באביב 1944 נשלחה שרה לייכט יחד עם משפחתה מביתה שבטלגד, כפר קטן בטרנסילווניה, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו, והיא בת 15 בלבד. בקיץ 2019 ניפגשתי איתה בביתה שבירושלים, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, לשיחה מרתקת, מרגשת וכנה. על געגועים, על אירועים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים, על גרמני אחד טוב ועל שאלות, שבדרך כלל לא שואלים.. על הבחירה להביא ילדים לעולם לאחר המלחמה, על רגשות אשם, ועל החיים לאחר ולצד אירוע כה טראומטי ומייתם מכל- השואה.
סיפורה של שרה לייכט - תמלול הפרק:
שלום וברוכים הבאים ל 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם. אני עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם.
עד שפרצה הקורונה לחיינו שרה לייכט היתה מגיעה ליד ושם פעמיים בשבוע. אישה נמוכת קומה, שיער קצר לבן, עינים כחולות ונוגות. דיברה בפני תלמידים, חיילים, שוטרים, בפני כל מי שרצה לשמוע.
שרה (לילי) לייכט, לבית ויינשטיין נולדה בשנת 1929 בעיר הגדולה אורדיאה שבטרנסילבניה וגדלה בכפר קטן טלגד. הוריה היו חסידי ויז'ניץ. אביה, אדם מזוקן תלמיד חכם, מלמד וסוחר, אימה בפאה נוכרית מגדלת בחצר הבית אווזים, ברווזים, ערוגות ירק ועצי פרי. שרה, בגרביונים לבנים ולבוש צנוע הלכה לבית ספר כללי ממלכתי והשלימה לימודי דת שלוש פעמים בשבוע אצל רב הכפר. בבית דיברו הונגרית, בבית ספר רומנית וביניהם, כשרצו ששרה לא תבין, דיברו ההורים יידיש. בשנת 1940 סופח האזור להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית.
באפריל 1944, שבועות ספורים לאחר הכיבוש הגרמני, גורשה משפחתה של שרה לגטו ומשם למחנה אושוויץ בירקנאו. לאחר שניצלה מתאי הגזים, היא נשלחה לפלרסלבן . עם התקדמות הצבא האדום הועברה שרה למחנה עבודה בעיר זלצוודל, שם שוחררה על ידי הצבא האמריקאי. שרה חזרה ללמקום הולדתה ובמאי 1946 עלתה לארץ ישראל באוניית המעפילים "מקס נורדאו". עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה שרה לפלמ"ח, ולחמה במסגרת גדוד 6 של חטיבת הראל בירושלים. בחודש מאי 1949 היא נישאה לאלכסנדר לייכט ונולדו להם שני ילדים. שרה למדה בבית הספר למטפלות של ויצ"ו ועבדה כמטפלת מוסמכת במחלקה הכירורגית לילדים וכן במחלקת היולדות של בית החולים הדסה בירושלים.
בקיץ 2019 נפגשתי עם שרה בביתה בירושלים, לשיחה אינטימית על קורותיה בתקופת השואה ועל האופן בו השפיעה השואה עליה ועל חייה לאחר השחרור.
עירית: למה את הכי מתגעגעת?
שרה: אני כמובן אני מתגעגעת לבית הקטן בכפר עם אמא ואבא. אני מתגעגעת לאחי הגדול. לאח שלי קראו סנדר שני. והוא...לימד אותי הרבה ואני, אנחנו היינו גם חברים טובים. באמת אני מתגעגעת אליו. שהוא ישב בכיסא גלגלים, הוא לא יכול היה ללכת בגלל פוליו מילדות. תמיד היה לו זמן אליי, היה מקשיב לי. הוא היה מלמד אותי והיה מספר לי סיפורים. הוא היה מתקן את הגרביים שלי. אני...מאוד, מאוד הייתי קשורה אליו. כל מיני סודות קטנים ככה שלי הייתי מספרת לו.
עירית: תני לי דוגמא לסוד אחד.
שרה: קרה ששכחתי את השבת והלכתי לשירותים וקרעתי את הנייר וחיללתי את השבת. וחיכיתי כל הזמן לעונש. והיה לי מאוד קשה המעמסה הזאת, מעמסה קשה. הלכתי וסיפרתי לשויני, "אתה יודע, קרעתי את הנייר הבוקר, מה יהיה? מה עכשיו יהיה? איך, איך יעניש אותי השם?" והוא היה מרגיע אותי והיה אומר "שורלה, את לא עשית את זה בכוונה להרגיז או בזדון או משהו מתוך כעס או מה, אל תפחדי, לא תקבלי שום עונש. אין לך מה לדאוג." זה היה שיעור להרגעה.
עירית: מה עלה בגורלו?
שרה: הוא הגיע עם כולנו לאושוויץ, לבירקנאו. ולפי הפקודות של הזונדר קומנדו היינו צריכים להשאיר אותו בקרון. כשאנחנו ירדנו לסלקציה הראשונה, הוא נשאר בקרון. וזרקו אותו מהקרון ישר לתוך העגלה על הקרשים. זה מרחק. זה רודף אותי. אני רואה את התמונה שזורקים אותו מהקרון וחשבתי וכל פעם אני אומרת בטח הוא פצוע, בטח הוא נפצע. אנחנו מדברים על זה שניצולי שואה הם כולם פצועים. אני פצועה. אחד הפצעים זה אחי.
