אלפרד וצלר ורודולף ורבה נשלחו לאושוויץ בשנת 1942. במשך שנתיים הם היו עדים להתרוקנותה של אירופה מיהודיה, לרציחתם היעילה והשיטתית. בראשית 1944, לאחר שרוב היהודים בה כבר נרצחו, אסירי המחנה קיבלו פקודה להרחיבו, ואף להכניס את מסילות הרכבת לתוך מחנה ההשמדה, כמעט עד למשרפות עצמן. וצלר וורבה ידעו כי הקהילה היהודית האחרונה שנשארה- יהודי הונגריה הם הבאים בתור. הם החליטו לעשות את הבלתי אפשרי. לאסוף ראיות ולברוח כדי להציל את אחרוני העם היהודי, ולספר לעולם מהו אושוויץ.
אורח בפרק: פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון וחוקר שואה המתמחה בתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. מחבר הספר "בכינו בלי דמעות- עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ".
"לעצור את מכונת ההשמדה- הבריחה של וצלר וורבה" - תמלול הפרק:
עירית: "הקורבנות היו במצב דיי טוב. אישה אחת, כמעט עליזה, פוסעת, כמעט מנתרת, על הרציף, מעיל פרווה מוטל על כתפה, ושני ילדיה הקטנים, הלבושים ללא רבב, אוחזים בידיה מזה ומזה. האסיר הצ'כי הסתכל בה, ספק ברחמים ספק בנהייה נוסטלגית אחר החברה הגבוהה של יושבי בתי הקפה, משם, ללא ספק, באה. הוא ראה אותה עוברת על יד אוברשטורמבנפיהרר ושמע אותה אומרת לבנה בקול רם, כמעט עולץ: "נגב את אפך, חמודי. זה קצין גרמני!" כששמע זאת נמוגה שליטתו העצמית. הוא התקרב אליה ומלמל: " באת כלבים טיפשה, בעוד חצי שעה כבר תיהיו מתים!" היא עצרה, הסתכלה בו, הסתובבה והלכה במהירות ישר לאיש הס.ס. מורה באצבעה על האסיר, צעקה בקול צורם: " ה... אסיר הזה אמר לי שאנחנו הולכים למות. מה זאת אומרת? מה קורה כאן? מה אתה..." איש הס.ס הפסיק אותה בנימוס, כמעט מבקש את סליחתה. "גברת, בבקשה", אמר. "הירגעי. לא יקרה לך שום דבר. להרוג אותך? את באמת מאמינה שאנחנו הגרמנים עד כדי כך ברבריים?". היא הסתובבה אל האסיר הצ'כי וארשת בוז על פניה, אך הוא כבר לא היה שם. לקחו אותו אל מאחורי הקרון, וירו בו באקדח אויר, שלא השמיע קול ולא הפריע לאף אחד, חוץ מלאסיר עצמו, כמובן".
את השורות האלה כתב בעדותו רודולף ורבה, יהודי סלובקי אשר היה בין הראשונים להישלח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. ורבה עצמו עבד באותה פלוגת עבודה יהודית שכונתה 'קומנדו קנדה', כמו אותו אסיר צ'כי עליו הוא מספר. תפקידה היה סיוע בקבלת היהודים המגיעים אל הרציף באושוויץ ומיון - אין סוף החפצים שאותם היהודים הביאו איתם, אל מה שהאמינו שיהיה ה"מקום ליישוב מחדש". העובדה הזו, שהמוני יהודים מגיעים אל המקום בו הם עומדים להירצח בשיטטיות, בדייקנות ביעילות מופתית, לא רק מבלי לדעת מה עומד לקרות איתם, אלא מבלי שהם יכולים אפילו להעלות זאת על דעתם, ולכן הם, אותם היהודים, ברובם, אולי למעט היהודים הפולנים שמגיעים בשלב מאוחר יותר, רובם הולכים באמת ובתמים כצאן לטבח בלי שביב של התנגדות בלי שביב של הבנה. העובדה הזו, שהגרמנים מצליחים לשטות בהם כך, לשטות בעולם כך, לא נתנה לו מנוח. ורבה ראה במשך שנתיים מאות אלפי יהודים שמגיעים למחנה ולאחר כמה דקות, כמה שעות אולי כמה ימים נרצחים. הוא עד להתרוקנות של אירופה מיהודיה, וכשהוא, ובן ארצו, אלפרד וצלר, אסיר ותיק במחנה גם הוא, מבינים שהקהילה היהודית האחרונה שעוד נותרה, כשמונה מאות אלף יהודי הונגריה עומדת אף היא להישמד, הם מחליטים לעשות את הבלתי אפשרי. הם מחליטים לאסוף ראיות, לברוח, ולהציל את האחרונים לפליטה- להציל את הקהילה היהודית בהונגריה, ולגרום לעולם להבין באמת… מהו אושוויץ.
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה, ואתם מאזינים ל 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם- מתחילים.
פרופ' גדעון גרייף: זה באמת קורע לב הפער האדיר הזה בין המקום שאתה נמצא בו, שהוא בית חרושת למוות ליהודים באשר הם, לבין המציאות, לבין מה שהם יודעים.
עירית: זה פרופ' גדעון גרייף, חוקר שואה המתמחה בתולדותיו של מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו. דבריו ילוו את הפרק הזה.
גדעון: אני חושב שבאופן כללי היהודים לא ידעו בדיוק מה צפוי להם. וגם אם נאמר להם מפורשות, הרי לכולנו יש מנגנון של הדחקה, אחרת לא היינו מסוגלים להתקיים בעולם האכזר הזה. גם מי שנמסר לו עד לפרט האחרון מה צפוי לו, נדמה לי, הוא לא עיכל את זה, ולא רצה לעכל את זה. ודחף את זה הצידה, דחק את זה הצידה, כי מי רוצה להתמודד עם חדשות כאלה, שאתה לא יכול בעצם להילחם בהן? אתה לא יכול לשנות את גורלך. הגרמנים היו נחושים לרצוח את העם היהודי, והיו חזקים יותר, מחומשים, והשקיעו את מיטב התקציב ואת מיטב כוח האדם כדי שהמטרה הזו אכן תתממש. אני רוצה לומר שבתקופת בריחתם של ורבה, וצלר ושלושת האחרים שמיד נזכיר, על-פי מיטב הכרתי, שימי לב להגדרה שלי, רצח העם היהודי במסגרת הפתרון הסופי של השאלה היהודית, הופך להיות אינטרס לאומי מספר אחת של גרמניה. כי כל ילד בגרמניה הנאצית מבין שהמלחמה אבודה, הצלחות כבר לא תקרינה, לפחות נצליח במישור אחד שחשוב לנו, והוא להפוך את העולם הזה ל- "Judenrein", עולם שאין בו אפילו יהודי אחד. אינטרס לאומי מספר אחת.
