בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי איבד רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה את בנו, כלתו, גיסתו ואימו. לאחר מכן נכלא יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ורשה. מראשית הכיבוש, נשא האדמו"ר דרשות, אותן העלה על הכתב, תחת הכותרת 'חידושי תורה משנות הזעם'. בדרשות אלה ניסה לחפש את הפשר והמשמעות של הסבל והגורל של העם היהודי בתקופת השואה. בפרק זה נבחן כיצד הוא מבין את המאורעות שעובר העם היהודי בתקופת השואה ומה השיח שהוא מנהל עם ריבונו של עולם בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות?
אורחים בפרק: פרופ' דניאל רייזר- ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, אשר פירסם וערך את המהדורה המדעית של דרשות האדמו"ר בשם:"רבי קלונימוס קלמיש שפירא: דרשות משנות הזעם".
הרב ד"ר צבי לשם מנהל אוסף גרשם שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים.
'אייכה'? - זעקתו של האדמו"ר מפיאסצנה - תמלול הפרק:
שיר: "ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפניך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעתקולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!"
עירית: שלום וברוכים הבאים ל 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם, אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה.
תהיות בדבר מקומו של אלוהים בהיסטוריה, או תפקידו של אלוהים בעולם, השגחה פרטית וכללית ו'צדיק ורע לו' ליוו את האדם עוד מימי המקרא. אך הרצח השיטתי והטוטאלי של יהודי אירופה בתקופת השואה העלה אותן ביתר שאת. רציחתם של מיליוני יהודים חפים מפשע זקנים, נשים וילדים הפכה את השאלה הפרטית של היחיד הסובל לשאלה כלל יהודית ואנושית. שאלה זו נדונה גם בימי השואה במקומות שונים, על ידי אנשים שונים.
אחת הדמויות המרתקות ביותר שנדרשו אליה הוא רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, אשר עסק בדרשותיו בימי השואה במשמעות הסבל והייסורים. הוא נכלא בגטו ורשה לאחר שבנו, כלתו, גיסתו ואז אימו מתו בשבועות הראשונים לפרוץ המלחמה. בדרשותיו שנשא לקהל עדתו בין השנים 1940-1942 הוא מחפש פשר, עבור עצמו ועבור קהל מאמיניו לייסורים הקיצוניים שהיו מנת חלקם. בדרשה שנשא על פרשת חוקת בשנת 1942 ערב הגירוש הגדול, הוא אף העלה את השאלה 'אייכה'? שאל.. וענה.
את דרשותיו הוא העלה על הכתב וכינה אותן 'חידושי תורה משנות הזעם'. כשמסר אותן לאנשי ארכיון עונג שבת על מנת שיוטמנו אף הן, יחד עם התיעוד הנרחב של חיי הגטו, הוא הוסיף מכתב אחרון בו הוא מבקש שכתביו יועברו לאחיו, הרב ישעיהו שפירא, הנמצא בארץ ישראל והוא שידאג להדפיסם. את המכתב הוא סיים בדברים אלו: "דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, הנשבר והנירצץ מצרותי ומצרות ישראל העמוקים על תהום רבה וגבוהים עד שמי שמיים והמצפה לישועת ה' כהרף עין. קלונמוס. "
בפרק הזה נדבר על הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה ועל תפיסתו המשתנה של הסבל והייסורים בזמן השואה. כיצד הוא מבין את המתרחש בכל שלב ושלב, כיצד הוא מסביר את המתרחש בכל שלב ושלב ומה השיח שהוא מנהל עם ריבונו של עולם בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות. מתחילים.
פרופ' דניאל רייזר: אני חושב קודם כל שהשאלה "איכה?" היא שאלה מאוד דתית.
עירית: פרופ' דניאל רייזר עומד בראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג. הוא מתמחה בתחום החסידות המאוחרת והגותה, והגות דתית בשואה. בשנת 2017 פירסם וערך את המהדורה המדעית של דרשות האדמו"ר בשם:"רבי קלונימוס קלמיש שפירא: דרשות משנות הזעם".
פרופ' רייזר: היא לא רק שאלתו של אלוהים לאדם הראשון "איכה?" אבל כל האנושות, כולל גיבורי המקרא, הם... הפכו את השאלה הזאתי, כן? בתור הד... מבני אדם אל אלוהים. מאברהם שמעז לעמוד מול האלוהים, יוצר שמים וארץ, ולהגיד לו: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" אין לך יותר התרסה מזאת, ואחר כך משה שאומר: "למה הרעותה לעם הזה?" והוא מתווכח עם אלוהים וירמיה הנביא זועק ואומר: "למה דרך רשעים צלחה?" כלומר, השאלה הזאת של ייסורים גרמה מאז ומעולם לאדם... אני לא הייתי משתמש במילים דתי/חילוני, לאדם כאדם לזעוק את השאלה הזאתי "איכה?"
עירית: רבי קלונימוס קלמן שפירא נולד בשנת 1889 בעיירה גרודז'יסק שבמרכז פולין, ומצד שני הוריו היה נצר לשושלות חסידיות מפוארות. אביו נפטר עוד לפני שמלאו לו שלוש שנים והוא גדל בבית קרובו רבי משה ירחמיאל הופשטיין - האדמו"ר מקוזניץ'. בבגרותו הוא נישא לביתו של האדמו"ר ונולדו להם שני ילדים. הם עברו לעיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה שם הקים את חצרו והחל לכהן כאדמו"ר וכעבור 4 שנים הפך גם להיות לרב העיירה.