עירית: נסי לתאר לי כמה שאת יכולה את הרגע הזה שהרכבת מגיעה לבירקנאו, מה את רואה? מה את מרגישה? מה את חושבת? מה קורה מהרגע הזה על הרמפה?
שרה: קודם כל, כשהגענו לבירקנאו ההרגשה הייתה שסוף סוף הגענו לאיזשהו מקום משום ששלושה ימים ושלושה לילות לא...זה לא היה קל. במיוחד שאנחנו כבר הכל שפוך. הכל מלוכלך. וכולנו קצת רטובים מ- ה… מה שנשפך מהדליים. צמאים, רעבים, קר, עייפים עד מוות. והדלתות נפתחות וסוף סוף הגענו. לא יודעים כמובן לאן. הדלתות נפתחו וצריך לרדת משום שלמטה זה ככה: לילה, מלא חשמל ופרוז'קטורים, אור על הגדרות ועל העמודים של השמירה והרבה אנשי SS מסתובבים. ותפס את עיניי בתור ילדה, אנשים שלבושים מוזר עם פסים, פסים, פסים. שקוראים להם הזונדר קומנדו. הם יהודים. ואני רואה אותם והם צועקים לנו ביידיש, נותנים לנו פקודות. מוזרים כאלה בפיג'מות בחוץ. אלה הם המדים שלהם. אני לא יכולתי לקפוץ, הייתי קטנה ורזה. אז אמא ואבא החזיקו לי את היד לקפוץ מהקרון והיה לי קשה לקפוץ. זה רחוק. לא ראיתי אף אחד מהמשפחה שלי יותר. אבל הדבר הראשון שהרגשתי שאין לי אוויר לנשום. העשן מהארובות, העשן הוא כבד יותר. העשן יורד למטה. ואתה נושם את האוויר שאין ריח כזה בעולם. ריח של בשר שרוף עם אדמה. עם דם. כמובן אני לא ידעתי מה הריח, מאיפה הריח, מה פתאום כזה, אבל זה היה איום ונורא הריח. קודם כל, הריח, אין אוויר. אין אוויר לנשום. זה היה לי מוזר. שמה זה? לילה. ואיפה אנחנו בכלל? ומה בעוד 5 דק' קורה? פתאום מאות אנשים שאני לא מכירה אותם אף אחד, כולם בשורות וכולם וקר נורא ואנחנו עייפים נורא ואין אוויר לנשום. ואורות. פרוז'קטורים עליך. וכלבים נובחים. הכלבים, הכלבים נובחים בלילה. זאת הייתה הפגישה שלי בלילה שהגעתי.
עירית: עד מתי את עם אמא ואבא?
שרה: אנחנו יחד אמא ואבא, מחזיקים, אני באמצע. הם מחזיקים את היד. והזונדר קומנדו צועקים לנו ביידיש להתקדם קדימה, ללכת. אנחנו מתחילים ללכת. ואני רק עם אמא ואבא, לא ראיתי את אחותי עם התינוקת ואת גיסתי עם שתי הילדות. ועוד אח עם אשתו, לא ראיתי, לא ראיתי אף אחד. ואנחנו הולכים קדימה לפי הפקודה ביידיש. פתאום אני רואה שגברים הולכים שמאלה. ואני אומרת לאבא "אבא, הגברים הולכים שמאלה, אתה צריך להיכנס לשורות של הגברים" ואבא אומר לי "שורלה, אני לא רוצה, אני רוצה ללכת אתכן" ואני אומרת לאבא "אבל אתה לא יכול, תראה, בצד ימין יש לך נשים וילדות, אמהות עם ילדות, הגברים כבר בחמישיות בצד אחר". ואני ככה דוחפת את אבא. וזאת הייתה הפרידה שלי מאבא שדחפתי אותו לתוך השורות. אני נשארתי עם אמא.
עירית: בת כמה היית?
שרה: בת 15. והלכתי עם אמא. והגענו לאנשי ה-SS שהפרידו בינינו ואמא שמאלה ולי ימינה. ואני הלכתי ימינה. ואמא הלכה שמאלה. ואני רואה איך שאמא מתרחקת ואני צריכה ללכת ואני עוד עומדת. אני הולכת, הולכת, פתאום היא פונה אחורה והיא מבקשת ממני שאני ארוץ אחריה, שאני אלך אחריה. מאחורי גבם של אנשי ה-SS שהפרידו בינינו. יכולתי. כי אלפי אנשים ירדו מהרכבת והיה בלגן לא רגיל. אמרתי לאמא שאני לא הולכת. ואמא התרגזה עליי. וסימנה לי לחזור בחזרה. והבנתי. חזרתי בחזרה. היא החזיקה את היד. היא הייתה עטופה בשמיכה גדולה משום שהיא הייתה עם קרחת. בבית היא הלכה כל הזמן עם פאה נוכרית. היא הייתה צעירה, היא הייתה בת 45. הייתה רזה, יפה, גבוהה. אבל עם השל הגדול הזה. עוד פעם החזיקה את היד והפרידו בינינו. והיא עוד פעם ביקשה. היא נעמדה ועוד פעם ביקשה שאני אבוא אחריה. יכולתי. את מבינה כמה פעמים אני שואלת בחיים שלי את השאלה איך יכול להיות שלא הלכתי אחריה? איך זה יכול להיות שלא רצתי אחרי אמא? ולפעמים אני חושבת וואו...כמה דברים הייתי חוסכת. ולפעמים אני חושבת וואו...כמה טוב שלא הלכתי. כמה דברים הרווחתי. אבל זה פה. ויש פה. זה אחת המלחמות.
