אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019 נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.
"את תשרדי ותספרי לכולם מה האנשים הרעים האלה עשו לנו". כך נפרדה איטה פיקס מביתה אלה כשהשאירה אותה אצל מכרה פולניה, בעוד היא ושאר ילדי המשפחה יצאו להסתתר ביער. כשאלה שאלה אותה "למי אני אספר? מי בכלל יקשיב לי?" ענתה אימה - "גם כשלא ירצו להקשיב לך את צריכה לספר ולדבר גם כשלא ירצו לשמוע, דעי לך שמעולם לא עשינו רע לאף אחד".
כשנכנסתי לביתה של אלה, ופתחתי את מכשיר ההקלטה היא אמרה - "אני לא יכולה לספר, אני יכולה רק לגעת".
אלה פיקס, היום אלה בראון, נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם מלינסק שבמחוז ווהלין. היום אוקראינה, אז פולין. לאביה קראו משה ולאימה כאמור איטה, והיו לה עוד שישה אחים ואחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה סופחה מלינסק לשטחי ברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו אליה בקיץ 1941 נמלט אביה מזרחה לעומק ברית המועצות. הכעס והכאב על כך מלווים את אלה אולי יותר מכל עד היום. למרות בקשתה של אימה שתספר היה לה קשה, ואלה מעולם לא מסרה עדות מפורטת ליד ושם או לכל מכון אחר. בקיץ 2019 ושוב לפני כמה ימים, נפגשנו לשיחה על סיפורה של ילדה ללא ילדות. הפעם ב 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם - סיפורה של אלה בראון. על הגירוש אל הגטו, על הבריחה מהשיירה אל בורות המוות, על החיים ביער, על הפרידה מהמשפחה ועל כאב השחרור והחיים שאחרי המלחמה.
אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם,
מתחילים.
ילדה ללא ילדות - סיפורה של אלה בראון - תמלול הפרק:
עירית: למה את הכי מתגעגעת?
אלה: זה געגוע אחד גדול שאין, אי אפשר לתאר את זה. במילים בטח לא… יש כל כך הרבה לזכור וזה דברים קשים. ודברים קשים רוצים לשכוח. איכשהו זכרונות כאלה שאנחנו לא רוצים לזכור .
עירית: יש משהו שאת דווקא מאוד רוצה לזכור ולא מצליחה?
אלה: במשך הזמן, זאת אומרת השנים, איכשהו הדמויות שלהם זה לא שזה אני לא זוכרת אבל בכל זאת הדמויות שלהם מקבלים איזה משמעות ומראה שונה.
עירית: תתארי לי את אמא
אלה: אצלינו בבית אמא היתה הכל. לכולם. כמו לכל אחד גם אני חושבת שהיא היתה מיוחדת אמא זה תמיד ככה ככה אני מתארת לי.
קריינות עירית: ביוני 1942 נשלחו יהודי מלינסק לגטו ברזנו שהוקם כבר באוקטובר 1941 ובו כבר היו כ 5000 יהודי העיירה.
עירית: תספרי על הרגע שבו מוציאים אתכם לגטו.
אלה: אממ...זה בעגלות. שיירה של עגלות. אמרו לנו שצריך להגיע לשוק. ומשם הלכנו ברגל עד לברזנו, יצאנו בבוקר והגענו עם רדת החשכה.
עירית: איפה אתם גרים?
אלה: אנחנו גרנו באיזה בית, זה היה כעין מטבח, לשם נכנסנו. ואני זוכרת שצריך היה לעלות על מדרגות מבחוץ. היו איזה כמה מדרגות. זה היה באחד הבתים האחרונים. זו הייתה צפיפות... היה לנו איזה חדרון כזה ש...לקטנים, הייתה שם איזו מיטה בשביל שלושת האחים הקטנים שלי ואנחנו ישנו על הרצפה, על איזו שמיכה, אני יודעת… הרצפה הייתה מעץ אז לא היה כמו היום. אי אפשר לשכב ככה על הבלטות האלה. שם זה היה מעץ.
עירית: מה היה גודל הדירה?
אלה: מה אני אגיד לך. חדר אחד.
עירית: מי מהמשפחה נמצא?
אלה: אמא, אחותי הגדולה, שיינדל, שיינה, בבית ספר. ואחותי מירקה הייתה אצל המחנכת שלה ואח"כ כאילו הסתירו אותה שמה… אני הערצתי את אחותי. היא הייתה יפה ומוכשרת והכל. וכולם היו מוכנים לסכן את עצמם ולשמור עליה. להסתיר אותה.אני ואחי יוסי, ואחותי מיני. ואחי התינוק, הרצל.
עירית: בן כמה הוא?
אלה: אולי שנה, משהו כזה.