ד"ר צבי לשם: החצר, החסידות שלו הייתה יחסית קטנה.
עירית: הרב ד"ר צבי לשם מנהל אוסף גרשם שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים, וחוקר את הגותו של האדמו"ר מפיאסצנה.
ד"ר לשם: אבל ממה שאנחנו כן יודעים הייתה אווירה מאוד אינטנסיבית, במיוחד בשבתות ובחגים, היו מגיעים הרבה מאוד חסידים להיות במחיצתו, והייתה אווירה מאוד מאוד מיסטית. התפילות מאוד ארוכות, טישים זאת אומרת ה"שולחן" שהרבי היה מנהל בחגים, היה שעות ארוכות עם שירה אינטנסיבית, עם ריקודים חזקים, הרבי בעצמו היה גם לפעמים עוסק בפעילות שאנחנו היינו קוראים לה אולי מאגית.
עירית: בראשית ואמצע המאה ה-20, בתקופה בה פעל האדמור מפיאסצנה, כבר לא נותר הרבה מן המאפיינים הייחודיים של המהפכה הגדולה של תנועת החסידות, אשר סחפה את העולם היהודי במזרח אירופה כמאתיים שנה קודם לכן.
ד"ר לשם: הוא רצה לחדש את החסידות של הבעל שם טוב. הוא כותב בכמה מקומות על זה שבזמנו החסידות מאוד ירדה, בהרבה מובנים, אבל בין היתר בזה שחסידים אינם מבינים באמת מהי הדרך של עבודת השם בחסידות. ובספריו הוא מדריך את החסיד בכל מיני שלבים בעבודת השם, בתפילה, באמונה, בפעילות מיסטית, כדי להחזיר לעולם את חסידות הבעל שם טוב.
עירית: התקופה בה פעל האדמור היתה תקופה מאתגרת מאוד מבחינות רבות נוספות. מהפכות של תיעוש, עיור, והשכלה הובילו לתופעה רחבה של חילון והתרחקות של אנשים מן הדת, גם בעולם היהודי. האדמו"ר היה מוטרד מאוד מן העובדה שהנוער כבר לא פוקד את הישיבות ובתי המדרש כבעבר.
פרופ' רייזר: הוא צריך להתחרות עם תרבות חדשה, תרבות של מודרנה, תרבות של בתי קפה, בתי קולנוע העוסקים הרבה בדמיון, תיאטרון שעוסק בדמיון, והוא מבין שאם ימשיכו את הלימוד בתלמודי תורה כמו שלמדו במאות שנים האחרונות, אתה פשוט תפסיד תלמידים בגלל שהמשיכה לתרבות שבחוץ היא גדולה וחזקה. הוא צריך להתחרות מולה ולהעמיד סוג של חינוך חדש... שהוא לא רק רלוונטי, שהוא גם מושך, שהוא אטרקטיבי. ולכן הוא מפתח מאוד את החוויה. את החוויה אצל התלמידים, לא רק ידע אינטלקטואלי. והוא חושב שעל ידי חוויה זה יכול לשמש תריז מסויים כנגד היציאה לחיפוש חוויות מחוץ למעגל המסורתי.
עירית: בין אם הייתה זו מגמת החילון, ובין אם הרצון להפיץ את תורתו של הבעל שם טוב ולקרב את הגאולה, החליט האדמו"ר להירתם לנושא של חינוך הנוער ובשנת 1923 הקים את אחת הישיבות החסידיות הגדולות בוורשה "דעת משה". המשנה החינוכית שלו היתה חדשנית והתבססה על ערכי החסידות ועל תפיסות פסיכולוגיות ופדגוגיות חדשניות, המזכירות אולי את משנתו של בן דורו שחי ופעל אף הוא בוורשה - יאנוש קורצ'אק. הוא העביר ביקורת על אי יכולתו של הממסד הדתי לעורר בנוער חיבור ליהדותם ועל חוסר יכולתו לשנות את החינוך המסורתי שהפך ללא רלוונטי. הוא שאף לחנוך את הנוער על פי דרכו, בגובה העיניים. כחלק מהצורך להעניק לצעירים חוויה רוחנית, שוב הן כדי למשוך אותם והן כי הוא האמין שזו הדרך לעבודת השם בחסידות, הוא פיתח טכניקות שונות של דמיון מודרך ומדיטציה.
ד"ר לשם: מצד אחד הוא ממשיך את הדרך הזאת, של החסידות העממית ושל להיות אדמו"רים עם כוחות מיסטיים, שאנשים באים אליו לקבל ישועות וכולי, ומצד שני הוא הרבה יותר מודרני, הוא מכיר את הרפואה המודרנית, הפסיכולוגיה, תאוריות החינוך והוא עושה שילוב מאוד נדיר של העולם הישן עם העולם החדש.