עירית: יש רגשות אשם?
שרה: לא. בעצם לא. משום שאם אני מנסה, מנסה לתאר נאמר שאמא רואה למעלה מה היא הייתה אומרת? טוב שלא באת איתי. הנה מה יש לך, יש לך ילדים, התחתנת נחמד. יש לך יפה ממה לחיות. יש לך את ארץ ישראל. יש לך מדינה. יש לך בית. יש לך בית נעים. משפחה נפלאה. את די בריאה. הזדקנת יפה. אז אני בסדר עם עצמי בקשר לזה. אם אני מתארת שהיא רואה אותי כמו שאני לפעמים מתארת. מדי פעם מתחשק לי ואני הולכת לכותל, לא בשביל להתפלל, אלא בשביל להיות שם. ואז אני אומרת אבא, תראה איפה אני. אתה התפללת להיות פה. לא זכית. אבל אני פה.
עירית: כשאת מסתכלת על כל הסיפור שלך שעברת בתקופת השואה, יש איזה רגע אחד, סיפור אחד עם רגע אחד שהיה בשבילך איזה רגע מכונן? איזה סיפור שהותיר בך משהו במובן העמוק ביותר?
שרה: (אנחה) זו באמת שאלה קשה. ואם את תרשי לי, אז אני אשתה קצת מים לפני כן. בדרך כלל את זה אני לא מספרת לאף אחד כי זה יותר מאשר כואב. בפלרסלבן היו בעצם שני רגעים קשים מאוד. הרגע הראשון באושוויץ, אחרי הצלאפל של בוקר שנכנסנו לצריפים, היינו זורקים, היו זורקים לנו את ה-250 גרם לחם. הלחם המלבני הזה זה קילו. זה חתוך לפי גרמים לארבע פרוסות. הסוף של הלחם, הוא טיפ טיפה מאורך. אז הוא טיפ טיפה יותר גדול פשוט טעות אופטית. משום שבמשקל אותו משקל. מה שהאמצע שהוא יותר דק כי יותר עבה. הייתי נכנסת לבלוק והיו זורקים את הלחם והייתי תופסת. לפעמים קיבלתי את הסוף וזה נראה כאילו יותר גדול. ובת אחי, הייתה מקבלת את האמצע והוא דק יותר כי הוא רחב יותר. והייתה מסתכלת על האמצע והייתה חושבת ששלה יותר קטן משלי והייתה אומרת "שרה, בואי נתחלף". ואמרתי "בבקשה". נתתי לה את הסוף, והיא נתנה לי את האמצע. ואני עוד שומרת על הלחם כי צריך להיכנס ולשבת לאכול את הלחם. פתאום היא מסתכלת על הלחם שלי שהתחלפה ואומרת "שרה, אני מתחרטת, נחזיר בחזרה". אמרתי "בבקשה". נתתי לה את שלה. קיבלתי את הסוף. והיא עשתה את זה ארבע-חמש פעמים עד שנגסתי בלחם כי כבר לא יכולתי להתאפק, הייתי רוצה לאכול. וחשבתי ריבונו של עולם, היא רוצה את הגדול יותר, . כשמדובר על הלחם, מלחמת הקיום, למי יש לחם יותר גדול, אבל זה אותו דבר. זה רגע שאני לא אשכח וגם לא סלחתי. קשה לי לסלוח.
עירית: על מה? למה דווקא הרגע הזה? על מה את לא סולחת?
שרה: כי בזה תלוי החיים. בלחם הזה היה תלוי החיים.
שרה: כי אני לא הייתי עושה דבר כזה. אלכס זה הבעל שלי. הוא היה תמיד אומר " את לא היית עושה דבר כזה, אבל זה עוד לא אומר שזה כל כך לא בסדר שהשני עשה". מלחמת קיום. לי לא היה עולה על דעתי לעשות את זה מה שהיא עשתה איתי. בחיים לא. זה דבר אחד.