עירית: 6 נפשות בחדר אחד.
אלה: מה זה בחדר, זה היה מן כזה...בטח כבר סיפרתי לך איך אני וחברה שלי שיחקנו בחצר. אנחנו עוד היינו קטנות מדי בשביל שיוציאו אותנו לעבודה, אז נשארנו, גם לה היו אחים קטנים ולי ואני נשארתי כאילו לשמור על אחי התינוק. ואחותי מיני ויוסי. ויוסי היה קטן ממני בשנתיים. אני כבר הייתי בת 10 וחצי, 11. אחרי שכאילו האחים הקטנים שלה ושלי נרדמו או משהו כזה, היינו יוצאות לשחק. סך הכל היינו עוד ילדות. והייתה שם פינה שהייתה מן חומה כזאת מאחורי החומה הזאת אח"כ גילינו שזה כנסייה. והגשם איכשהו הוציא, עם זרם המים נוצר בין החומה והאדמה מן כזה הצצנו וראינו פתאום גינה מצד השני. אז הוצאנו את היד וסחבנו את הכל מה שזה. והיה שם איזה גזר את יודעת. היה כנראה שדה. כשככה השתחלנו יותר, אז ראינו את הכנסייה עם נזירות שעובדות שם בגן הזה שיש שם. וכפי הנראה שהן גילו גם אותנו ולמחרת כשירדנו שמה לשחק והצצנו שוב פעם, החור הזה גדל כי אנחנו קצת חפרנו. אז ראינו אותן. ואחת באה עם חבילה עם גזר, כמה תפוחי אדמה וזה, והזהירה אותנו שזה מאוד מסוכן אם יגלו, אבל אנחנו המשכנו. והשתחלנו משם והיה שם איזה פתח ויצאנו ופתאום גילינו שדה, שדה עם תפוחי אדמה. אז הכנסנו את הידיים לאדמה ולקחנו מה שלקחנו ואני הסתכלתי עליה והיא עליי. שמחנו מאוד, אבל יחד עם זה שאנחנו היינו מבתים כאלה אדוקים ומה זה החינוך שלנו חס וחלילה, לקחת ככה בלי לקבל רשות או...אז ביקשנו סליחה מאלוהים, שתי ילדות. אני עם החברה הזאת היינו יוצאים פשוט מדלת לדלת לבקש, תמיד היה לי איזה משהו, איזה מתנה בשביל לקבל משהו, לחם אני יודעת, תפוח אדמה. וכך היינו, עשינו את זה בשעתיים בטח. הליכה ברגל. בשביל לא לקלקל את הסנדל שהיה לי, אז היינו מורידים ורצים יחפים. רוב הדרך רצנו. וככה למדנו להביא משהו
עירית: כשאת באת לאמא ונתת לה את הדברים וסיפרת לה מאיפה הבאת אותם.
אלה: בוודאי.
עירית: מה אמא אמרה?
אלה: היא השלימה עם זה שאני יכולה לצאת ואני חוזרת ואני מביאה תפוח אדמה ושהיא ואחותי הגדולה חוזרים מיום העבודה... והם לא כ"כ יכלו להביא שום דבר. וכשהם חזרו הביתה והיה פתאום לחם ותפוח אדמה וזה היה אוצר. וככה העזנו להתרחק וללכת לעוד ולעוד…
עירית: אמא שלך לא סתם נתנה לך מתנות לתת להם, נכון?
אלה: בוודאי.
עירית: למה היא נתנה לך את המתנות?
אלה: בחינם אף אחד לא כל כך נותן. וחוץ מזה, כל עוד שהיה מה לקחת, לא יודעת איך אמא הביאה את זה עד לגטו. אז היה יותר נוח לדפוק על הדלת ולהציע משהו בשביל כיכר לחם.
עירית: תנסי לתאר לי, עם כל החושים שאת מצליחה, כשאת הולכת בגטו. מה זה? מה את מרגישה? מה האווירה? מה רואים? מה הריח? מה שומעים? תנסי להעביר לי את ה...מושג הזה.
אלה: פחד. זה פחד נוראי. אני בשביל להתגבר ולצאת מהחדרון הזה איפה שהיינו, מצד אחד, קצת התייסרתי שאמא השאירה אותי לשמור על האחים הקטנים ואני מרשה לעצמי, אבל הייתה לי מטרה אחת. אני צריכה לצאת ולחזור עם משהו. כי כשרעבים, הקטנים היו בוכים.. וגם אני לא פעם הגעתי למצב של...איך אפשר לתאר כשאדם כל כך רעב ואין מה חוץ ממים קצת. גם זה היה במשורה.
עירית: תנסי להסביר לי.