עירית: הרבי מנחם מנדל מקוצק היה אדם של הרבה אמרות ופתגמים מעוררי מחשבה. משפט אחד שתפס אותי במיוחד והוא לוכד אני חושבת באופן מופתי את המהות של הפרק הוא המשפט הבא:
"כאשר יש לאדם על מה לצעוק ,רוצה לצעוק ואינו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר."
אלפרד וצלר, אחד משני הגיבורים שלנו בפרק כתב כעשרים שנה לאחר סיום המלחמה את ספרו "בריחה מן הגיהינום-סיפור של הצלה ושליחות". הספר, בניגוד לרוב ספרי הזיכרונות נכתב בגוף שלישי ושני הגיבורים המרכזיים בסיפור הבריחה מעוצבים כדמויות ברומן. וצלר עשה זאת כנראה בגלל שהוא כתב בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית ורצה להימנע מצנזורה ודרישות לתקינות פוליטית. אז הדמויות בספרו הן קרול- הלא הוא רודולף וצלר, ו- ולר, שהוא רודי ורבה. ועדיין הספר הזה, המגולל את קורותיהם- הוא ספר של צעקה גדולה וגם הוא ילווה אותנו בפרק הזה.
קריין: "וכי אפשר שהעולם עדיין אינו יודע? הרי אנשים מצליחים לגלות גם מפעל קטן המתחבא בארץ נידחת. האם יתכן שהעולם אינו יודע על דבר קיומה של התשלובת הענקית והמפלצתית הזאת של מפעלים שבהם "החומים", בדיוק מתמטי ובמקצועיות מדעית ושיטות ממוכנות, רוצחים כל יום אלפי בני אדם? האם ניתן לשמור זאת בסוד? לשווא אתה מתענה בהרהוריך. אינך יכול להמציא עכשיו דבר או להבטיח שאפילו צעקה אחת או אנחה אחת תפרוץ אל העולם מתוך הכלוב הזה, הכלוב המוקף בגדר מוות ובמגדלי מוות ונשמר בידי כלבים על שתיים ועל ארבע. האם יוכל מישהו לברוח אי פעם? אז מה התועלת…"
עירית: למען האמת ידיעות על ההשמדה הגיעו לעולם החופשי מעת לעת כבר מראשית ההשמדה. דוחות מפורטים של האיינזצגרופן על רצח המוני של יהודים במזרח יורטו ופוענחו על ידי יחידת ההאזנה הבריטית כבר בקיץ 1941. המידע היה קיים, אבל זה לא אומר שהוא היה מובן. באביב 1942 פרסמה הממשלה הפולנית הגולה בלונדון דוח על השמדה שיטתית של היהודים במדינה, אולם רבים במערב התייחסו לזה כאל תעמולה שנועדה להכתים את שמה של גרמניה הנאצית. אפילו כאשר הכריזו בעלות הברית בהצהרה משותפת של בריטניה ארה"ב וברית המועצות כי "הנאצים יועמדו לדין על פשעיהם!!" הודעה זו לא גובתה או לוותה במאמצי הצלה כלשהם.
קריין: "קרול חולץ את נעליו מצית את הסיגריה ומטפס אל הדרגש התיכון. הוא מותח את אבריו בעודו לבוש ומניח את ידו הימנית על ליבו. הוא חש דקירה חדה, לחץ, הוא חש שליבו עומד לפקוע. אבל הנה הלחץ נחלש והוא מתנשף בקול. "היציאה היחידה מכאן היא דרך הארובה, דרך הארובה" הוא לוחש לעצמו את דברי הרוצחים. האם אכן אין מפלט אלא דרך הארובה? האם נגזר עליו לגווע כאן קודם שהספיק לחיות את חייו? האם אכן אין דרך אחרת?"
מתוך ההקלטה:
גדעון: ורבה ווצלר הם שני יהודים סלובקים אינטליגנטיים מאוד, שמגיעים לאושוויץ, כמו שאר יהודי סלובקיה, במהלך שנת 1942. המשותף לשניהם הוא שהם הופכים להיות, מה שקרוי בגרמנית "Funktions Häftling " , כלומר נושאי תפקיד. והתפקיד הזה שממלאים, מאפשר לשניהם גישה לסודות שאסיר ממוצע לא הגיע אליהם, גישה לאנשי אס אס, וגם יכולת לעבור מחלק אחד של המחנה לחלק שני, דבר שאסיר רגיל נאסר עליו לעשות כך. ואם חס וחלילה היה מפר את ההוראה הזו, היה מיד מסיים את חייו. כלומר, הם בעלי קשרים גם עם אנשי אס אס, גם עם אסירים מיוחסים אחרים, והודות לידע שהם צוברים, הם קודם כול מסוגלים לספוג את המידע, לאסוף אותו, לתעד אותו, ובסופו של דבר גם לרשום או למסור אותו לעולם החופשי.
עירית: הם למעשה מתברגים כאסירים, מה שנקרא, מיוחסים או פונקציונרים.
גדעון: כן, חד משמעית.
עירית: בעיקר מכיוון שהם הגיעו למחנה בשלב מאוד מוקדם,
גדעון: יהודי סלובקיה היו הראשונים בעצם ששלוחו על ידי המשרד הראשי לביטחון הרייך ( Reichssicherheitshauptamt)זה מאוד משמעותי.
עירית: מיודעינו...
גדעון: משום שאלו המשלוחים המסודרים כביכול שמיודענו הידוע לשמצה אדולף אייכמן עומד מאחורי המשלוחים האלה. מאחורי הלוגיסטיקה שלהם. והם גם זוכים בתפקידים, כי אין מישהו אחר שימלא את התפקידים. בסוגריים, אני פותח סוגריים, זה יוצר גם כמובן את התופעה הידועה כ"סלובקיות", אותן נשים יהודיות שממלאות הרבה תפקידים, כי אין מי שיבצע את התפקידים או ימלא אותם. אז גם וצלר וורבה זוכים בתפקיד. ואני משוכנע שאלמלא הסטטוס הזה שלהם בתוך ההיררכיה של הריבוד החברתי, והיה דבר כזה של אסירים באושוויץ, הם לא היו מסוגלים למלא את השליחות ההיסטורית האדירה שלהם.