עירית: כשהמלחמה פרצה היה האדמו"ר בן 50. הוא התאלמן כשנתיים קודם לכן, ונותר עם שני ילדיו - בן ציון ורעכיל יהודית. ב-25 בספטמבר בנו נפצע קשה מההפצצות הגרמניות על ורשה ואושפז. ביום המחרת הגיעו אישתו של בן ציון ודודתו, אשר הגיעה לביקור מן הארץ ונותרה בפולין בשל המלחמה שפרצה, לבקרו בבית החולים. לרוע המזל בדיוק אז גם בית החולים הופצץ והן נהרגו. כמה ימים לאחר מכן נפטר גם בן ציון מפצעיו. עוד זה מדבר וזה בא. ב-20 באוקטובר נפטרה אמו של האדמו"ר, וימים ספורים לאחר שקם מן השבעה על בנו נאלץ לשבת שבעה בשנית ומצא את עצמו אומר קדיש על ארבעת הנפטרים יחד: בנו, כלתו, גיסתו ואמו.
פרופ' רייזר: פה הוא נכנס לסוג של, הייתי אומר, דרשנות חדשה, אנחנו לא נמצא בדרשות שלו מזמן השואה, המכונות "אש קודש", לא נמצא יותר עיסוק בדמיון מודרך ובמדיטציה, המציאות יותר חזקה... וזה זמן של הישרדות ואנחנו רואים בכתבים שלו, הוא מתייחס, לפחות בהתחלה, ב-1939 ו-40', מתייחס לעצמו כמישהו שסובל יותר מאחרים, הוא רואה את עצמו כדוגמה שעל אף כל הייסורים שהוא עובר, הוא ממשיך להאמין באופן מלא - זו טרגדיה, צריך להבין, מדובר באדמו"ר שיש לו בן ובת וממילא... הבן הוא זה שאמור להמשיך את דרכו, להיות האדמו"ר הבא, והוא מאבד את בנו יחידו. ויש לו יומן אישי שנקרא "צו וזירוז" ורואים כמה הוא היה קשור לבן שלו וכמה קשור נפשית, וכמה הוא... היו לו ציפיות ממנו, שימשיך דרכו. אין ספק שזו אבדה, טרגדיה ש... כל זה ביחד גורם לו, יש לו תודעה שהוא בעל הייסורים ושהוא מהווה דוגמה שנועדה לחזק את האחרים.
עירית: השאלה שתלווה את הדברים מכאן, בבחינה של דרשותיו, היא כיצד האדמו"ר מסביר את האירועים שקורים, מדוע הם קורים, וכיצד צריך להגיב אליהם? האם יש נקודה בה הוא הוא מגדיר ותופס את מה שמתרחש כסטייה מן ההיסטוריה היהודית, כסבל וייסורים שהם ייחודיים וחסרי תקדים? ומתוך כל זה - היכן אלוהים? האם אלו מעשיו? כיצד ניתן להסבירם
ד"ר לשם: אפשר להגיד שבתחילת השואה האדמו"ר חשב… הוא לא ידע שזה שואה, אף אחד לא ידע מה הולך להיות, ובדרשות הוא באמת מטיף להחזיק באמונה, ומנסה לעודד אנשים שהישועה תבוא, יכולה לבוא בכל רגע, ישועת השם כהרף עין, לפי הביטוי המקובל. אבל באיזשהו שלב הוא מפסיק לדבר כך, הוא אפילו כותב שזה מזיק לאמונה להגיד לאנשים שתבוא הישועה כי אז הישועה לא באה ואז הם שוב נופלים באמונתם. לכן הוא עובר פאזה אחרת והוא מנסה להגיע לדבקות בשם מתוך הסבל.
עירית: אם בתחילת הדרך ההסבר לדברים הנוראיים שקורים הוא חטא ועונש, עם ישראל חטא, עזב את הדת, ולכן מגיע העונש והדרך לתקן היא חזרה בתשובה, ההסבר הזה נזנח דיי מהר. אילו חטאים ישנם היכולים להצדיק עונש קיצוני שכזה? ומכאן מתחיל האדמו"ר להתייחס לפשר הייסורים, אותם הוא חווה באופן אישי ואותם חווה קהילתו. אבל מה יכול האדמו"ר לחדש? שהרי ההיסטוריה של עם ישראל רצופה ייסורים, רדיפות, פוגרומים, חורבן. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו..
פרופ' רייזר: לדבר על משהו ולחוות אותו זה עולמות שונים לחלוטין, והוא חווה ייסורים וכותב מתוך זה וזה מה שהופך את הספר שלו לייחודי. זה לא ספר פילוסופי, זה סוג של יומן, בסופו של דבר. ככה אני מתייחס לזה, יומן מטלטל עם עליות וירידות שיש בו שיח על ייסורים מתוך ייסורים, וזה הייחודיות של הספר. ודבר שני, שזה יוצא דופן בכתיבה רבנית, יש הרבה כנות, כמו יומן, הוא משתף אותנו במשברים שלו. הוא לא מנסה מבחינה פילוסופית להסביר למה באו עלינו ייסורים, הוא פשוט מתאר, זה עקב בצד אגודל, שלב אחרי שלב, את הקשיים ופשוט כבר בהתחלה, בשנת ת"ש, פרשת חיי שרה, הוא מתאר, וזה טרום הגטו, עד כמה המצב קשה.