בפלרסלבן עבדנו בעבודת כפייה. 12 שעות ביום או 12 שעות בלילה בתעשיית הנשק. היה עליי מספר 4181, קראו לי לתורנות. קיבלתי דלי עם מים לנקות בתי שימוש. באמצע העבודה פתאום צועקים לי בגרמנית "איינון פירציש איינון דחציג" זה אני. אני רצה. אני מתקרבת למיטה. אני מסתכלת, מלא אנשי SS, נשים, הבנות כולן יושבות על המיטות. אני מתקרבת, אני רואה על יד המיטה שלי קבוצת נשים, חיילות SS ביניהן הקוף. קראנו לה "הקוף" בהונגרית, המאיו, תיזהרי, הקוף מאחורייך, תיזהרי. הייתה איומה ומכוערת פחד אלוהים. והיא עומדת על יד המיטה שלי ואני מרחוק, אני רואה שעל המיטה שלי כתוב באות, באותיות גדולות "4 דקן" בגרמנית. אני עוד זוכרת את ה-C ו-K. איך כותבים "דקן" בגרמנית. אני אף פעם לא גנבתי שמיכות. הייתה לי שמיכה אחת, כל אחד היה שמיכה, על המיטה שלי יש ארבע שמיכות. אני מגיעה, הקוף אומרת לי "פיר דקן?" ארבע שמיכות? אני מקבלת שתי סטירות לחי כהוגן. ואני אומרת "ניין, דיס איס נישט מיינה". אני אומרת "זה לא נכון, הן לא שלי". "ניין" טראח, עוד שתי סטירות. ואני לא מוותרת. ואני אומרת "ניין זי נישט מיינה". והיא המנוולת יודעת שזה לא שלי. אני הרגשתי שהיא יודעת, אבל קיבלתי עוד פעם שתי סטירות. ואני אומרת רגע אחד, היא תיתן לי שתי סטירות ואני כל הזמן אעמוד על הצדק שלי שפה זה לא עובד. לא יהיה לזה סוף. עד שקיבלתי שתי סטירות ונפלתי. ובזה גמרתי את הסיפור. מסתבר ככה, היה קר נורא. בעולם לא הייתי גונבת מהמחסן שמיכה. אבל הבנות גנבו. ופתאום חיפשו, ראו הגרמנים שחסר שמיכות, התחילו לחפש. ואני לא הייתי בבית. הייתי בשירותים, ניקיתי בתי שימוש. הבנות זרקו את השמיכות עליי. אבל כל הזמן הייתה לי הרגשה שהקוף הזה יודעת שזה לא שלי. הבנות זרקו. אבל מישהו קיבל את המכות, זה אני.
עירית: זה שינה בך משהו? התנהגת אחרי זה אחר כך לאורך הזמן שאת במחנה?
שרה: לא. לא. כי כל חיי גם היום וגם מחר, יש לי ביקורת עצמית. ואני עקשנית להישאר כמו שאני חושבת שזה יהיה נכון להיות ולא אחרת.
עירית: את מתארת עולם שהוא שבור, שהוא נעדר כל מוסר. שהוא בעצם מצדיק כביכול התנהגות כזאת. למה בעצם לא סיפרת את זה? אמרת ככה שהתייחסת לשני הרגעים האלה שזה בד"כ את לא מספרת.
שרה: כי אה...זה כואב לי ואני משפילה את בת אחי. שאני אומרת שהנה, את לא בסדר. אני לא אהיה כמוך. כמו עם השמיכה. אני לעולם לא אגנוב. אני אזרוק למישהו אחר. אם אני רוצה לגנוב, אז אני אגנוב, אז אני אגיד שאני גנבתי. בבקשה תענישו אותי או מה. אבל לעשות את העבירה והשני יקבל במקומי את העונש, זה לא אני.
עירית: האם יש רגע מהמחנה שאת דווקא זוכרת לטובה?
שרה: כן. אנחנו עבדנו בפלרסלבן 12 שעות ביום, 12 שעות בלילה בתעשיית הנשק. אנחנו ייצרנו מוקשים נגד רכב של 3 קילו. עבדנו קשה. לגרמנים אסור היה לדבר איתנו, רק אנשי ה-SS נשים ששמרו עלינו. בתוך כל הבית חרושת הגדול הזה היה אדם אחד, גרמני זקן, נמוך, שמנמן, גרמני טיפוסי. הוא עבד על יד אבן משחזת יותר גדולה ממנו.ואני חשבתי יום אחד שאני אעשה סכין. לקחתי פח, חתכתי אותו פס כזה. חלק אחד קיפלתי, דפקתי שלושה, שלוש נקודות הלחמה. והגעתי אל הזקן והראיתי לו מה יש לי. ואסור לו לדבר איתי. והוא אומר לי יש לו משחזת. התחלתי לעשות, עשיתי לי סכין, שמתי לי לפרוס את הלחם. הם נותנים מנת לחם ורציתי תמיד לחתוך לחצי, להשאיר פרוסת לחם לערב. לא ללכת רעבה הלילה. והאיש הזה נתן לי לעשות סכין. יום אחד כנראה שהוא העריך את הרעיון שלי של הסכין. יום אחד אני מתקרבת לזקן והוא אומר, הוא עושה לי ככה. הוא מראה לי קופסה. אני מרימה את הקופסה. יש בפנים חבילה קטנה סנדוויץ' עטוף בנייר עיתון טרי, עיתון טרי. ואני לוקחת הביתה ופותחים את הסנדוויץ' וממש שתי, שתי, אתם לא מבינים מה זה רעב. שתי פרוסות לחם ובפנים , כבד קצוץ. לא כשר בטח, אבל זה טעים. כבד קצוץ זה כל כך טעים. שכחתי את הטעם. פתחנו את העיתון. שם כתוב שגרמניה מפסידה לרוסיה והצבא הרוסי מתקדם. הבנו את החדשות. זאת הייתה המטרה של האיש הזקן הזה. היה נפלא האיש. נתן לנו עיתון. הוא ידע שאנחנו לא יודעים שום דבר. רצה להראות לי עוד מעט יהיה סוף. פגשתי גרמני טוב. פגשתי גרמני טוב. זה לא נכון שאין.
עירית: שרה, איך תסבירי לנו מה זה רעב?