עירית: מתי הם מחליטים שהם רוצים לברוח? יש איזה אירוע או איזה משהו שאנחנו מכירים אותו בתור משהו שהיווה את הטריגר לדבר הזה?
גדעון: בלי שום ספק. זה המידע שמגיע אל שניהם על הגעתם הצפויה של יהודי הונגריה. ובזה הם דומים מאוד לאנשי הזונדרקומנדו, שגם הם מחליטים שלא להמשיך בשגרת יומם כעבדים בבית החרושת למוות, אלא לשים קץ, כפי שהם כותבים גם ברשימות החשאיות "החלטנו לשים קץ לדבר הזה, ולא נסכים יותר שידינו תהיינה טבולות בדמם של יהודי הונגריה".
ואסירים מיוחסים כמו ורבה וולצר ידעו בדיוק, והיה ברור כשמש שהיעד הבא, אולי האחרון בתולדות אושוויץ בירקנאו, יהיה שילוחם של 800 אלף יהודי הונגריה. הקהילה היהודית האחרונה שעודנה בחיים בשנת 44', רוב יהודי אירופה כבר אינם בחיים, אין כבר את מי לרצוח, זולת יהודי הונגריה. ונדמה לי שזה רגע המשבר, זה רגע המפנה, ואז הם מחליטים שהגיע הזמן להזהיר את העולם, והם בטוחים בכוחם לעשות זאת, כי יש להם...ראיות, יש להם ממצאים, יש להם את המידע הנחוץ, הם שם בלב העניינים. זה חסר עד רגע זה. עדות שתגיע מבפנים, וזה החידוש, וזה הדבר המדהים. פה אתה מקבל אישור מאנשים שנמצאים בתוך התופת.
קריין: "קרול בכלוב הזה וולר בכלוב אחר, לא עצמו כמעט עין מאז חצות. רוב הזמן שוכב קרול ומנמם בעיניים עצומות למחצה וראשו הומה. כבר שעתיים מבעיתים אותו זיכרונות. כל הקורות אותו מאז נלקח מביתו אל עולם אימתני שאי אפשר להעלותו על הדעת. לרגעים עובר בו רעד ועליו לכבוש במאמץ עילאי צעקה כבושה המבקשת להתפרץ. לנגד עיניו הפקוחות למחצה חולפות דמויותיהם של אלה שהגיעו עמם לכאן וכבר אינם. בעיני רוחו עלו מחזות נוראיים שעוררו בו פחד מוות וקהות חושים גמורה, צחוק היסטרי, בכי, התפרצויות ותחינות בעולם הזה של טירוף מוחלט ואין סופי (…) ולר כיסה פתקי נייר בשירבוטים המובנים רק לו והיה מוחק ומתקן. אלה הם שרבוטים של נתיבי הבריחה שלהם."
מתוך ההקלטה
עירית: אז התקבלה החלטה, והם מחליטים לברוח. מה התוכנית שלהם? איך הם מתארגנים ואיך מתחילים להוציא אותה לפועל?
גדעון: התוכנית שלהם כללה, קודם כול, לקחת איתם ראיות או רשימות ותרשימים. את זה הם מכינים כמובן מראש, כי הם צריכים להראות. הסיפור שבעל פה, ה- oral history, לא יספיק במקרה הזה. וגם להצטייד לבריחה ארוכה כי התוואי הוא ארוך. כוונתם להגיע לסלובקיה, כי בסלובקיה, בפרק הזמן הזה, עדיין יש יהודים, אותם שלא גורשו בגל הגירושים הראשון של 1942.
דבר שני, הם צריכים להתגבר כמובן על סדרי הבטיחות הדרקוניים של אושוויץ. שכללו מגדלי שמירה, כלבים, שתי...מערכות של גדרות תיל, פטרולים שמפטרלים יומם ולילה. כדי להתגבר על כל זה, היה צורך בתוכנית מתוחכמת מאוד, והתוכנית באמת הייתה מתוחכמת, והיא להסתתר בין שתי מערכות הגדר. השניים האלה הכירו היטב את סדרי הבטיחות, וידעו שחוק ברזל במחנה הוא שאם אסיר, אם מודיעים על בריחתו של אסיר, או אם הוא לא מופיע למפקד הבוקר, או למפקד הערב, שלושה ימים של עוצר. בחלוף שלושת הימים האלה, הטיפול באיתורו של הנמלט עובר לשלטונות הגסטפו מחוץ למחנה. ואת הסדק הזה בסדרי הביטחון הם מנצלים.
עירית: מהי מערכת התמיכה שלהם? הרי שניהם לבד לא יכולים לארגן דבר כזה. האם הם חלק מהמחתרת שאנחנו מכירים שהייתה באושוויץ? האם היא מעורבת? מי הם למעשה יודעי הסוד? כי מצד אחד צריך תמיכה, ומצד שני הרבה אסירים היו יכולים לשלם בחייהם, וצריך להיזהר גם מאסירים שינסו לסכל מהלך כזה, מלשינים. פרימו לוי אמר שהחבר שלך על הדרגש יכול להיות החבר הכי טוב שלך והאויב הכי גדול שלך. מה אנחנו יודעים על הדינמיקה שלהם עם יתר האסירים בסביבתם?
גדעון: ההיבט שאת מעלה עכשיו הוא חשוב מאוד. שמירת הסודיות או המידור באושוויץ במקרים כאלה של נסיונות הימלטות, אין דבר חשוב מזה. קשה לדעת על מי לסמוך. אבל השניים האלה היו ותיקים. אסיר ותיק, וטירן, יש לו, הוא כבר יש לו חושים על מי אפשר לסמוך, על מי אי אפשר לסמוך, מי מפוקפק ומי פחות מפוקפק. אין ספק שהם נעזרו באסירים נושאי תפקיד אחרים. גם במספר של אנשי אס אס שהם הכירו ובטחו בהם. אבל המספר היה מצומצם מאוד, כדי שלא לסכן את עצמם. נדמה לי שלא היו יותר מחמישה עד שבעה איש שעמדו בקו השני של התמיכה. אנחנו יודעים את זה גם מהעדויות שלהם, המאוחרות יותר. ברגע שעברת את העשרה, כבר סיכנת את עצמך, והבריחה יכולה הייתה להיות מסוכלת בשנייה אחת. ואנחנו גם יודעים שהרבה נסיונות בריחה מאושוויץ נכשלו בגלל הלשנה של אסיר שחשב לקבל טובות הנאה הודות למלשנות שלו ולבוגדנות שלו. אושוויץ היה מקום שבו לא יכולת לסמוך על כל אדם. והיית באמת צריך ניסיון מסוים או טביעת עין או אינסטינקט בריא כדי לדעת למי לספר ולמי לא לספר.