עירית: פרשת חיי שרה נפתחת במותה של שרה אימנו. בדרשתו האדמו"ר מתייחס, על סמך דברי רש"י, לכך ש'פרחה נשמתה' של שרה כששמעה שאברהם לקח את יצחק בנה לעקדה. שזו היתה הסיבה למותה. כחודש לפני כן בדרשה שנשא ליום הכיפורים דיבר האדמו"ר על כך שלאדם המאמין קל יותר לשאת את הייסורים כיון שהייסורים ממרקים את נפשו, הם ממרקים את חטאיו וכך הוא יכול להתקרב להשם. הוא מתייחס לגמרא שאומרת שכמו שהמלח מכשיר וממרק את הבשר, כך הייסורים ממרקים את נפשו של האדם. אבל כחודש לאחר מכן הוא מתריע.
ד"ר לשם: הוא אומר בעצם שזה רק נכון בסבל עד רמה מסוימת, וסבל אחרי זה רק שובר אנשים, לוקח מהם את התחושה שיש להם קיום בכלל. אקזיסטנציאלית הם כבר מתים גם לפני שהם מתים.
פרופ' רייזר: ואז הוא אומר רגע, רגע, אבל אם שמים יותר מדי מלח בבשר, אז הוא כבר בלתי אכיל, הוא כבר בלתי נסבל. יש יותר מדי מלח(...) הוא דן בכך שיש יותר מדי מלח כששרה שמעה ש אברהם לקח את בנה את יחידה יצחק לעקדה, אז היא מתה, (...) פתאום אתה חושב על זה ואתה אומר: רגע, רגע, זה מקביל לחייו של אדמו"ר פיאסצ'נה, הוא כותב את זה בדיוק כשהוא קם מהשלושים על הבן שלו. אז אתה אומר לעצמך: מי פה הקריב את הבן שלו על מזבח המלחמה? עובר את הייסורים שאי אפשר לעמוד בהם, שהוא אומר את הפרחה נשמתה של שרה, יותר מדי ייסורים, אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. אנא, אלוהים, אל תיתן לנו יותר מדי ייסורים, אל תשפוך יותר מדי מלח על הבשר, אנחנו פשוט לא נעמוד בזה, אנחנו נמות. זה סוג של זעקה... תציל אותנו.
עירית: אבל מלח נוסף נשפך. בנובמבר 1940 נסגר הגטו בורשה. ביתו של האדמו"ר היה ברחוב דז'ילנה 5 ונכלל בתוך תחומי הגטו כך שהוא לא צריך היה לעקור ממקומו. מביתו זה ככל הנראה הוא נשא את דרשותיו והעלה אותן על הכתב. מראשית הכיבוש הגרמני ועד לגירוש הגדול ביולי 1942. לאחר הגירוש כבר לא היו דרשות, אבל כן היו תוספות והגהות ששפירא הוסיף ממרחק הזמן. בתנאי הגטו הקשים, שככל שעובר הזמן רק הולכים ומקצינים, האם אפשר להמשיך ולפעול על פי אותם העקרונות? איזו רוחניות יכולה להיות בתנאים של גטו? כיצד ניתן לעבוד את השם בגשמיות כאשר אפילו הפעולות הבסיסיות ביותר של הקיום נלקחות? כיצד ניתן לראות ניצוצות של אלוקות במרחב שמתואר כ'שאול של דנטה'?
ד"ר לשם: אז צריך לבחון האם וכמה הוא משנה את תפיסותיו, או שהוא שומר עליהן ומנסה להתאים אותן למציאות החדשה, או אפשרות שלישית, שאני חושב שזה גם נכון, שהוא מאמין בכל מה שהוא האמין מקודם, אלא שהוא גם חייב להודות שכרגע, בזמן הייסורים הקשים, אי אפשר לקיים את מה שהיה אפשר מקודם ולכן יש דברים שצריכים להשהות אותם בעצם. למשל כשהוא בתחילת המלחמה כותב על זה שצריכים לעבוד יותר קשה, להמשיך להתפלל, לקיים מצוות, ללמוד תורה וכולי, ויותר מאוחר במלחמה הוא מודה שכמעט ואי אפשר, ומאוד קשה לאנשים כשהמצב יותר חמור להמשיך בעבודת השם. הוא כותב שלפני המלחמה, אף על פי שהרבה מאוד אנשים עזבו את הדת היו גם כאלו שהיו מתחזקים, סוג של בעלי תשובה, אבל בדרשות שלו מהשואה הוא כותב שזה כבר לא המצב, המצב בזמן השואה שרק עוזבים, רק נחלשים. אין אף אחד שמתחזק בזמן השואה, כך הוא כותב. אז בזמן השואה בעצם מה שהוא מנסה לעשות לפי הבנתי זה לעזור לחסידים שלו רק להחזיק מעמד, באמונה בסיסית בבורא וכמה שניתן לשמור מצוות ברמה בסיסית.
עירית: בדרשה שנשא לחנוכה של תש"ב, סוף 1941 הוא מתייחס לתחושת הנטישה שחווים האנשים, במציאות ההולכת וסוגרת השאלה של "למה עזבתני" צפה ועולה ביתר שאת ואמונתם של האנשים נפגמת כלשונו.