שרה: רעב. אנחנו קוראים לזה רעב. אנחנו אוכלים ארוחת ערב בערב, הולכים לישון. ובבוקר מתעוררים רעבים. זה לא רעב. רעב זה שכל הזמן אין לך מה לאכול. שכל הזמן אתה רעב. שבועות וחודשים אתה רעב. והצרה שאני בת 15. אני שוכבת באושוויץ במיטה עם בנות 30 ו-35. והן כל הזמן מבשלות בדמיון. איך את עושה מרק זה? את שמה את הקניידלעך לפני? מה את מכניסה בקניידלעך? מבשלות בדמיון. ואני שומעת שהן מבשלות. ואני שומעת ואני וזה משפיע על בלוטות הקיבה שמייצרת כנראה את החומצות לפירוק. והן אוכלות את הקיבה בעצמן. והרעב הוא כזה שאת לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר. וזה משפיל. ופתאום אני שואלת רגע אחד, אני בן אדם או שאני חמור? איפה התרבות? מה זה, אני רעבה ומה? אני לא מסוגלת לחשוב על השמש. על הכוכבים. על הספר. על בתי ספר. שפות. מכונות. רק אני חושבת על לחם. כל הזמן אני רואה את הכיכר לחם. אני רוצה כיכר לחם. לאכול את כל הלחם לבד. לא לחתוך אותו פרוסות. לשבור אותו ולאכול את כל הלחם. פעם אחת אני רוצה לחם שלם לאכול, את כל הלחם. ואז אני שואלת רגע אחד, אני כבר לא בן אדם? אני לא בן אדם? אני רק כל הזמן חושבת על לחם. זה הרעב. זה הרעב. איום ונורא. משפיל נורא.
עירית: בתקופת המלחמה, במחנה, בצעדת מוות. יש איזה רגע שאת מוותרת? שאת אומרת די אני לא יכולה יותר?
שרה: לא. לא היה לי דבר כזה. תמיד רציתי לחיות ולצאת. יכול מאוד להיות שהיה רגע אחד. זה היה בתוך תאי הגזים שכבר כאב לי מאוד, מאוד השיניים. הייתי בתאי הגזים.
עירית: ספרי רגע מהתחלה.
שרה: אחרי כשלושה חודשים נדמה לי, בא דוקטור מנגלה ועשה לנו סלקציה בתוך הבלוק 19. היינו ערומות כולנו. והייתי צריכה להרים את היד הימנית וללכת לדוקטור מנגלה ערומה כדי שהוא יראה עם האצבע שמאלה או ימינה. הוא הסתכל עליי, אני כבר הייתי מאוד רזה והיה לי מאוד, מאוד כואב. היו לי כאבי תופת בפה בגלל דלקת חניכיים. והוא הסתכל עליי והוא הראה שמאלה. אני הגעתי לבלוק רחוק, שם היו הרבה אנשי SS עם הכלבים שלהם. שם אמרו לנו לזרוק את השמלה בערמה אחת, לזרוק את הנעליים לערמה השנייה וזה לא היה לי חשוד, שום דבר. משום שחשבתי אחרי שאני אעשה דוש, אני אקח שמלה אחרת, מה זה משנה. ונעליים. זה לא היה חשוד שעכשיו זהו הסוף או מה. קיבלתי סבון ומגבת ונכנסנו לבלוק. סגרו את הדלת מאחורינו. אני נכנסת, סוגרים את הדלת מאחוריי ואני רוצה לתלות את המגבת. ואני לא מוצאת איפה, אין. אחר כך הסתכלתי על התקרה, יש שם חורים רק אבל אין שם דוש. והבנתי שזה לא דוש. ולא קרה כלום אבל היה שם רגע אחד שאמרתי זהו. שזה, שזה יגמר מהר כי נורא כואב לי בפה. יש לי כאבי תופת בפה. ואחר כך פתאום פתחו את השער וצעקו הגרמנים "מאה חזירים, יהודים החוצה", את היתר דחפו פנימה ואנחנו היינו בחוץ. שם היה רגע אחד שאמרתי מהר להיגמר.
עירית: כשהחיילים בעצם מגיעים ומשחררים אתכם, הם אומרים לכם "אתם חופשיים, אתם יכולים ללכת הביתה"
שרה: כן.
עירית: מה את מרגישה כשהם אומרים לך דבר כזה?
שרה: אני זוכרת שאני פחדתי. היה איזה חוסר ביטחון ואיזה פחד שמה עכשיו? מה עושים עכשיו? איפה מתחילים עכשיו? אבל כל כך הרבה אנשים היו כמוני שזה נתן לנו את היחד הזה של גם היא לבד, גם הוא לבד, גם זה לבד, גם זה לבד, אנחנו כולנו לבד. משהו יהיה. לא הייתה שמחה מלאה, לא. משום שאתה לבד, מה אתה שמח לבד, מה אתה מתחיל לרקוד לבד, מה אתה משוגע? אין מה לשמוח. אין מסיבות. אח"כ חזרנו הביתה. בשום מקום לא הרגשתי את עצמי בבית. אין בית. הכל הפוך. אין אדם זקן ברחוב. אין ילד יהודי אחד. אין אישה בהריון. איפה התינוקות? איפה הילדים? אין ילדים. אין אבות, אין אימהות, סבתא, סבא, אין. בכפר שלי היו 290 נפש. אולי חזרו עשרה אנשים, אולי. כולם הושמדו. היום יהודי אחד אין. הכל התהפך. הכל, הכל לא נורמלי. ואתה נמצא באמצע. ואתה מחפש מה עושים בעצם? אבל יש כל כך הרבה כמוך שאתה לא אומלל. כי כולם כמוך, בודדים. בודדים.