קריין: "שעה ארוכה הוא מתהלך באוויר הצח של הבוקר…. לפני הביתנים ובדרך ניכרת תנועה ערה. וולדק לפנים בחמישיה הראשונה פאוול צועד ליד החמישייה האחרונה. הוא מסתובב עוד פעם ומחבק את קרול העומד על יד צריף מספר 9 במבט מהורהר. קרול מהנהן בעצב. החזק מעמד פאוול יקירי, החזיקו מעמד כולכם. הקומנדו של פאוול עובר בשער וברגע שהוא נעלם מן העין נתקף קרול כאב צורב של אובדן. אין זה אובדן של חבר, אובדן שכבר הורגל בו, אלא אבדן גדול יותר ובעל משמעות אחרת לגמרי. כשפאוול נעלם מאחורי השער הוא חש שיחד איתו אבד לו גם משהו פנימי, חלק חיוני של יישותו, שהוא נחלש ונעשה פגיע כאילו נטל עמו פאוול איזה שריון שהגן על גרעין חייו.
כמה זמן ציפה לרגע שבו- אם לא יעזבנו המזל- יוכל להגיע ליום המיוחל הזה. שנתיים תמימות ציפה לרגע הזה. ועכשיו כשהרגע המיוחל כבר כאן נמלא אימה ושמחה גם יחד. הוא היה נרגש ואיבד את קור הרוח שבעזרתו תכנן את הבריחה. פאוול, ווסיל, בולק, אדמק ופיליפ כולם היו בסוד הכנותיו לבריחה. משעה שנוכחו לדעת שלא את נפשו ביקש למלט, אלא ביקש להיות שליח ופה לכל הדמויות התשושות, מדשדשות אין אונים בצל הארובות העשנות, כיוונו את כל מאמציהם להכין ולקרב את היום הזה והנה היום הזה הגיע.
עירית: תאריך הבריחה נקבע ליום שבת ה 7 באפריל 1944. במהלך השבועות האחרונים וצלר ורבה וחבריהם לתוכנית פועלים בשני מישורים- האחד הכנת מסתור באזור שכונה "מקסיקו" לשם יצאו קבוצות עבודה של אסירים כדי להקים מתחם חדש במחנה בו תכננו הגרמנים לאכלס אסירים נוספים. הם למעשה מכינים בור או מעין מחילה בגודל של מטר וחצי רבוע והוא מוסתר ע"י ערימת קרשים. במישור השני הם אוספים דברים ומגניבים אותם אל הבור, מכניסים אותם לתרמיל הבריחה שלהם, בגדים להחלפה, פנס, מצפן, מעט אוכל ועדויות מוצקות על הנעשה במחנה. הוכחות שיוכלו להביא לעולם החיצון. הם יודעים שמה שהם עומדים לספר זה דבר שאי אפשר להאמין לו. איך אפשר להתחיל לתאר את המחנה.. את הנעשה בו.. את הצורך הבהול בפעולה??
קריין: "הם מביאים לשם אלפי אנשים כל יום, אלפים אינך מבין? אלוהים איך אינך מבין? ארבע, אתה מבין 4 רכבות בכל יום 6000-8000 בני אדם בכל יום! חדרי מרחץ עם מקלחות.. אבל במקום מים הם מזרימים שם ציקלון גבישים קטנים של גז רעיל. האנשים נושמים את הגז הם נחנקים ואחר כך נשרפים לאפר ואז הם מנקים את התאים מאווררים אותם ודוחסים פנימה את קבוצת האנשים הבאה.. אינך מבין?"
עירית: יום הבריחה מגיע. וצלר וורבה ממתינים שקבוצות העבודה ייצאו לאזור מקסיקו, בהן נמצאים חבריהם לתוכנית, ובשלב מסויים במהלך היום יצאו בטוענה זו או אחרת מהמתחם שלהם לכיוון אזור מקסיקו אל המסתור שהכינו. העובדה שהם בעלי תפקיד, רשמי בלוק, מאפשרת להם את זה. אבל הבריחה שלהם עומדת להיות ארוכה. ארוכה מאוד, מורכבת מאוד, מסוכנת מאוד.
קריין: "השמדתי את הכרטיס שלי אבל אני עצמי עדיין במרחב ההרג ואהיה בתוכו גם כשארד אל המסתור שלי שבתחום "מקסיקו". ואפילו אחר כך כשאמלט. מהו בעצם היקפו של חיבוק המוות המקפיא? ועד היכן מגיעה ידו? על פני אילו מרחבים משתרע שלטונו? אוי אלוהים! כמה רחב שלטונו שהוא מצליח לגרור לכאן קורבנות מכל קצווי היבשת."
עירית: בפרק הקודם על הבריחה של מלה צימטבאום ואדק גלינסקי הרחבנו על החשש שמתאר כאן וצלר. גם אם יצליחו להגיע אל הבור, גם אם יחזיקו בו מעמד בלי להיתפס, גם אם יצליחו לעבור את מערכת הגדרות השניה, כל האזור סביבם הוא אזור עויין, כל אחד בכל רגע יכול להסגיר אותם.