פרופ' רייזר: הוא מתאר שאנשים באים אליו עם כל מיני קושיות כאלה. הוא דן ממש על המושג האמונה. והוא לא מקבל אותם. הוא אומר: אני לא מקבל את התפיסה שאומרת "כשטוב לי, אני מאמין, כשרע, אני לא מאמין". זה לשחק במסחר, כן? במאכעריות עם אלוהים. הוא אומר: האמונה היא בלתי מותנית וצריך להאמין בכל מצב. מה גם, וזה הדגש, זו ההיסטוריה היהודית, אנחנו יודעים אותה, תמיד היו ייסורים, כלומר אין לו תפיסה של משהו חריג. הוא אומר: למה כשביום הכיפורים קראתם על עשרה הרוגי מלכות לא איבדתם את האמונה שלכם? מה זה עשרה הרוגי מלכות? זה הרומאים מוציאים את גדולי התורה להורג. כשמוציאים את רבי עקיבא להורג במסרקות של ברזל… אנחנו מתארים ביום הכיפורים תיאורים נוראיים. אז הוא אמר להם: תגידו, לא ידעתם שיש ייסורים? לא שמעתם על המרד הגדול, כן? שהסתיים אחר כך בחורבן בית המקדש והתלמוד מתאר איך בית"ר נופלת ואחר כך מרד בר כוכבא, ומה, חסרים לנו ייסורים? מסעות הצלב בראשית ימי הביניים ואז פרעות ת"ח-ת"ט וחמיילניצקי באיזור אוקראינה ודרום פולין של היום. אחרי מלחמת העולם הראשונה באזור ההוא של דרום פולין ואוקראינה פרעות פטליורה מתו קרוב ל-250 אלף יהודים ב-3,000 פוגרומים מתועדים ואנחנו נוטים לשכוח את התקופה הזאת בין 1917 ל-1920, שהיה רצח המוני "למה כשלמדתם פסוק גמרא ומדרש ושמע מצרות ישראל מאז ועד עתה לא נפגעה אמונתו, ועתה נפגמה?" הוא מתאר פה תיאור של איבוד אמונה, של משבר אמונה, "אמת שייסורים כמו שאנחנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים, אבל מכל מקום, איך זה נרצה להבין את מעשי השם האלה ולהיפגם, חס ושלום כשלא נבין אותם". כלומר, אנחנו יודעים שבהיסטוריה היהודית יש פרעות, אמנם יש תקופות של שקט וזה לא פעם ראשונה, והשואה השכיחה מאתנו את הצרות האלה שהוא אולי הצרות הכי גדולות, כן, מחורבן בית המקדש עד המאה ה-20, והוא בא ואומר: מה אתם מאבדים את האמונה? מה, אתם לא יודעים שיש צרות? כי הצרות האלה הן אותו דבר.
עירית: דווקא בעתות כאלה הוא אומר, צריך להאמין במסירות נפש, ולחפש את הקרבה לאלוהים מתוך הסבל עצמו. מי שמצליח להאמין בתקופה הקשה הזו יוכל לצאת מחוזק.
ד"ר לשם: הוא מתחיל לכתוב דרשות יותר ארוכות, לכתוב אחרי שהוא כמובן אומר אותן לחסידים, למי שנשאר בחיים בגטו, והוא מדבר בעצם על זה שצריכים לחפש את השם מתוך ההסתר פנים, מתוך זה שיש סבל רדיקלי. הוא מדבר על הסבל של השם עצמו והבכי של השם, דברים נועזים, ובעצם גם רוצה להגיד שמי שמפסיק להאמין הוא הסובל, הוא סובל יותר כי כבר אין לו כלום, אבל אם מישהו יכול להמשיך להאמין בשם ולהרגיש קשר איתו גם מתוך הסבל, ולהבין שגם הסבל זה סוג של דו-שיח בינו ובין השם, אז הבן אדם הזה לפחות יש לו משהו, נשאר לו איזשהו עוגן שהוא יכול להחזיק בו. וזה כנראה מה שהוא עושה בעצמו, הוא מחפש יותר ויותר עמוק בתוך הסבל איך אני יכול להישאר בקשר עמוק עם הקדוש ברוך הוא כאשר אני לא מבין כלום. ובעצם מוותר, והוא כותב שחייבים לוותר על הניסיון להבין, ויש משהו בזה שאני מוותר על ההבנה, רק מתחזק באמונה מתוך ההסתר פנים הרדיקלי והאבסורדיות, שזה נותן לי איזשהו קשר עם השם, וזה כל מה שנשאר בעצם.