עירית: מתי את מבינה שאף אחד לא שרד?
שרה: כשהגענו לברגן בלזן מזלצלבן, ברגן בלזן המשוחררת, אנחנו הבנו שכל אחד הוא לבד.
עירית: אין תקווה שאולי בכל זאת אחת האחיות שרדה, בכל זאת אולי אבא שרד?
שרה: אנחנו ידענו שלא. מהאח שלי מצאתי אותו בבית, באמת הוא בא ברגל מאוקראינה. והוא אמר שגם הוא אמר שאין. אין לו אישה, אין לו שתי הבנות. הוא אמר שרה, ההורים שלנו אינם, אחותך אין. הוא היה בכפר. הבית קיים. אנשים אחרים גרים בפנים בבית. בקושי נתנו לנו להיכנס.
עירית: איך קיבלו אותך כשהגעת לארץ?
שרה: קודם כל, הבריטים שולטים. אני חשבתי שאני חוזרת הביתה. שמחה וששון הגעתי הביתה. אבל הבריטים תפסו אותנו בלב ים. שתי המשחטות ליוו את אוניית המעפילים שלנו. אבל אני הייתי מאושרת. משום שראיתי את היהודים, אנשי חיפה. יצאו לנמל לקבל את העולים החדשים עם הדגלים. ראיתי פתאום כל כך הרבה מגן דוד וכל הבתים מלא מגן דוד. ונכנסנו, אבל מה ששימח אותי, היינו באוטובוסים בליל קיץ. החלונות היו פתוחים וכל הזמן חשבתי שאני לבד. אני לבד. אבל כל האוטובוס היה מלא ילדים וכל הילדים היו לבד. ואנחנו כל, האווירה הייתה לבד כזה של יחד. אנחנו ביחד וכל אחד לבד. החלונות היו פתוחים והתחילו לזרוק אנשים תפוזים. בחיים לא אכלתי תפוזים. רק חלמתי לאכול תפוזים. ואני מסתכלת ואני זוכרת שהמחשבה הראשונה שעברה אם ככה זורקים בארץ הזאת תפוזים לתוך האוטובוסים, אין לי בעיות. אני כל פעם אני מתרגמת כל דבר לטוב. והגעתי לעין חרוד, שם באמת לא היו בעיות. פרט לזה שהיינו מקנאים בילדי המשק. יש להם הורים. תמיד רציתי שמישהו יאמץ אותי. שיהיה לי איפה לשבת בשבת על הדשא עם הילדים האחרים ולשתות תה עם פתי בר. חלום גדול? לא, צנוע, לא היה. אנחנו היינו לבד, פליטי השואה. כצאן לטבח הלכנו. "איך לא נלחמתם? איך לא התקוממתם?" אני 24 קילו, איך לא התקוממתי? "למה לא רצחתם את הגרמנים?" נכון, היה לי סכין.
עירית: ניסית להסביר? לענות?
שרה: לא.
עירית: למה לא?
שרה: משום שאני ידעתי שכל הדיבורים האלה הם תוצאה של חוסר ידע. הם לא ידעו בכלל מה שעברנו. הם לא ידעו, לא רצו לשמוע. אנחנו לא רצינו לספר. וזה עבד יפה. שתקנו. עד אייכמן.
עירית: למה לא רצית לספר?
שרה: הם לא רצו לשמוע. לא היה למי לספר. היו לנו שתי מדריכות, נחמדות. טובות. והמדריכים והמורים, לב הציונות. מלח הארץ. לא שאלו. חופש שנתי, לי אין לאן ללכת. אף אחד לא שאל למה את לא יוצאת לחופש? נשארתי במשק. לי לא היה לאן ללכת. אותו דבר היה בפלמ"ח. במחנה ישראל סגרו את המחנה, ראש השנה זה יצא חמישי-שישי, סגרו את המחנה חמישי, שישי, שבת, לי אין לאן ללכת. היה לי רובה צ'כי, הייתי בפלמ"ח, הייתי מגויסת כחוק. צביקה זמיר מפקד הגדוד, אני הולכת אליו, אני אומרת לו "צביקה, אל תסגור את המחנה, תסגור, אבל אני אישאר במחסן החבלה." אני עבדתי במחסן החבלה כי עברתי קורס חבלה. היה לי שם חדר קטן עם מיטה ועם הכל, שולחן כתיבה וזה. וחומרי חבלה. "תן לי להישאר בתוך החדר שלי, אין לי לאן ללכת". אז צביקה זמיר אומר לי "תגידי לי, מה זה אין לך לאן ללכת? תלכי לסבא, סבתא, דודים, דודות". אמרתי "אבל אין לי". אני לא יכולה ללכת עם הנשק שיש לי ולישון בגן מאיר. היו ישנים חיילים על הספסלים בגן מאיר בת"א אבל אני לא יכולה. אני בחורה עם נשק, כובע פלדה, מה? אני אשן ברחוב? הוא לא ידע שאני אין לי.