קריין: "ולר כבר בפנים על יד ערימת העצים. עוד כמה צעדים. הוא עוצר, מביט סביבו, ומטפס למעלה. קרול מטפס מייד בעקבותיו. שם בראש הערימה כבר שרועים בולק ואדמק. בשתיקה הם מנידים את ראשם לברכה ומיד הם מתחילים להזיז את חלקי הצריפים הצידה במהירות אבל בזהירות. ולר וקרול זוחלים אל הפתח שנפער בין חלקי העצים וגולשים אל המסתור. שניהם חיוורים אבל עיניהם הנעוצות בשני עוזריהם נוצצות בלהט. במבט המהיר הזה ראו אדמק ובולק הכל. הם מחזירים במהירות את העצים למקומם, שלושה מכאן ושלושה מכאן וששת חלקי העצים יוצרים שוב משטח חלק. עם הטבק טבול בנפט המפוזר בין העצים המסתור שלהם מוסווה היטב. הם מתיישבים ונשענים על קירות המסתור, נצמדים זה אל זה ונושאים את עיניהם את תקרת העץ שמעל ראשיהם. מי ירים אותה אנחנו או ה"חומים"? האם נצא מכאן אל החופש או אל הכיסא שליד השער…?".
עירית: הטבק טבל בנפט שהם מפזרים בנדיבות סביב העצים נועד למעשה להסוות את הריח שלהם ולהטעות את כלבי הגישוש, שלולא זה היו מוצאים אותם בשניה. הנוהל הגרמני אותו מכירים וצלר וורבה הוא שמהרגע שמתגלית בריחה- המחנה נכנס למצב של סגר, lock down, במהלכו אלפי אנשי ס"ס עם כלבי גישוש סורקים את המחנה, ברמת הסנטימטר.
קריין: " בצריף 9 אין מצליחים לסיים את הספירה. אנטק מתרוצץ נבוך לאורך הטור עם פנקסו. אינו מצליח לאתר את קרול. ראש הבלוק קוזלובסקי נרעש כל כך עד שאינו קולט שקרול הוא שחסר. לעומתו לאוסמן האחראי לסדר בצריף 9 כבר הבחין שהרשם אינו ניצב במקומו. הוא פולט בזעם קללה ארסית ויורה פקודות לכל עבר. "רשם של צריף 9" קוראים בכל הבלוק. שקט. אין קול ואין עונה. "המפקד מבקש לדווח שאסיר אחד חסר בצריף", "למה אתה מתכוון חסר? אידיוט אינך מסוגל לספור?" "הרשם אסיר מספר.." מגמגם לאוסמן. מיד אחרי שלאוסמן שפל הרוח נעלם מן העין מופיע בריצה מן הצד שכנגד איש ס "ס אחר. "המפקד מבקש לדווח שבאזור B-II AS בצריף הבידוד חסר אסיר אחד. פניו של שוורצהובר מסמיקים. הוא כמעט נחנק בזעמו. הוא עמד לצאת לחופשה. שלישו של שוורצהובר היינריך בישוף מצטרף אליו- מצאנו את זה הוא אומר. מס' 29162 ומס' 44070. סלובקים. יהודים מסלובקיה".
(...)
צופר אזעקה… שום צופר אחר אינו ניחן בייללה אימתנית כזאת, כאילו אלף להקות זאבים חברו בדממה מוחלטת והשמיעו יללה שמרעידה את האוויר ומקפיאה את הדם בעורקים. במשך 10 הדקות הללו עוברות החדשות מצריף לצריף מכלוב לכלוב עוד שניים נמלטו."
מתוך ההקלטה:
עירית: אז מתגלה הבריחה שלהם, מתגלה במסדר שהמספרים לא מסתדרים.
גדעון: נכון, הצופרים צופרים.
עירית: הם שומעים את כל האזעקות, עוצר במחנה, והם מסתתרים שם במשך 72 שעות, בתנאים איומים, זאת אומרת...
גדעון: נכון, צריך לחשוב על זה. דברים קטנים שלא חושבים עליהם. שירותים למשל. צריך לדבר על זה, מה עושים בתוך בור כשצריך... אלה צרכים טבעיים. גם על זה צריך לחשוב. או אוכל.
עירית: נמצאים שם, סופרים את השעות לאחור עד לרגע שבו הם יוכלו לצאת. כשקוראים בספר של וצלר, זה מורט עצבים. זאת אומרת, מעבר לקושי הפיזי ולרעב ולצפיפות, העצבים של, כל רגע אתה יכול להתגלות. עוד משהו שהם ידעו זה שכלבי גישוש ישר מגיעים ומרחרחים. הם נערכים מבעוד מועד.
גדעון: הבריחה הייתה מתוכננת באמת בצורה מושלמת, אחרת באמת קשה להסביר את ההצלחה הזאת. בשנת 44' אנחנו יודעים מדו"חות של המפקדה, אמצעי הביטחון היו הדוקים עוד יותר, זאת לאור מעמדה המתערער של גרמניה בשדה הקרב. חשש של בריחות נוספות. אגב, לאורך כל תקופת קיומו של מחנה אושוויץ, חמש שנים תמימות, אסירים יהודים ולא יהודים ניסו כל העת, רובם הגדול נתפסו, כי לא היה להם הניסיון הלוגיסטי והעזרה הלוגיסטית, וכמובן אמצעי הביטחון הדרקוניים ההדוקים. צריך היה לתכנן אותה, והיא תוכננה להפליא, כמעט באופן מושלם.
עירית: בזמן הזה הגרמנים מתחקרים את אסירי המחנה, כל מי שנחשד שידע על הבריחה, על מקום הימצאם של השניים. האסירים של צריף מספר 9, הצריף של קרול, מהרגע שהספירה לא הסתדרה, אותם האסירים עמדו במסדר, בחוץ, בקור, תשושים, מורעבים, חולים, במשך 25 שעות. אף אחד לא מדבר. שוורצהובר, מפקד המחנה יודע שמדובר בשני אסירים ותיקים, שיודעים הרבה. מבחינתו אסור שהבריחה הזו תצליח. עוברים שלושה ימים. שלושה ימים בהם שני הגיבורים שלנו נמצאים בתוך בור דחוק, בלי אפשרות לנוע, הם לא אוכלים כדי לא לעורר שום רעש או ריח. השעה 17:00 אחר הצהריים ביום השלישי לבריחתם מגיעה. עוד מעט ישוחרר הסגר והאחריות לחיפושים תעבור למחוז. אז הם יוכלו לעבור את מערכת הגדרות השניה. אבל לפני זה- מסדר נוסף..