פרופ' רייזר: אני חושב שהוא לא נותן פשר לדברים, שהוא אומר שאנחנו לא יכולים לדעת ולהבין. כלומר גם אם הוא ניסה בדרשות אחרות לתת פשר, אם זה קדם המלחמה, זה בגלל החילון ואז ממילא זה עונש, ואחר כך הוא זונח, עוזב את הדרך הזאת שזה עונש, כי זה יותר מדי, אי אפשר לעמוד בזה, לא לומדים מזה כלום. להיפך, זה רק שובר את האדם, אז הוא זונח את כל הדרך הזאת של עונש. אחר כך הוא נכנס ב-1941 לדיונים האם יש ייסורים של אהבה, מושג חז"לי, אחר כך רואים שב-1942 הוא זונח את זה, כי הוא אומר: אי אפשר להחיל את המילה "אהבה" על מה שקורה פה. והוא מגיע לשם, לדעתי, לפשוט הכנעה. הכנעה, סאבמישן, קבל את זה, אנחנו נמות, הוא כבר לא אופטימי. ולאור המצב הזה, ואומר את זה לשבחו, הוא לא... זה לא שיש לו תיאולוגיה והוא אונס את המציאות כדי להתייחס לתיאולוגיה שלו, התיאולוגיה שלו משתנה בהתאם למציאות, שזו גם דמות יוצאת דופן, הוא אדם מאוד פתוח. הוא בהחלט היה קשוב למציאות וכשהמציאות השתנתה, אז הוא היה מוכן לשנות. ואולי אקרא על זה באמת גם פסקה יפה. מאוד יוצאת דופן. כשאני ראיתי את את זה נדהמתי. בפרשת זכור, לפני פורים תש"ב… כשהגעתי לפסקה הזאת פשוט כתבתי לעצמי: "אוי, גדול", זה כנות שאני לא מכיר כדוגמתה, הוא אומר: "הצרות נמשכות... אז גם מי שהיה מחזק את עצמו ואת ישראל בתחילה" מי זה אם לא הוא? כשהצרות נמשכות, אין, "יגע מהתנחם", אין לו כוח כבר לנחם, לא לחזק ולא לנחם, אפילו "אף אם ירצה להתאמץ ולומר איזה דברי ניחומים והתחזקות חסרים לו דיבורים". אין לו מה לומר יותר. ואז הוא מסיים במשפט הכי כואב "וכבר נתיישנו הדיבורים ולא יפעלו לא עליו ולא על זולתיו השומעים"הוא אומר הדברים שאמרתי, דברי הניחומים לא משכנעים לא אותי ולא את אלה שדברתי אליהם. אני לא יודע, אני לא מוצא פשר. הוא כבר אומר: אני כבר לא משוכנע במה שאמרתי, אני יודע שגם לא שכנעתי אחרים. המציאות גדולה עלינו, וכאן הוא פשוט מגיע לשלב של הכנעה, של שתיקה, הייתי אומר, אין לי מה לומר, אולי שתיקה מיסטית, כן. אין לי מה לומר. והוא מגיע פשוט לשלב זו גזרה, גזרה מאלוהים, קבלו אותה. יש פה משהו נורא ואיום, זה לא ייסורים של אהבה, זה לא בגלל חטאים, זה לא בגלל החילון, אין לי דיבורים, אין לי דרשות, אין לי מה לומר על זה, אין לי הגות מפותחת... פשוט מקבל את זה על עצמו, זה השלב של הכנעה.
עירית: את הביטוי החריף ביותר אולי שהוא נותן לחוסר היכולת להבין את המתרחש ניתן למצוא בדרשה שהוא נושא על פרשת חוקת ביוני תש"ב 1942 שבועות ספורים לפני הגירוש הגדול של ורשה. האדמו"ר אמנם לא מתייחס לאירועים שקורים בגטו, הוא לא מזכיר את הגרמנים, לא מזכיר צמתים והתרחשויות היסטוריות. אבל אנחנו יודעים היום שידיעות על הרצח בברית המועצות הגיעו לשטחי פולין הכבושה, אנחנו יודעים שבפברואר 1942 הגיע לורשה יעקב גרויינובסקי, הקברן מחלמנו, שהגיעו ידיעות מהימנות על הגירושים שהחלו במרץ 1942 בשטחי הגנרל גוברנמן - לובלין קראקוב, ידיעות על אנשים שנשלחו ולא נודע מהם עוד. האם האדמו"ר ידע? הרב שמעון הוברבנד, בן דודו, היה חלק מצוות ארכיון עונג שבת אשר ריכז את כל המידע מכל רחבי פולין ואף עיבד אותו לדו"ח המונה את מספר הנספים עד כה שהצליחו להבריח לממשלה הפולנית הגולה ביוני 1942. אז אין זה מן הנמנע שהוא ידע. על עם ישראל הנרצח. על נשותיו, זקניו וילדיו.
ד"ר צבי לשם: הוא במקום אחד בעצם שואל למה העולם לא מתפוצץ מהסבל, (...)הוא בדרשה הזאת בעצם שואל את השאלה איפה השם בשואה?.
עירית: בפרשת חוקת הוא מתייחס שוב, כפי שעשה בדרשות שונות, למדרש על עשרת הרוגי המלכות, אותם רבנים שתמכו במרד והוצאו להורג על ידי הרומאים בברוטאליות באכזריות רבה.
פרופ' רייזר: והמלאכים רואים את זה וצועקים: זו תורה וזו שכרה, אלה גדולי ישראל שמשקיעים את... הופכים את לילותיהם כימים לשקוד על התורה ובסוף מה עושים? מבתרים את הגופות שלהם, שורפים אותם חיים, וקוראים את זה כל יום כיפורים, שהמלאכים צועקים: זו תורה וזו שכרה והאלוהים אומר: שיתקו! שתקו! זו גזרה לפניי, אם לא תשתקו אהפוך את העולם למים.
קריין: "ובאמת פלא איך העולם עומד אחרי כ"כ הרבה צעקות כאלו, בעשרה הרוגי מלכות נאמר צעקו המלאכים 'זו תורה וזו שכרה' ענתה בת קול משמים אם אשמע קול אחד אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר חס ושלום".