עירית: שרה, היה לך ברור שאת מתגייסת לפלמ"ח? למלחמה? אני לא יכולה להתעלם מזה ש...את במחנה עבדת במפעל לייצור מוקשים ואת בפלמ"ח עובדת במחסן של חומרי חבלה. איך זה לא מתערבב?
שרה: לא עלה בדעתי לא להתגייס. כל החברת נוער הם ניצולי שואה. אלכס בראש. ניצול שואה, שישה ילדים, חמישה נרצחו. הוא נשאר לבד. לא עלה בדעתנו לא להתגייס ולא להילחם במלחמת השחרור. לא רק זה, כל הזמן אמרו לנו כצאן לטבח. אנחנו פחדנים אנחנו? אנחנו לא פחדנים. אנחנו עם גיבור. אנחנו יודעים להילחם.
עירית: שרה'לה, לאורך הזמן, לאורך הסיפור, מה היה הדבר שהיה לך הכי קשה להתמודד איתו?
שרה: (אנחה) תראי, להישאר בלי הורים מגיל 15 זה הדבר הכי קשה בעולם. אין על זה לא פיצוי, זה...אין לך, ה...זה, זה בדידות נפשית של...אין במקום. שום דבר אין במקום זה. כלומר, אנחנו התחתנו שנינו בגיל 20. הוא ניצול שואה, אני אותו דבר. אין לך לאן ללכת להתלונן על משהו. לספר משהו. אני יכולה ללכת לחדר לידה, ללדת את הילדים, והמיילדת אומרת לי "שרה, תתחילי לצעוק, תגידי אמא" ואני מסתכלת עליה והיא אומרת "תצעקי, תצעקי ותלחצי ותגידי אמא". ואני אומרת "אוי לעזאזל, את לא יודעת מה אמרת לי. איך אני יכולה להגיד אמא כשאני אף פעם לא קראתי לאמא שלי אמא בעברית, אני לא יודעת מה זה אמא, פתאום עכשיו אמא, מה אמא, מה, אמא. או שיש חתונה של שני ילדים כאלה כמונו והחופה עומדת ואנחנו צריכים להגיע מתחת לחופה ואין מי שייקח. את בעצם רוצה לבכות אבל את צוחקת. ואתה, יש לך את ההרגשה הזאת של שני נבכים כאלה. מסכנים כאלה. כאילו ירדו מהעצים. כאילו לא נולדו להורים. לא פשוט. לא פשוט. מלווה אותך. עכשיו השאלה לאן מלווה אותך? יש כאלה שמלווה אותם והם באברבנאל ואני אישית החלטתי שאני לא. אני יותר חזקה. אני אהיה מאושרת, אני אדע להעריך מה שיש לי. אני לא אשבר. אני לא בוכה. כי אני אמרתי אני חזקה. אני נלחמתי להיות בסדר וניצחתי. זה הכל.
עירית: סיפרת על החוויה בחדר הלידה. בעקבות מה שחווית. ההחלטה להביא ילדים הייתה טבעית? זה היה משהו שעוצרים רגע וחושבים עליו?
שרה: לפני שהתחתנו, אלכס שאל אותי "שרה, את יכולה ללדת ילדים?" אני אומרת "למה אתה שואל דבר כזה?" הוא אומר "כי לי זה מאוד חשוב ילדים. אנחנו היינו שישה אחים. היה לי מאוד, מאוד טוב להיות שישה אחים". ואני צוחקת ואני אומרת "תגיד לי, איך אתה שואל דבר כזה?" אני לא יודעת. אני אף פעם לא ניסיתי להיות בהריון. (צוחקת) אף פעם לא. אז איך אני יודעת אם אני יכולה להיות בהריון? אני לא יודעת. יכול מאוד להיות שאני לא אוכל ללדת, רק אחד כמו אמא שלי. אמא שלי ילדה רק אותי ולא יכלה יותר ללדת. אמרתי "אני מקווה שיהיו לי ילדים אבל אני לא יודעת". בוודאי שרצינו, ילדים. קודם כל, אנחנו שנינו אהבנו ילדים. לפני שהיו לי ילדים, הייתי, גם היום, אני מסתכלת בכל עגלה. אני צריכה לראות את התינוק בתוך העגלה. לפעמים אני, לפעמים אנשים חושבים ואני לא מתפלאה, האישה הזקנה הזאתי קצת משהו איזה בורג חסר לה. מסתכלת בתוך כל עגלה להסתכל על תינוקות.
עירית: אנחנו כהורים שלא, שלא עברו את מה שאת עברת, וכל, כל בן אדם שהופך להיות הורה ישר הוא הופך להיות אדם חרד. שיקרה משהו, שיקרה משהו רע ו, ואני שואלת את עצמי, איך אחרי מה שאת חווית אפשר לסמוך על העולם בחזרה וללדת לתוכו ילדים חדשים?
שרה: אז אני רוצה לומר לך. אני לפעמים חשבתי שכל בן אדם נולד עם כמות דם מסוימת. נדמה לי 6-7 ליטר. וחשבתי אולי כל בן אדם נולד עם כמות אהבה מסוימת. לנו את כמות האהבה שנולדנו שפכנו על שני הילדים. לא היה לנו על מי לשפוך רטרואקטיבית, אין. מאחורי גבנו אין, רק קדימה. אני תמיד חשבתי שאני אוהבת את הילדים הכי הרבה בעולם, שאף אחד לא אוהב כמוני. אבל בלי חרדה. אין לי יותר חרדה מאשר להורים אחרים. אני שואלת את הילדים היום, "תגידו לי, מעניין אותי, איזה מן ילדות הייתה לכם? האם הייתה לכם בית עצוב כזה של ניצולי שואה, ?" שניהם אמרו, אומרים שלא. שניהם אומרים לא.