קריין: "השעה כעת 17:00 אחר הצהריים בדיוק. התזמורת על יד השער של B-IID פוצחת בנגינה ומן הדרך עולה קול רגליים צועדות. הרעש מאזור מקסיקו נחלש בהדרגה ולבסוף פוסק לחלוטין. אלוהים! היום השלישי בא אל סופו. הייתכן שהגענו חיים אל הרגע הזה? בעוד שעה יתחילו לספור. המחשבה על ספירה מדכאת אותו פתאום. מה יקרה להם אם המניין היום לא יתאים? אם דווקא היום ברח מישהו מאחד הכלובים? הו צופר ארור אל תיילל היום. תיילל מחר, מחרתיים, בכל יום! אבל לא היום. מעוכים ומותשים לגמרי הם כבר שוכבים כאן 77 שעות. הם לא יחזיקו מעמד עוד שלושה ימים ושלושה לילות… האם המניין יתאים היום?? המספרים מתאימים!".
מתוך ההקלטה:
עירית: איך יודעים איך ללכת? זאת אומרת הם שני יהודים סלובקים, הם נמצאים בפולין. התמצאות גיאוגרפית, מי...?
גדעון: אני חושב שהם היו גם מצוידים במפות. אין לי ספק, כי בכל זאת פולין היא לא ארצם. הם לא מתמצאים בטופוגרפיה, כפי שאמרת, לא בגיאוגרפיה. אין לי ספק שהיו להם גם מפות וגם הכינו את עצמם מבחינה זו. הם לא יכלו להרשות לעצמם כישלון. א' משום שהם ידעו מה מצפה להם. בריחה היא הפשע הגדול ביותר, ועל כך יש רק עונש אחד. מוות בתלייה. ואולי גם עינויים. ולפני כן לברר מי סייע בידך, מי היו שותפיך וכו'. אבל הם רצו להזהיר את העולם. זו משימת הצלה פר אקסלנס. צריך להעריך אותה באור הזה. לא למען עצמם, לא למען יקיריהם, לא למען משפחותיהם, למען העם היהודי. באמת, בלי להגזים.
קריין: "פאוול עומד על יד הדרגש שבמרכזו היה קרול ישן. היכן תסתיים דרכם של קרול וולר? האם יגיעו בבטחה הביתה? האם יצליחו לגנוב את הגבול?
בולק יושב בשקט על דרגשו בצריך 17. השניים נמלטים למקום שבו יספרו הכל. אחר כך מוכרח לקרות משהו! העולם אינו יכול להישאר עיוור לנוכח רצח אכזרי שכזה.
גם פרו במשרד הראשי חש שטרחתו לא הייתה לשווא. הוא עזר כמיטב יכולתו. הרשימה המרכזית שהוא מופקד עליה ואסור להראותה לאיש שאינו מוסמך, תשמש עדות. תחשוף את ההוכחות הנוראות.
פיליפק בצריף 13 שרוע על דרגשו בבגדיו. הוא מהרהר בשנתיים שעשה כאן. האם הוא עשה מספיק? הוא רשם את שמותיהם של כל אנשי הס"ס שעברו סביב המשרפות. רשם את כל המשלוחים ש"עבד" עמם, מתי הגיעו. בעריכת הרשימות הללו נעזר גם בידי אחרים. ובכל זאת הוא מסיר את המדבקה ממיכל אחד של ציקלון, את שתי השורות הראשונות הסיר את השתיים הנותרות העתיק. תוכנו של המיכל, מקום הייצור, שם המפעל, דיי בזה להוכיח שיתוף פעולה עם הרצח. בוודאי יופלו במקום בקרוב פצצות מהאוויר ולא יהיה אפשר לחדש את ייצור הציקלון במהרה. אדק בצריף 14 מלווה ברוחו את בריחת השניים לבושים בבגדים שסחב ממחסן הבגדים בו הוא עוסק במיונם. בצריף 18 אוטה מביט על ארגז הכלים העשוי עץ. ארגז של מסגר. לארגז יש תחתית כפולה שבה הוא נוהג זה שנה להעביר ידיעות סודיות ודיווחים מצריף אחד למשנהו. המחשבה שאולי אפשר היה לעשות יותר אינה נותנת לו מנוח."
עירית: וצלר וורבה צריכים לעבור מרחק של למעלה מ 70 קילומטרים, ברגל, עם מעט מאוד ציוד ומזון שיש להם, בתוואי שטח קשה לכל אחד, וודאי לשני אסירים שהיו במשך שנתיים באושוויץ… קשה להאמין. אבל הם עושים את זה.
מתוך ההקלטה:
עירית: אז הם מגיעים לז'ילינה בסלובקיה. מצליחים להגיע עד לשם, לשרוד את החיפושים האינטנסיביים שהוזעקו בעקבותיהם. לאן הם פונים, עם מי הם נפגשים?
גדעון: הם נפגשים עם ראשי הקהילה היהודית שעדיין בחיים. ומספרים להם את הסיפור. הסיפור הזה עבר מספר מסננות. כי האדם הראשון קרסניאנסקי שאיתו הם נפגשים, רושם את העדות. אבל הוא בספק מסוים. ולכן הוא מזמין עוד נכבדים יהודים להקשיב לסיפור, ובסופו של דבר הסיפור שלהם זוכה בגושפנקא, מודפס ומתחיל תהליך של הפצה קודם כול בסלובקיה עצמה, ואחר כך גם בעולם היהודי והלא יהודי. כלומר, הסיפור שלהם, אפילו על ידי יהודי סלובקיה שהיו להם כבר נציגים באושוויץ בחודשים הקודמים, נעלמו אלפי יהודים ולא חזרו ולא השמיעו קול ולא שלחו אות חיים. הסיפור הזה היה צריך להתקבל מייד באופן אוטומטי, וזה לא היה כך. הם מספרים, בודקים, שומעים פעם נוספת. אחר כך בא נציג האפיפיור ושומע אותם. לאט לאט ההכרה שהסיפור שלהם אותנטי מתחזקת, והסיפור זוכה לחותמת של אמינות.
עירית: אנחנו יודעים שהמטרה שלהם היא באמת כפולה. אחד זה להזהיר את יהודי הונגריה, והשנייה היא שהעולם יידע בזמן אמת מה זה באמת אושוויץ.
גדעון: לסכל את הגירוש שזה עתה התחיל. אנחנו מדברים על אפריל - מאי 44'.
עירית: זאת אומרת, הם ניסו לייצר שני וקטורים. אחד, היהודים עצמם, שיהודי הונגריה עצמם, ידעו שהם עומדים להישלח, והשנייה היא באמת שמלמעלה ינסו לעצור את המשלוחים. תיארת את הספקות שיש ליהודי סלובקיה שמהם נשלחו יהודים. אנחנו יודעים שאפילו אותם יהודים, כשהגיעו לאושוויץ כתבו גלויות, אומנם גלויות שעברו צנזורה מאוד חריפה. הם כן הטמיעו רמזים. "נפגשנו עם פליישר",
גדעון: כן, "דודה מוות".