אלה: זה דבר נוראי. זה מתחיל בזה ש...איך אפשר להסביר דבר כזה? אז אני זוכרת ש...איזו חולשה כזאת הייתי נתקפת. אז שתיתי מים ודאגתי שהאחים שלי, איזו אחריות כזאת. מילא אני, אבל מה יהיה איתם? התינוק בוכה בלי סוף עד שהוא נרדם. הייתי תמיד אומרת שאני יוצאת, אני אחפש, אני לא יודעת, אני אלך למטבח. היה שם מטבח בשביל המרק הזה. אז הייתי עומדת ככה והם היו מגרשים עד שהייתי חוזרת וחוזרת. עד שריחמו עליי ונתנו לי קצת מרק. אז הייתי חוזרת עם הקצת מרק. ולכל אחד כף.
עירית: אף אחד לא מתנפל ולוקח יותר?
אלה: לא. זה...מי, מי, מי מתנפל. הם כולם היו כל כך חלשים וכל כך… אסירי תודה שאני מביאה משהו. כל אחד מחכה בתור שיגיע הכף עם המרק. לא להפך. לשמור אחד על השני זה היה אצלנו מובן מאליו. זה אני יכולתי לברוח כן, ולהשאיר אותם, נכון? אבל...זה בכלל לא בא בחשבון, להפך.
עירית: אני אשאל שאלה שבוודאי עולה אצלנו, אצל מי שלא היה שם. אתם נמצאים בגטו,
אלה: כן.
עירית: ואת מוצאת פרצה החוצה מן הגטו,
אלה: אני וחברה שלי, הניה.
עירית: למה אתם לא בורחים מהגטו וזהו?
אלה: כי אין לאן לברוח. אם היינו בורחים, אז תמיד היו מלשינים והיו דואגים להחזיר אותנו. זו הייתה סביבה מאוד אנטישמית.
קריינות עירית: ב 25 באוגוסט 1942 חוסל הגטו בברזנו. שוטרים אוקראינים וגרמנים הובילו את תושביו, יחד עם מי שהיו במחנה העבודה בקוסטופול לבורות שהוכנו בדרך למלינסק שם נרצחו.
עירית: אני מדלגת איתך קצת קדימה. כי יש שלב שבו אמא מחליטה שאתם כן בורחים. כשלקחו אתכם מהמחנה עבודה.
אלה: כן. בדרך ממקום העבודה, לקחו אותנו שוב, בישרו לנו שאנחנו חוזרים לגטו לברזנו. ו...בדרך הייתה לנו איזו חניה שנתנו לנו לחם ושתיה וכנראה שאמא כאילו הכירה את האדם הזה. אחד העגלונים. והעגלון הזה אומר לאמא וכל הזמן שומרים עלינו. זאת אומרת, מקומיים על סוסים רוכבים מסביבנו ושומרים ופה ושם רואים גם גרמנים דוהרים על סוסים מסביבנו. זאת אומרת, יש שמירה. ואנחנו כבר שומעים את היריות. והוא אומר, את יודעת למה נוסעים? אמא אומרת "אני משערת, אני שומעת את היריות." ובדיוק נעצרה הזה על יד שדה עם תבואה שהייתה לפני הקציר, ו...כמו שזה נעצר, הוא אומר לה בפולנית "טרז", זאת אומרת, עכשיו. זאת כאילו כעין הזדמנות שלך. ואז אחותי הגדולה תופסת את מיני, אחותי הקטנה ואני ביד את יוסי. אמא ראשונה עם התינוק על הידיים, הרצל. והייתה שם תעלת ניקוז ואנחנו נכנסים לתוך התעלה עם הבוץ כי יום לפני זה ירד שם גשם כפי הנראה. ואמא ממשיכה לרוץ והיא נעצרת והיא אומרת, "אתם רואים שם את היער הזה? את העצים? שמה ניפגש". ואני סוחבת ביד והוא מתנגד, אחי. ואני ממש בכוח ואחותי רצה לפניי, וככה אנחנו רצים ושומעים את היריות. אני לא יודעת אם זה היה יריות מהבורות שמה או שזה כבר ירו עלינו. וכשאנחנו מגיעים ליער, אנחנו כבר רואים אמא זרקה על שלולית מים, אחד החיתולים של אחי התינוק ואמרה כל אחד שותה עכשיו מים. מתארת לך איזו אישה זאת הייתה?. ברגעים כאלה שלא נשתה את המים עם כל הלכלוך הזה שם שהצטבר. אז עשינו ואחר כך רחצנו פנים וידיים. אני לא יודעת מאיפה היא הוציאה לכל אחד נתנה איזו פרוסה או שתיים לחם. וככה היה לה מעיל גדול שזה היה מעיל הפלא שהיה הכל בתוכו. ובסוף התברר שנכנסנו לתוך היער איפה שלא רחוק משם הייתה האחות שלנו, מירקה. ואלה שבאו היו נכנסים ליער לאסוף עצים או אגוזים, האיכרים מסביב. גילו שאנחנו שם ונודע לאחותי אז היא באה. וזה היה רגע שאי אפשר לתאר. בכי נוראי. ומרוב שמחה או עצב על המצב הזה, בכינו והתחבקנו ו... ככה היינו ביער עד שבא החורף וזה היה נורא. שם החורף זה כפור אימים.