פרופ' רייזר: עכשיו האדמו"ר מפיאסצ'נה אומר: רגע, רגע, אבל עכשיו אנחנו עוסקים בילדים שצועקים זו תורה וזו שכרה, הם צועקים: "ראטעוועט! ראטעוועט!" הצילו! הצילו! ביידיש, אז הם יותר ממלאכים, אז תביא את המבול! איך זה שאין מים? למה אין פה איזה משהו ששוטף אותנו? הוא חווה, לכאורה, את האדישות האלוהית, ואומר... פלא הוא, איך העולם עומד אחרי כל כך הרבה צעקות. ואין העולם נהפך למים? רק עומד על עומדו? כאילו לא נגע לו, הוא אומר בגוף שלישי, אבל בעברית של היום זה יהיה "לך". כן? זה לשון יידיש מכובדת, לא אומרים "אתה" בשפות אירופאיות רבות. כאילו לא נגע לו הדבר. חס ושלום, הוא מזדעזע עוד... מהאמירה של עצמו. הוא אומר: לא אכפת לך? זה לא נוגע לך? לא מפריע לך הצעקות הא לה? אני לא מכיר ביטוי יותר חזק בהיסטוריה היהודית לאיכה? מאשר הפסקה הזאת. עכשיו... איך אדם מאמין אומר את זה? אני חושב שלאורך כל ההיסטוריה אנשים מאמינים אמרו את זה. אני חושב שהוא עומד פשוט... מאותה עמדה. הוא מגיע מהעמדה הזאת של אברהם, של משה, של ירמיהו, של רב לוי יצחק מברדיצ'ב, זו גם עמדה דתית שיש בה הרבה כנות שזועקת וכואבת ומפריע לה. אין לו פתרון. אין לו פתרון תיאולוגי, הוא רק מביע את הכאב: לא אכפת לך, הוא רק מוסיף את המילה "חס ושלום", כלומר יש פה את ה... זה נאמר מתוך דתיות, מתוך אמונה חזקה, הייתי אומר, הדברים שהוא אומר פה הם דברי תפילה, הראייה הזו שהוא ממשיך, הוא לא מפסיק, הוא לא אומר: אין אלוהים, גמרנו, אפשר לסגור את הבאסטה. הוא... המשפט אחרי זה זה "איתא בגמרא", הוא מתחיל לדון בגמרא ומסיים לא מעט בתפילות אחר כך.
קריין: " היוצא לנו מדברינו שאין עוד מלבדו והכל הארת אלוקות".
עירית: הדרשה האחרונה שנשא היתה ב-18 ביולי 1942 ארבעה ימים לפני תחילת הגירושים לטרבלינקה, בהם נלקחה אף ביתו רעכיל יהודית. האדמו"ר עצמו שרד את הגירוש הגדול יחד עם רבנים אחרים בזכות ההגנה שקיבלו בשופ של ר' אברהם הנדל שכונה "שופ הרבנים".
פרופ' רייזר: הגטו כבר התרוקן. הוא כבר לא דורש לפני קהל, אבל הוא עושה הגהות לספר ויש פה איזה כמה חודשים של שקט, של דממה, שכנראה המחשבות לא הפסיקו לרוץ ופה הוא מפתח, הייתי אומר, תפיסה הגותית, שתופיע רק לאחר השואה, אצל פילוסופים כמו אמיל פקנהיים, שיש פה משהו חריג,שאי אפשר להשוות אותו, לכל טרגדיה אחרת בעם היהודי. והאדמו"ר פיאסצ'נה, זה מאוד מעניין, אני חושב שהוא זמנו, לא ידוע לי על אף אחד שבתוך זמן השואה כבר התייחס לזה ככה, הוא מוסיף הערה מסוף 1942, בתאריך העברי י"ח כסליו תש"ג
עירית: את ההערה הזו הוא כותב ליד הדרשה שנשא בחנוכה תש"ב בסוף 1941. אותה הדרשה בה הוא טען כי אמנם אנו נמצאים בייסורים רבים וקשים אולם אין הם נבדלים מייסורים שעם ישראל עבר בעבר - בתי המקדש שנחרבו, פרעות ת"ח-ת"ט הפוגרומים של סופות בנגב. .
פרופ' רייזר: זו ההערה היחידה שהוא מתארך אותה, שהיא כבר לאחר האקציה הגדולה, ולאחר שהגטו כבר התרוקן, והוא היה מעשרות האלפים האחרונים שנשארו בגטו
קריין: "רק הצרות שהיו עד שלהי שנת תש"ב, היו כבר צרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי, בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל... לא היה כמותם. והשם ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין. יום וערב שבת קודש י"ח כסליו תש"ג, המחבר."