עירית: ופגשנו את הדודה שכבר מתה לפני כמה שנים… יהודי סלובקיה מסרבים...
גדעון: נכון. השתמשו במילה "מוות" העברית באותיות לטיניות. תראי, אנחנו לא יודעים בדיוק מה ידעו או כמה ידעו היהודים בפריפריה, שהם אלו שגורשו הראשונים כ-450 אלף. אני חושב, לאור כל מה שאנחנו יודעים היום, אנחנו מקליטים את השיחה הזאת במחצית חודש ינואר ב-2023. ההמונים היהודים כנראה לא ידעו הרבה, כי המנהיגות היהודית באותן ערי ספר, או פריפריה, לא כל כך התלהבו לספר להם. ואפשר להבין את זה היום. אמנם זו טרגדיה שבתוך טרגדיה. גם אם מישהו מיהודי ערי הספר בהונגריה היה מקבל את הדוח על שולחנו וקורא בו וקורא בו ולומד אותו על פה, האם היה מעכל את הדברים, האם היה מבין על מה מדובר... והשאלה היותר פרקטית: מה יכול היה יהודי כזה לעשות? היה יוצא להפגנה עם שלט "אני לא מתייצב לשילוח, אני נשאר פה"? ליהודים לא הייתה ברירה. הגרמנים רצו לרצוח את היהודים, והפעילו את כל כוחם לשם כך. המידע, זאת הטרגדיה אולי. ואני רוצה להציב את זה כאיזה מוטו: בתקופת השואה, המידע האמין והאותנטי ביותר עדיין אין בו כדי לסכל את כוונות הפתרון הסופי. גם המידע האמין והאותנטי ביותר, לצערנו וזה קורע לב, לא יכול היה להציל אפילו יהודי אחד. אולי פה ושם, אבל לא את הציבור היהודי ככללו. עצוב לומר את זה, אבל זה כך.
קריין: "בכלוב הנשים הסמוך עומדות נערות צעירות. רק כמה עשרות נותרו מאלה שבאו הנה בשנת 1942. לפני שנתיים כשהגיעו לכאן מסלובקיה האמינו שכעבור 3 או 6 חודשים ישוחררו. אבל מאז איבדו כל תקווה והן חיות בלעדיה בייאוש תהומי ובסבל אין סופי. אבל עכשיו שבה ומתעוררת בליבן תקווה. השניים ימלטו הם יספרו לעולם.. ובוודאי יימצא מישהו שינקוט פעולה.. אולי אפילו יופיעו מטוסים למעלה."
מתוך ההקלטה:
עירית: אז אנחנו יודעים שבאמת ליהודים לא הייתה כמעט אפשרות להתחמק מגירושם. מתי הדו"ח הזה באמת מגיע לעולם, ומה נעשה איתו? מה נעשה איתו, מה לא נעשה איתו?
גדעון: דיברתי על טרגדיה בתוך טרגדיה. טרגדיה הגלומה בתוך טרגדיה. חלק מהגורמים שקיבלו את הדו"ח הזה בעוד מועד, ימים לאחר פרסומו, הניחו אותו על השולחן, הניחו לו להתמוסס שם. לא עשו איתו דבר.
עירית: אנחנו מדברים על יוני 44'.
גדעון: יוני 44'. יש גופים שהחזיקו את הדו"ח הזה חודשיים על שולחנם, וזה פשוט... אתה מתפוצץ כשאתה שומע את זה. כל יום ממחצית מאי 44' יצאו רכבות משא בלי מים, בלי אוכל בלי שירותים, עם עשרת אלפים עד שניים אלף לפעמים יותר יהודים בדרכם מהפריפריה ההונגרית לעבר אושוויץ בירקנאו. כל יום! יכולת לחסוך חיים של אלפי יהודים אם היית פחות אדיש, פחות אינדיפרנטי לגורל הזה. אבל מה לעשות, הצלת יהודים לא עמדה במקום גבוה בסדר היום של בעלות הברית. אולי אפילו לא במקום החמישי ולא השישי. בעצם רק בנובמבר 1944 כבר לא משולחים לאושוויץ. אז בעצם הדו"ח הזה מתפרסם בפעם הראשונה במלואו על שלושת חלקיו. זה קורע לב, זה איחור איום ונורא. שואת יהודי הונגריה, בניגוד לשואות יהודים מארצות אחרות, יכלה, אם לא להימנע לגמרי, לפחות להיות בממדים קטנים יותר, מצומצמים יותר. אנחנו מדברים על שנת 44', גרמניה עומדת על סף פי פחת. אנשי האס אס כבר מתחילים לחשוב על עצמם. הם יודעים מה צפוי להם. ואפשר היה להציל. ואפשר היה להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ, מה שהגופים היהודיים דורשים בעקבות הדו"ח הזה. כלומר הדו"ח הזה הוא באמת מסמך היסטורי שעשה את העבודה. אומנם לא כפי שרצו ורבה ווצלר. הם ציפו ש... אדם שיוצא מהתופת מצפה שביום למחרת העולם יזדעזע, והעולם לא הזדעזע, כי העולם היה אדיש לסבל היהודים, לגורל היהודים. אנחנו מכירים מהספר "חומות הנייר" "Paper walls" שהייתה גם מידה לא קטנה של, איך לומר, הסתייגות מיהודים בממשל האמריקני, והדו"ח הזה, במקום לעמוד בראש הערימה, הוטמן מתחת לערימה וכשמסמך נמצא בתחתית, אתה לא מטפל בו בזמן. אתה משהה אותו. הלב מתפוצץ.
עירית: אנחנו יודעים שבאמת בשלב הזה, בעלות הברית עירית: כבר אחרי הפלישה לאיטליה. יש מטוסים שעפים ומפציצים את מחנות הבת של אושוויץ שהוגדרו כ יעדים צבאיים.