עירית: בניתם לכם בעצם מחסה ביער.
אלה: לא, זה היה בור בתוך האדמה. עץ שקרס ויצר מן בור כזה, עוד חפרנו ולמעלה שומר היערות דאג לאיזה מן מכסה כזה. והתברר שיש שמה, הכובסת שלנו גרה במקום הזה. ולה יש בת ובן. והיא
הבת של הכובסת סיכנה את עצמה. היא הכניסה אותנו הביתה. אחרת לא היינו שורדים. ממש סיכנה את עצמה ובתוך הצפיפות הזאת. ובעלה תמיד היה מחוץ לבית…. וככה היא החזיקה אותנו כשאיש לא ידע שאנחנו נמצאים אצלה בבית.
וזהו. השלגים הופשרו והתחילה תנועה שוב, אז חזרנו ליער.
עירית: אז כל המשפחה חזרה ליער.
אלה: בטח. ואותי היא אמרה, את אלה תשאירי. היא צריכה הייתה אותי בשביל לשמור על התינוק הזה כשהיא יצאה לעבודה בשדה. אז אני נשארתי, עבדתי קשה מאוד. איתה בשדה באיסוף ובגן של הפירות ובעשיית ריבות. והיא כל הזמן דאגה לאחיות שלי וכל אלה שנמצאים ביער. אז היא הייתה תולה את הכל עליי, שק תפוחי אדמה, שקים תפוחי אדמה על הגב. מלפנים את הבקבוק עם החלב בשביל… הייתה מרתיחה, זה היה חם. יכולתי לשמור. וכל מה שהיא ממש, זה אי אפשר לתאר את זה. זה המלאך שלנו. ועם החשכה הייתי יורדת ואחותי כבר חיכתה לי שם מאחורי העצים מוסתרת. הם פחות או יותר ידעו מתי אני מגיעה. עם כל הדבר שהחזיק אותם, שהחזיק אותם בחיים וזה בזכות המרילה הזאת. סך הכל אישה צעירה שבעצמה חיה מפיסת האדמה הזאת. הלחם והתפוחי אדמה ובגן הפירות פה ושם. והם חיו די בעוני. אבל היא חלקה איתנו את המעט שהיה לה.
עירית: ספרי לי על שיחות שהיו לך עם אמא במפגשים שלכן.
אלה: אני נורא התמרדתי. אני לא הבנתי כל כך למה דווקא אני נשארתי שם. פתאום אמא לא רוצה אותי. זה הרי בסופו של דבר הייתי עוד ילדה.
עירית: כשאת אומרת לאמא, "אני רוצה להיות אתכם", מה היא אומרת?
אלה: כשהיא אמרה טוב, השלגים הפשירו ויש יותר תנועה, וכבר הבנו שצריך לחזור ליער. וכשעמדנו ככה עם החשכה לצאת, אז היא אמרה "את אלה תשאירי". ואני אמרתי מה זה, אני רוצה להיות עם אמא. אז אמא אמרה לי "את צריכה להישאר ולספר". מילא להישאר, אבל מה לספר? למי לספר? מה? אז אמא אמרה לי "את תביני". "דארפסט בלייבן" ביידיש היא אמרה לי את זה. בלייבן זה להישאר. אני לא הבנתי את זה אבל אמא אמרה אז עם בכי, ליוויתי אותם ובחשכה עד לאן שאפשר היה. והיא אמרה "את חוזרת, את חוזרת לעזור למרילה והיא רוצה שתישארי". וכך היה.
עירית: תספרי לי על הרגע שבו את מגלה שהם כולם נרצחו.