עירית: למי סיפרת את הסיפור בפעם הראשונה?
שרה: בפעם הראשונה סיפרתי את הסיפור בבית הספר בית הילד. כשהבן הגדול שלי היה שם תלמיד בכיתה ח'. ביום השואה. אז הוא גם שמע פעם ראשונה את הסיפור כשהוא כבר היה ילד גדול. זה טפטף בבית. היה אומר לי "אמא" היה ילד קטן, "כל הזמן אתם באים לגן ילדים, רק את ואבא. לכל הילדים באים סבתא וסבא ולי אין, למה אין לי? ואיפה הדודים, איפה האחים שלכם? למה לי אין ולכולם יש?" אחר כך הוא סיפר לי שלכל הילדים יש סוודרים יפים שסבתא סורגת ולנו אין סבתא סורגת. אז הלכתי ללמוד לסרוג בשביל לסרוג סוודרים.
עירית: מה ענית לו כל השנים האלה?
שרה: תלוי תמיד בגיל. בהתאם לגיל. זה קשה. זה קשה. אבל לי תמיד הייתה הרגשה שאני צריכה לצאת מכל דבר יפה בשביל שלא רוצה להעניש את עצמי פרט לעונש שכבר קיבלתי אז אני עוד צריכה גם להיות אומללה ובוכה ולא שמחה ולא עליזה? למה? אני לא. לא רוצה להיות.
עירית: חששת מהרגע שבו הם ישאלו אותך שאלות כאלה?
שרה: אני ידעתי שהם ישאלו. ולא חששתי, רק כל פעם חשבתי מה לענות. אצלנו בר מצווה זה תמיד התחיל עם הדלקת נר זיכרון לשני ההורים שנספו בשואה. אני תמיד אמרתי שוברים כוס לזכור את בית המקדש, מדליקים נר לזכור את השואה. לא למחוק ולא להתרחק. להתמודד. קודם מדליקים שני נרות, זוכרים את אלה שלא משתתפים איתנו היום ואחר כך התזמורת מנגנת, רוקדים. לא נורא, הכל בסדר. היהודים רגילים שקודם עצובים ואחר כך שמחים.
עירית: מה עוד השואה חרטה בך?
שרה: קשה לי לראות אנשים זקנים שאין להם מה לאכול. אני לא יכולה, מאוד מפריע לי שיש פער כזה גדול בארץ ישראל, הייתי מאוד רוצה שיהיה קצת יותר שוויוניות. שלא יהיו כ"כ עשירים ושלא יהיו כ"כ עניים. בעצם זאת הבקשה הכי גדולה שלי מהגורל. שאצל העם היהודי שיהיה שלום, שקט ושלווה. ושלכולם יהיה טוב קצת יותר וקל יותר.. ומה שיש לי בוודאי מהשואה להעריך דברים. להעריך את הדברים הקטנים, הפשוטים.. אה אני מאוד אוהבת לחיות. אני מאוד אוהבת את הילדים שלי ואת הנכדים שלי. אני מרגישה טוב בגיל 90 באופן יחסי וזה אני מודה לטוב. אני שמחה ואני מאושרת ואני אסירת תודה.
עירית: שרה, מכל מה שדיברנו וסיפרת. מכל מה שאת מספרת בעדויות כשאת באה להיפגש, הרבה עם תלמידים ועם חיילים. מה הכי, הכי חשוב לך שיזכרו? עם איזו מחשבה הכי חשוב לך שיצאו?
שרה: הילדים האלה בני 16-17 הם הולכים לצבא. נהיים אזרחים ומנהיגים של המדינה הזאת. הם צריכים לדעת מה אנחנו עושים פה. למה אנחנו צריכים מדינה בכלל. אנחנו צריכים להיות עם פשוט, רגיל במולדתו כמו כל עם נורמלי שיושב על אדמתו ועובד ומגן עליו ונופל למענו וחי למענו. ולהגיד להם ולהראות להם שבן אדם צריך להיות גם חזק. וכמו שאני הייתי אפס, שום דבר, כלום בשואה, פתאום אני בן אדם עצמאי, לוחם, עובד, בונה, מביא ילדים לעולם, מגדל דור חדש, בסדר, היה, הכל בסדר. הם יהיו סבא וסבתא. אנחנו כבר לא נהיה פה. ומישהו יגיד, השואה לא הייתה. אני ראיתי ניצולת שואה, קוראים לה שרה. היא הייתה שם. זה לא נכון, היא לא שיקרה, היא הייתה שם.
עירית: שרה'לה תודה רבה.
שרה: הלא דבר, בשמחה רבה.
בארבעה באפריל 2021 שרה לייכט הלכה לעולמה והיא בת 92. היא זכתה לשני בנים, חמישה נכדים ושבעה נינים. סיפורה ואישיותה הכובשת נגעו באלפי צעירות וצעירים. הם השליחים שלה. עכשיו גם אתם.