גדעון: בונה מונוביץ הופצצה, והיא נמצאת במרחק שמונה ק"מ. כמה זה בקו אווירי? שלוש שניות מתאי הגז והמשרפות של אושוויץ? בוודאי שאפשר היה מבחינה צבאית. אבל כשאתה מתמהמה, כשאתה אדיש אז אתה לא נותן את ההוראה. אבל בסופו של דבר הידיעות המזוועות שמגיעות מאושוויץ הכריעו את מנגנון האדישות. מנגנון האדישות נכנע בעצם לאמת, לעובדות ולנתונים האותנטיים שורבה וצלר ושלושת האחרים הביאו. אי אפשר היה כבר להסתיר את האמת.
עירית: אחרי המלחמה פנו השניים איש איש לדרכו. ורבה פנה למערב, והיה לפרופ' באחת האוניברסיטאות בארה"ב, והיה כאמור אחת משלל הדמויות הבלתי נשכחות בסרטו של קלוד לנצמן 'שואה'. כך התפרסם, באופן יחסי לפחות וכך התפרסמה בריחתם של השניים, שוב, באופן יחסי לפחות.
מתוך ההקלטה:
גדעון: הוא פיתח קריירה גדולה, ואני חושב שהוא גם נהנה מהפרסום ותשומת הלב שהוא נהנה מהם. לא כן המקרה של אלפרד וצלר שנשאר בארץ הולדתו, חי בתנאים לא כל כך טובים. אני ראיתי את הדירה. ביקרתי בדירה שלו ושל רעייתו. דירה קטנה, צנועה, אופיינית לשלטון הקומוניסטי, וכאן אני מגיע לנקודה שאולי מעטים יודעים. ורבה ניסה לנכס לעצמו את הצלחת הבריחה ואת הדו"ח. כמעט שלא הזכיר את שותפו וצלר, שהיה בעצם הרוח החיה מאחורי הבריחה הזאת. כל התכנון המתוחכם ה-sophisticated הזה על פרטיו, שהצליח בסופו של דבר בגדול. הפרטים הקטנים, מה הם לקחו איתם כדי לשכנע את העולם שהם אמינים, שהם מביאים את האמת לידיעת העולם, זה הראש של וצלר, לא של ורבה. וסיפרה לי אלמנתו של וצלר, שגם היא הלכה לעולמה לאחרונה, שווצלר היה מתוסכל מכך. הוא לא חיפש כבוד, חס וחלילה, ציינתי והדגשתי, שהם עשו את זה באמת מתוך שליחות של הצלת העם היהודי. אבל הוא הרגיש שזה לא הוגן שוורבה לוקח ממנו דבר שהוא בעצם יזם והגה והסתכן בו. את רואה שגיבורים הסטוריים לפעמים, כשזה מגיע לאגו, אז הדברים לא כל כך הרמוניים. זה חבל, אבל זה הטבע האנושי.
עירית: אמרת שאחריהם היו למעשה עוד שניים שברחו.
גדעון: בוודאי, נזכיר אותם.
עירית: את שמותיהם.
גדעון: אלה ארנוש רוזין שגם הוא היה יהודי סלובקי, וצ'סלב מורדוביץ', יהודי ממוצא פולני ששניהם נמלטו בחודש מאי, כחודש לאחר הבריחה הראשונה. והעדות שלהם צורפה בסופו של דבר למה שקרוי "הפרוטוקולים של אושוויץ". זה כבר חורג מדו"ח ורבה ווצלר, והעניק אמינות, הינה עוד שני יהודים. אם גם השניים האלה מספרים את אותם סיפורים ומביאים גם הם אסמכתאות, אז הדו"ח הזה נושא תו וחותם של אמינות. ולזה צריך לצרף גם את האסיר שנמלט בשלהי 43', יז'י טבו, שבמחנה היה לו שם מחתרתי, הוא היה חבר המחתרת הפולנית. שגם הוא העיד על תעשיית המוות של העם היהודי.
עירית: הרבה פעמים כשאנחנו עושים פרקים, אנחנו שואלים או נוגעים בסיומם לגבי הרלוונטיות להיום, לחיים שלנו. מה אפשר ללמוד מהם. אני אשאל אותך שאלה קשה, ואני אשאל אותך מה השתנה.
גדעון: מה אפשר ללמוד? המון. באמת. קודם כל, שאפשר לבוא לקראת אנשים, להציל אנשים. אני לא מדבר על יהודים דווקא. אני מדבר על אנשים נרדפים. עם מעט מאוד מאמץ. לא צריך לכופף הרים וגבעות. אבל צריך רגישות אנושית. אמפתיה, אמפתיה אנושית. את זה מלמד אותנו הדו"ח של ורבה ווצלר. אל תהיה אדיש. אתה שומע על איזו צרה, אל תטמון את הראש בחול. אל תהיה בת יענה אל תכניס את ראשך לעיתון שמדווח על כך.
תנסה לחשוב מה אתה יכול לעשות. אני חושב, דרך אגב, שגם יחידים יכולים לעשות, לא רק ממשלות, לא רק ארגונים. לפתח רגישות לאדם סובל. כי גם אתה תרצה שיעזרו לך כשאתה תהיה בצרה. המין האנושי צריך לפתח רגישות לזולת. לפתח מה שבאנגלית נקרא Civil courage, אומץ אזרחי. מה זה אומץ אזרחי? זה לצאת לצעוק. אחד בקול קטן, אחד בקול גדול. להפגין, אם אתה יכול. למחות, לא לפחד. אני חושב שאחת הבעיות הגדולות שלנו כחברה אנושית היא הפחד. כל דבר מפחיד אותנו, ואז אנחנו בולמים, מדחיקים את הקול שיש לנו אולי את קול המוסר הפנימי. לא לא לא, לא נסתכן, לא נסכן את עצמנו, לא נסכן את משפחתנו, לא טוב לעשות את זה. לא, להיפך! כן לעשות את זה, כי יש סיכוי שזה ישנה, שזה יפחית סבל מהזולת. להפסיק את האדישות, להפסיק את האפטיה. Civil courage. אני באמת מאמין שזה מה שניתן ללמוד מהשואה וממלחמת העולם השנייה לצאת מהקופסה. וזה מה שאנחנו רוצים, ערך החיים, קדושת החיים. זה הדבר הכי חשוב. אנחנו לא נקדש את המוות כמו הגרמנים, אנחנו רוצים לקדש את החיים. זה הערך העליון.
עירית: כאן מסתיים הפרק שלנו, לפרקים נוספים חפשו את "עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם,
ואל תשכחו ללחוץ על "הירשם".