אלה: אני יצאתי עם הפרה למרעה. ואני ככה נעמדת והיא רצה לקראתי ונותנת לי איזה לחם עטוף באיזה סמרטוט, אני יודעת. והיא אומרת לי , "את צריכה ללכת לקשונס, זה ששם אצלו מסתתרים יהודים". "רוצי לשם", והיא לא אמרה לי שום דבר. היא כבר ידעה מה קרה. אני עושה מה שהיא אומרת לי ואני רצה לשם. ואני רואה שכולם ככה בין העצים עומדים וכשאני ניגשת, הייתה שם איזו שורדת מישהי, מחבקת אותי ובוכה. ואני מבינה שזה משהו נוראי קרה. והגברים שישנם שם, התארגנו בשביל ללכת לקבור אותם. ואני כמובן לא יכולה לקבל את זה. ובוכים סביבי. ואי אפשר להישאר במקום שאני צריך איכשהו, זה היה אות. שהיהודים לא רצויים יותר שמה בסביבה הזאת. ומישהו שמה מהגברים שהלילה יורד הוא אומר לי "תלכי אחריי". אני זוכרת לילה עם גשם והנעליים מכבידים עליי. קיבלתי ממישהו עם סוליות מעץ. ואני בקור הזה בגשם רטובה. והוא שומר מרחק ממני. וכשהוא לא רואה אותי, הוא היה נעצר אז שגיליתי אותו ורצתי ככה כל הלילה אחריו. ולפנות בוקר, אני זוכרת עברנו את פסי הרכבת לתוך יער. "בין העצים פה תחכי" הוא אמר לי. הוא התקדם קצת והוא שאג, כנראה שזה היה סימן ההיכר שאנחנו...וענו לו והוא הביא אותי. אה...למקום. הכרתי את כולם מהעיירה. היה מישהי שמה, בחורה צעירה, שחיברה אותי לתוך ה...מחבוא מתחת לאדמה שהם בנו לעצמם. היו כמה כאלה מפוזרים בתוך החורש, יער, אני יודעת. ושם עד החורף. והאוכל היה במשורה. רוב הזמן הייתי רעבה ותשושה וכבר...אפילו אם ריחמו עליי, אז לא היה להם מה לתת לי המעט שהיה. כל אחד חסך לעצמו.
קריינות שלי: אלה הסתובבה בין בתי הכפריים בניסיון למצוא קורת גג ללילה או קצת מזון בתמורה לעזרה בעבודות הבית והאדמה. כך הצליחה לשרוד עד שהאזור שוחרר בידי הצבא האדום בקיץ 1944. כשנפגשנו שאלתי את אלה האם חזרה עם השחרור בחזרה לביתה במלינסק.
אלה: כן. וסיפרתי לך שאף אחד מהשורדים לא רצה אותי.
עירית: חזרו אנשים לעיירה ואת היית לבד?
אלה: כן, כל אחד היה עסוק עם עצמו. עם הבעיות שלו, במיוחד המבוגרים. לכל ילד היה מישהו, איזה אח, אחות, אני יודעת. ואני הייתי ממש בודדה וזה היה, זה היה משהו כל כך איזה עלבון וכאב והכל היה מיותר, זה היה כאילו המכה האחרונה שהיה לי קשה להתאושש מזה. איך זה שאף אחד לא רוצה אותי, הרי גם הם עברו מה שאני עברתי עם כל ההישרדות הזאת הייתה נוראה שאני פשוט לא יודעת איך לתאר את זה במילים.
עירית: מה גורם לך להמשיך ולא לוותר?
אלה: זה כ"כ קשה. זה כבר היה הברירה הנוראה האחרונה. ללכת הביתה שאין לי שם אף אחד. אבל הגעתי והתיישבתי ולא בדלת ה...הקדמית, אלא הלכתי מאחורי הבית. ואני כנראה התעלפתי או משהו כזה. והיא יצאה הדיירת, זו הייתה משפחה שהיה לנו קשר איתם כי הם סיפקו לנו את דברי החלב. ואני שמעתי רק את הצעקות שלה, "בוז'ה מוי!", אלוהים שלי, היא ראתה מה ש… אני זוכרת שמצאתי את עצמי באיזה מן גיגית עם מים חמים והיא רוחצת אותי ומשקה אותי. אני לא זוכרת אם זה היה מרק או תה או משהו. והיה שם ילד בן גילי והם שלחו אותו והוא רץ להביא רופא. הראש שלי היה כולו פצעים. אני כנראה גירדתי כי הכינים אכלו אותי. ואני זוכרת שהשכיבה אותי במטבח, איפה שהיה יותר חם. אני שכבתי ככה כמה ימים כפי הנראה עד שממש קצת התאוששתי. וזה היה בית שלי וגרה שם משפחה עם שלושה ילדים. וזה בעצם פעם ראשונה שיש מישהו שאני רצויה.
עירית: אבא שלך, מה שסיפרת לי פעם, באיזשהו שלב המשפחה הזאת אומרת לך שהוא שרד והוא מחפש אותך.
אלה: נכון.
עירית: ואת לא רצית לפגוש אותו.
אלה: נכון.
עירית: למה לא?