רייזר: וצריך לשים פה לב למשפט הבא: "לפי ידיעתי, בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר בישראל", כן? הוא אומר, "לא היו כמותם". זה משהו חריג. אין לו מקבילה בדברי הימים, דהיינו, בהיסטוריה. אבל הוא אומר עוד דבר שזה מאוד כואב, וזו כנות, שאדם... חסידי אורתודוכס יגיד כזה דבר... בדברי חז"ל. יש פה משמעות כפולה וצריך לשים לב. כל הספר, למעשה, מתחילתו ועד סופו שהוא דרש עד האקציה הגדול ההוא מנסה לתת איזה פשר מסוים או לנחם או לחזק על ידי דברי חז"ל, כלומר הוא לוקח את סיפור העקדה, שמופיע אצלו מאוד חזק. והוא לוקח את עשרת הרוגי מלכות, שהוא מזכיר אותם כמה וכמה פעמים, שמתייסרים... הוא לוקח דוגמאות, הוא עוסק בסוגיות תלמודיות, חז"ליות, מהגדות חז"ל שעוסקות בייסורים והוא פתאום בא פה ואומר זה חורג, מה שאנחנו עוברים עכשיו חורג גם מהתיאולוגיה היהודית לכל המסורות, מ-2000 שנה האחרונות. כלומר, אנחנו לא יכולים להגיד על זה כלום, הוא מגיע לסוג של מצב של שתיקה ופה נדם... זו ההערה האחרונה, עטו נדם. הוא לא כותב יותר. כלומר, חוץ מהחריגות שאחר כך היסטוריונים יפתחו אותה, יש פה איזה סוג של כאב שזועק... אנחנו לא יכולים להתנחם בדברי חז"ל, בדברי הגות פילוסופית יהודית מימי הביניים, כי זה חריג. והוא רק מסיים בתפילה. כלומר, אין יותר, השם ירחם עלינו ויצילנו מידם. אין כבר מה לומר.
עירית: בראשית 1943 מסר האדמור את דרשותיו אותן איגד תחת הכותרת "חידושי תורה משנות הזעם" יחד עם כתבים נוספים שכתב לפני המלחמה לחברי ארכיון עונג שבת בגטו והם הוטמנו יחד עם כתבים נוספים. לאחר מרד גטו ורשה באפריל 1943 גורש יחד עם יהודים נוספים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי ליד לובלין. עדויות רבות מתארות כי בכמה וכמה שלבים הוצע לאדמו"ר להימלט ולהציל את חייו אך הוא סירב. הוא נרצח ככל הנראה באקציות הרצחניות של ה ארנטפסט, "חג הקציר" יחד עם שאר יהודי המחנה בתאריך ה' בחשוון תש"ד, שלושה בנובמבר 1943.
ד"ר צבי לשם: חשוב להגיד שהספר "אש קודש" או "דרשות משנות הזעם" הוא קודם כול תעודה ייחודית, כמעט ואין לנו דרשות או כתיבה תורנית מהשואה עצמה.(...) ואולי זה גם חשוב לציין שאחרי שהוא הפסיק לדרוש הוא המשיך עוד כשנה לערוך את הדרשות כי היה לו מאוד חשוב שהן ייצאו בצורה מושלמת לדורות העתידיים. אבל יותר מזה מלמד אותנו הרבה על האמונה, על הכוח של בני אדם שבאמונה שלהם לעבור דברים מאוד מאוד קשים. אנחנו לומדים פרק בגדלות האמונה של בני אדם. שזה מאוד מחזק אנשים, לא רק במצבי סבל, אלא גם במצבים רגילים שנותן הרבה מאוד השראה. וכמובן למי שמתעניין בחסידות זה גם ספר חסידי, מיסטי מיוחד שבו הרבה מאוד עקרונות של האמונה החסידית והמיסטית והקבלית נמצאים, אבל בהקשר מיוחד. ומשם אנחנו יכולים ללמוד איך הדברים האלו באמת יושמו במצב קיצוני. ומכל הסיבות האלו נראה לי שהספר מאוד מאוד ייחודי לגמרי ומאוד חשוב לנו ללמוד אותו ולכן הוא, הוא וכל הספרים של האדמו"ר מפיאסצנה הם מאוד מאוד פופולריים בשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, והוא זוכה לעדנה ופרסום רב, כמו שהוא ביקש במכתב שהוא צירף לכתבי יד שלו שינסו לפרסם ולהפיץ את הכתבים שלו, וזה מה שנעשה וזה הצליח.
קריין: לכבוד הרב הנכבד רבי ישעיה שפירא שליט"אזז
הנני מבקש מכם אהובי ויקיריי שכשיעזור השם ויגיעו לידיכם הקונטרסים "הכשרת האברכים" "מבוא השערים", "צו וזירוז" ו"חידושי תורה משנות הזעם ת"ש, תש"א, ותש"ב" תואילו להשתדל להדפיסם אם יחד או כל אחד לבדו כפי ראות עיניכם הטובות. גם תואילו להשתדל לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. ונא לדפוס על כל קונטרסי שאני מבקש ומתחנן לפני כל אחד מישראל שילמוד בספרי ובטח זכות אבותי הקדושים זכר צדיקים וקדושים לברכה יעמוד לו ולכל ביתו בזה ובבא. וד' ירחם עלינו.
יותר לא אוכל לכתוב, וד' ירחם ויחיינו עם שארית ישראל ואזכה גם אני להשתדל בהדפסתם. דברי אוהבכם אחיכם ורעכם המתגעגע אליכם, הנשבר והנרצץ מצרותי ומצרות ישראל העמוקים על תהום רבה וגבוהים עד שמי שמיים והמצפה לישועת ה' כהרף עין. קלונמוס.
עירית: כאן מסתיים הפרק הזה. אם אתם מעוניינים ללמוד עוד על הנושא בקרו ב Yadvashem.org.il . זה היה 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם. האזינו לנו באפליקציה של 'עושים היסטוריה', ב Spotify ובכל אפליקציות הפודקאסטים וזכרו ללחוץ על 'הירשם' לפרקים נוספים כמו זה.
