץ נוכרייה לו, רחוק מבני עמו ודתו, בקשיי הסתגלות לא מעטים, ולי אישית נדמה שגרמתי לו עוול בכך שלא עמדתי על כך שמעשיו יזכו בהוקרה נאותה. בברכה והיא חותמת את שמה. ואם אנחנו ככה, קוראים את המכתב בעיון אז אנחנו רואים שעולים ממנו כמה נתונים. הנתון הראשון וזה עונה לשאלתך מדוע סיפורם לא מוכר מספיק, זה הצניעות של חסידי אומות עולם. אני יכול להגיד שכחוט השני עובר בין הסיפורים של חסידי אומות העולם השונים שחיו בארץ, הנרטיב של הצניעות או העיקרון של הצניעות. הרבה מהם לא ראו במה שהם עשו מעשה שראוי לכל גמול, גם לא להכרה מטעם יד ושם ולכן הם נמנעו מלבקש את ההכרה. ודבר נוסף שרואים במכתב, אנחנו רואים שלמרות שהוא חי בארץ כנראה לא מעט שנים, ולמרות שיש לו אישה, עדיין יש פה תחושת ניכור ותחושת בדידות וריחוק מהמשפחה.
אם כן, אחת המטרות המרכזיות של הפרוייקט החשוב הזה, חסד אחרון היתה לחשוף את סיפוריהם של אותם חסידי אומות עולם שבחרו לחיות את חייהם בארץ, ובזכותו הם נכנסים כעת למרחב הזיכרון הציבורי.
גרשון: התנדבו לפרויקט מעל 550 עובדי שירות הביטחון הכללי, שגם ככה שגרת היום שלהם כעובדים וכאנשי משפחה עמוסה ממילא, ולמרות זאת הם עשו לילות כימים כדי להשלים את המידע החסר על חסידי אומות העולם שחיו בארץ. הם פקדו את בתי העלמין בשעות הבוקר המוקדמות, כולל בשבתות, כדי לאתר קברים שלא ידענו היכן הם מצויים. הם פגשו את בני משפחות המצילים ואת בני משפחות הניצולים עד לשעות הלילה המאוחרות. הם הקשיבו במשך שעות ובסבלנות אין קץ לסיפורים, ומעבר לכל הם פעלו מתוך הזדהות עמוקה ומתוך תחושת שליחות אמתית והבנה שאם הם עצמם לא ישלימו עכשיו את המידע החסר על חסידי אומות העולם, הסיפורים שלהם ושמותיהם עלולים להישכח. והתברר שהיו גם מספר מתנדבים מקרב עובדי שירות הביטחון הכללי שהם עצמם הגיעו ממשפחות שניצלו על ידי חסידי אומות עולם ואפילו שני מתנדבים שחסיד אומות העולם שהציל את המשפחה שלהם חי בארץ. ז"א שהוא נמנה על פרויקט חסד אחרון.
עירית: ביום הזיכרון האחרון לשואה ולגבורה התקיימו 44 טקסי זיכרון במקביל, ורוב הקברים כבר סומנו בלוחית המעידה כי הנפטר היה חסיד אומות העולם. כאמור, מצבה הונחה על קברו של פרופ' פאבל הורבצ'בסקי והעובדה כי עדיין חיים כאן איתנו שני חסידי אומות עולם- ירוסלבה לויצקה בחיפה וויקטור מלניק במגדל העמק הוזכרה והפכה ידועה. היא אף הפגישה את ירוסלבה עם אחד מן הילדים שהצילה שחי אף הוא היום בארץ- יורם מירון והביאה למפגש מרגש ביניהם.
גרשון: לא הצלחנו לאתר עד עכשיו 4 קברים, אולם מרגע שהפרויקט החל, איתרנו 6 חסידי אומות עולם שלא ידענו שחיו בישראל. מספר רשויות מקומיות ואף מספר בתי ספר החלו בפעולות הנצחה, בפעולות חינוך שקשורות בחסידי אומות עולם שגרו בארץ ואנחנו מקווים שרשויות נוספות, שכבר הביעו עניין תוכלנה להתקדם בנושא הזה. דבר נוסף, מדריכים שונים כבר החלו לפקוד את קברי חסד אחרון במסגרת הסיורים שלהם, ובעצם בכל מכלול הפעולות האלו התחלנו לממש את אחד היעדים החשובים של הפרויקט, והוא התקת סיפורם של אנשי חסד אחרון ממרחב הזיכרון הפרטי אל מרחב הזיכרון הציבורי.
עירית: המחקר החשוב הזה עומד להסתיים ומכאן מתחיל תהליך של עשיה חינוכית להנצחת מורשתם של חסידי אומות העולם שחיו בארץ ולהנחלת הערכים העולים מסיפורם הן בתקופת השואה, והן בחייהם בארץ- ערכים של צניעות, קבלת האחר, אהבת חינם, עשייה בסתר ואהבת הארץ.