אלה: למרות שהייתי ילדה, אבל אני, זה היה לי קשה לקבל איך הוא השאיר אותנו ככה ולא לקח אותנו איתו. אם הוא ברח, אז הוא ידע שיש סכנה. אז רציתי לראות אותו, אבל יחד עם זה, היה לי איזה כילדה, מה אני כל כך, אבל היה לי...זאת הייתה כעין, זה היה משהו כל כך בעייתי שאני היום אפילו לא יודעת לבטא את זה. מצד אחד, רציתי לראות אותו, כאילו מישהו להישען עליו, לספר לו את כל מה שקרה. אבל מצד שני, אני לא יכולתי. "איך משאירים ככה את כולנו? אבא." אוי...טוב. אבל זאת עובדה שעד היום היא מאוד כאובה.
עירית: את זוכרת שהוא נפרד מכם, שהוא הסביר שהוא נוסע… ש.. למה?
אלה: הוא הסביר שלרוסיה מה אנחנו ידענו רוסיה היא גדולה מאוד.
עירית: הוא אמר למה?
אלה: למה כי הגרמנים באים ואת מי הם באים ולוקחים למחנות ולעבודה את הגברים.
עירית: מה עוד הוא אמר?
אלה: הוא לא אמר הרבה הוא פשוט הלך לרכבת ונסע..
אלה: קיבלתי מכתב. שאני אחכה לו הוא יבוא לקחת אותי. בכלל לא חיכיתי להפך. כבר היתי ילדה די גדולה והבנתי מה זאת אומרת אחרים ברחו עם כל המשפחה למה הוא…
האמת היתה שהגרמנים באמת כל מה שהם עשו זה אספו תכף את הגברים למחנות עבודה... טוב, זה היה אדם שקרא בכמה שפות והבין וידע מה... אבל הוא לא צריך היה. הוא הסביר שאמא אמרה: "אני לא נוסעת עם ילדים קטנים לשום מקום ואני יודעת שהגרמנים זה עם..." וככה הם היו פעם. עם מאוד, היא אמרה כל הדברים הטובים רק.
עירית: נאור, מתורבת.
אלה: נכון "זה לא יכול להיות שהם עושים דברים כאלה, זה סתם שמועות, אני נשארת אני לא זזה. לטלטל ילדים קטנים". אז זהו .. אז היא לא ידעה את הכל. מה לעשות אין מה להאשים.
עירית: איך הגעת לבית היתומים בקראקוב?
אלה: כיון שקרה מקרה או שניים שכפי הנראה שזה היה מבויים, אחרי כל האסון הזה היינו מיותרים בעיני הנוצרים שם שלא גמרו את כל היהודים. אז הם המציאו איזה סיפור שכל היהודים צריכים לנסוע לעיירה קרובה של כמה ק"מ אפילו ללכת ברגל. ושמה מגייסים את הצעירים. אז מי שרד אנשים צעירים שהיה להם כוח לשרוד. והם הלכו ורצחו אותם.
עירית: זה היו תושבים אוקראינים?
אלה: אוקראינים זה היה ככה…
עירית: למה הם רצחו את היהודים האלה אחרי השואה?
אלה: או זה גם אנחנו שאלנו… אחרי כל האסון הזה… הם חשבו אם הם רוצחים את היהודים היהודים משאירים בתים, אדמה, מה הם צריכים... את הבתים של היהודים.
עירית: איך הגיבה לזה מי שהייתה בבית שלך? זאת היתה אישה נוצריה שהכרתם לפני המלחמה שבעצם אמרת שהיא טיפלה בך
אלה: כן הם היו משפחה צ'כית, איך היא הגיבה? קודם כל היא לא נתנה לי לצאת מהבית. והיה לה בן, איזה שנתיים יותר גדול ממני. אם הלכתי, היו לי כמה חברות ששרדו שהן גרו בבתים אחרים הוא היה מלווה אותי בצד השני של הרחוב.
עירית: הוא היה שומר עליך
אלה: כן. כיסים מלאים עם אבנים אם מישהו חס וחלילה כי מה הוא יכול לעשות אז הוא היה מחכה לי מהצד השני של הרחוב עד שאני אגמור להתראות עם החברה או החברות כמה שכבר שרדו. והיא תכף סגרה אותי בבית ולא נתנה לאף אחד הם לא נתנו להיכנס ולא לצאת והתייעצו עם מי שרק אפשר מה לעשות עם הילדה הזאת היהודייה. אז הם הכינו אותי, הם התעניינו והם ידעו איפה יש בית ילדים לילדים יהודים בקראקוב..
אלה: אז הילד הזה, ילד הוא היה גדול ממני הוא ליווה אותי וכשהגענו לקראקוב הוא אמר לי "תרדי את רואה יש פה ספסל תשבי שם יבואו לקחת אותך…אני לא יכול להישאר פה אני צריך לחזור…"
"איך אתה יודע שיבואו לקחת אותי? מי יודע עלי מי מכיר אותי מי זה מה זה אתה משאיר אותי ככה…" אז הוא סחב את החבילה שלי שהיתה לי ואמר "תשבי פה אני משגיח אני יודע שמחפשים יש אנשים שמחפשים את הילדים ששרדו. ואת יודעת אם תישארי איתנו אנחנו לא נוכל לשמור עליך זה אנשים רעים." מה נשאר לי אז ישבתי וקצת בכיתי וקצת כפי הנראה כפי הנראה ישנתי או מה. ופתאום אני רואה לפני עומד איש גבוה, ולבוש אלגנטי כזה פולני מהאצולה. הוא אומר "ילדה את באה איתי אני אביא אותך למקום איפה שיש ילדים כמוך ששרדו." אז אני אמרתי "אני לא הולכת איתך. אני לא מכירה אותך. תגיד לי איפה זה אני אלך לבד". "טוב," הוא אומר "תלכי לבד. אני הולך אחריך ואני אגיד לך לאן לפנות שלא תלכי למקום לא נכון ומסוכן." הוא הפחיד אותי. מסוכן? מה זה כבר יכול להיות, אחרי כל מה שכבר עשיתי לא היה כבר שום דבר יותר מסוכן. והאיש הזה נעלם. הוא השאיר אותי במעבר הוא אומר "את עוברת את הכביש וחכי עד שהשער יפתח. תבקשי שיפתחו לך ותגידי להם מי את ויפתחו לך ואת תיכנסי לשם." אז עברתי את הרחוב כמו שהוא אמר לי חיכיתי כי זה את יודעת הטראם הולך לכיוון זה כיוון זה ואני ילדה שבאה ממקום שלא היו טראמים. רכבות…
עירית: זה היה בקראקוב, קראקוב היתה עיר גדולה
אלה: נכון. זאת היתה ה-עיר. נו והכל זר ומוזר ואני עומדת ומחכה ומחכה עד שפתאום באו עוד שתי ילדיו והן אומרות למה את מחכה? אמרתי אני רוצה לעבור את הכביש, אז הן אמרו בואי איתנו גם אנחנו עוברות לשם.
עירית: נתנצל בפני מי שמקשיב שיש רעשים. תתארי לי איך נראה הבית ילדים הזה שהיה בבית הועד היהודי
אלה: שם היתה קומה אחת אנשים שבאו מהמחנות השמדה והם כבר בקושי ניסו מי שעוד אפשר היה להציל אותם כן. וזאת היתה תמונה נוראה כי אני בכל זאת באה מבית. לא שהשלמתי עם האסון הזה ששרדתי לבד. ואין מי שיעזור לי אני צריכה לעזור לעצמי ומה אני בעצם יודעת ואני הולכת אחרי שתי הילדות לאן אני אלך אם לא? והם אומרים לעלות לקומה שני שמה יש בית ילדים. ואני צמאה ורעבה (…) ועליתי לקומה ראשונה זה היה, אני עולה, חדרים מלאים עם מיטות רק עם מזרון שמיכה פה שמיכה שם וילדים יותר קטנים בוכים ואני כבר בפתח לברוח משם. ופתאום מופיעה אישה מה היא עושה פה בכלל בתוך כל הזה? והיא אומרת לי ילדה בואי בואי עוד מעט יביאו מרק תקבלי, את לא רעבה? אמרתי כן אני רעבה. אז בואי. בינתיים היא חילקה פרוסות לחם עד שהביאו את המרק, אבל אני תמיד הייתי איזה מן שלומיאלית אם עמדתי ראשונה אני מצאתי את עצמי בסוף אחרונה. וכשהגעתי הסיר כבר כמעט לא היה כלום, קצת מים. מה שנשאר שם וזאת שחילקה עמדה והסתכלה עלי היו לה דמעות בעיניים "אני יודעת ילדה שאת רעבה, גם אני את רואה לא נשאר שום דבר. אבל נרד יחד למטבח אולי עוד נשאר שם משהו." אחר כך היא ליוותה אותי אז היא ואומרת עכשיו אני אביא אותך למקום איפה שיש ילדים כמוך. והיא הביאה אותי למקום שאיזה מזרון וסדין ומלא עם ילדים על הרצפה וזה היה מראה נורא.
עירית: האישה הזאת היתה לנה קיכלר
אלה: כן. בטח. היא עשתה סקנדלים לכל מקום שהגיעה, המוסדות הפולנים כן, שישלחו משהו האנשים גוועים פה ברעב לא מספיק כל מה שעברו עד עכשיו. אל תשאלי.. היא פעם לקחה אותי איתה, הייתי אצבעון שיראו מה שרד. היא אומרת אני צריכה את האוכל לילדים. כולנו היינו ילדים מלוכלכים בגדים מלוכלכים ולרוב בגדים של יותר מבוגרים או קטן מדי או גדול מדי וישנו רק על מזרונים בלי כלי מיטה בלי כלום אבל היתה קורת גג וזה כבר היה דבר גדול.
עירית: איזה מן ילדים הייתם?
אלה: לא היינו ילדים. היינו כבר מבוגרים. כי כולנו, אלה ששרדו זה נס. אם אני אגיד נס זה לא אומר כלום.
עירית: אלה, מה לנה היתה בשבילך?
אלה: המצילה. המצילה הראשונה שקיבלה אותנו בדרך ארצה. זאת אומרת זה היה חלום.
(...)
היא היתה לוקחת אותנו, קוראים לזה בפולנית לז'נקה, איפה שאפשר לעמוד מתחת לטוש ולהתרחץ. (...) זה היה בית נזירות שהיא הלכה לשם וביקשה שיאפשרו לנו להתרחץ פעם.ככה צעדנו ברחוב מסמורטטים מלוכלכים ונכנסנו לשם והיא פתחה את הברזים והמים זרמו והיא הראשונה התפשטה ונכנסה בשביל להראות לנו שזה לא גז, לא אני, אבל הרבה ילדים שם ברחו מ... היא נכנסה מתחת לברז והתחילה לשיר.
וכשחזרנו החדרים היו פתאום נקיים, והמרק עמד על השולחן.. בצלחות. ועכשיו ילדים אי אפשר לשכוח את זה כולנו ננוח ועל הרצפה היה כמה שמיכות או מה עם סדין למעלה להצטופף להצטופף שיהיה מקום לכולם כי אני עומדת לספר לכם משהו חשוב ומעניין. והיא סיפרה לנו את הסיפור על ארץ חמה, שאין בה שלג, רק גשם בשביל להשקות את השדות ואנחנו בדרך לשם. (...)
אבל לפני זה זאת דרך ארוכה ולא קלה אז צריך להחלים להבריא להתחזק שנבוא לשם שנוכל לעבוד בשדה ולא יודעת מאיפה האישה הזאת המציאה כל מני סיפורים.. על החלוצים ובקיצור איזה שעתיים. רובינו נרדמנו כבר.
אלה: וככה הגענו לזאקופנה….
קריינות עירית: לנה קיכלר, לאחר המלחמה זילברמן, מצאה בית בעיירת הנופש זאקופנה ושם המשיכה בעבודת השיקום של כל אותם ילדים שאספה לחיכה. על סיפורה וסיפורם ניתן לקרוא בטרילוגית הספרים שכתבה, ביניהם הספר "100 ילדים שלי". משם הם עשו את דרכם לצ'כוסלובקיה וצרפת ממנה הגיעו לישראל בשנת 1949. אלה עזבה את בית היתומים בזאקופנה והצטרפה לקיבוץ ילדים של תנועת דרור, שם פגשה את יצחק, מי שיהיה בעלה לעתיד, ועמם הגיעה לארץ. כמה חודשים לאחר מכן נשלחו יחד עם קבוצת איתן לסייע לפלוגה ד' מחטיבת יפתח של הפלמ"ח להקים את קיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. בנם הבכור בועז היה הילד הראשון של הקיבוץ. לאחר כמה שנים נולד בנם השני גבריאל.
עירית: למה בעצם לא מסרת עדות?
אלה: אולי לא.. מה ילדה בכל זאת נשארתי ילדה. גדלתי להרבה כאב וצער. והאשמתי... ילדה קטנה מאשימה את עצמה שיכולתי אולי כך ואחרת ואז היה נשאר לי מישהו אבל זה לא... זה לא בדיוק היה ככה.
עירית: במה האשמת את עצמך?
אלה: שלא הייתי איתם שהייתי יכולה לעזור אם הייתי כי מאותו מקום ברחו אנשים כן. מאותה פיסת יער איפה שהיינו.
עירית: שאלה אחרונה - מה השואה חרטה בך? איך היא?
אלה: אני חושבת שאני לא צריכה להגיד הרבה את רואה את זה לא?
עירית: איך היא השפיעה על האישה שהפכת להיות?
אלה: שאני נושאת את זה עימי. איתי כל הזמן. כי לא עשיתי שום דבר בשביל לשכוח. לשכוח זה אומרת שאני שוכחת את מה שהיה לי. המשפחה שלי, האחים שלי, האחיות שלי כל זה שנספו שם. בדבר הנוראי הזה. אז אה זה היה איתי כל הזמן. התחתנתי עם בחור שגם הוא עבר את זה. אה… מה... איך אפשר בכלל במילים לתאר את הרגשות האלה...
